כל החתולים אצלי

איך הכלבה למדה לא לרדוף אחרי חתולים

lyraandsantiago

בתמונה ליירה והבן סנטיאגו 

נניח שיש לכם כלבה שמשתגעת לגמרי שהיא רואה חתולאי אפשר להרגיע אותההיא

מוציאה לך את הכתף מהמקום במשיכות ואת יכולה לצעוקלמשוךלבעוטלהציע אוכלכדור,להתחנןלבכות עד מחרוכלוםשום דבר לא עוזר אז ככה ליירה הייתה

בטח תשאלו אותי איך בדיוק הגעתי למצב הזהאז זה היה תהליך הדרגתי ו גם כי אין גבול  ליכולת האנושית לשקר לעצמך שהכלבה שלך קטנה ומתוקה גם כשהיא מתכננת קריירה כרוצחת סידרתית של חתולונים

הדבר הראשון ששקלתי זה ענישהרק שלא תפגע יותר באף חתולאבל בערך באותו הרגע ששקלתי גם ידעתי שזה לא יצליחכדי שענישה תהיה מוצלחת היא חייבת לענות על  קריטריונים מסוימים (ראו שמונת חוקי הענישה של סטיב וייטשידעתי שלא אצליח לארגן כי בתחומים האלו הכלבה חכמה ממני בהרבה והיא תמשיך לרדוף אחרי חתולים בחדווה.

 אז  לא תמיד יש לך את היכולת להעניש נכון, אבל זה לא אומר שאין עוד אופציות, זכיתי להכיר את עדי אתרוג וללמוד ממנה רעייה

כבשים מוציאות תגובה הרבה יותר יצרית מחתולים אצל ליירהאבל מכיוון שהכבשים נמצאות בשליטה שלי וליירה מקבלת גישה אליהן רק אם היא מתנהגת יפה היא הצליחה בסוף לשלוט בעצמה מול הגירוי שהן מייצרות אצלה ולהשמע להוראות

בנוסףכלבים אולי חכמים ממנו בדברים מסוימיםאבל יש שני נושאים שהם לוקים בהםהם לא מסוגלים לתכנן כלום מראשוידע העולם שלהם לוקה בחסרולכן הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לשכנע את הכלבה שכל החתולים אצלי אני גם ככה שולטת בכל אספקט בחיים שלה,בטיוליםבאוכלבפעילויותכל כך מוגזם להניח שאני אשלוט גם בחתולים לאזה הגיוני עבור כלבהברגע שהיא תבין שהחתולים אצליאם היא תרצה גישה לחתול היא תצטרך להתנהג לפי הכללים שאני קובעת ולבקש יפהואם לאאז לא יהיו יותר חתולים בשבילה

וכך החלה התרמית הגדולה

אין לי צילומים ממנהזה החל בתור ניסוי ביני לבין עצמי .הייתי סקרנית לראות אם אצליחהייתי גם מיואשתאבל התוצאות היו מרשימות מאוד ולכן אני כותבת על הניסיון הזה

התחלתי בלשים עליה רצועה בכל מקום אפשריכבר ביציאה מהדלתאם כל החתולים אצלי היא לא יכולה לקבל אף פעם גישה לחתול בלי שאני מרשה זה אומנם ממש מסובך איפה שאני גרה,שהחתולים סתומים וקופצים לך לפה כתחביבאבל גם שמונים אחוז הצלחה ממאה זה טוב

בפעם הראשונה שראינו חתול והיא הצליחה לנשום באמצעמיד ששאפה אוויר התקדמתי צעד אחד לכיוון החתול

זו הייתה ההתחלה.

בהדרגה היא הבינה שברגע שהיא מרפה לשנייה מהלחץבהתחלה אפילו רק כדי לנשום אני נותנת לה להתקרב לחתול

ואז היא הפסיקה למשוךמה שיצר התקרבות נוספת לחתול.

ואז התחלתי לבקש ממנה לעמוד במקום ולחכות עד שאני והיא נעשה צעדים לכיוון שלהםכמובןהיה מקרה או שניים שהיא נשברה והבנתי שדרשתי יותר מדי וחזרתי אחורה. ככה התחלתי.

ואז התחלתי לבקש דברים נוספיםלשבתלשכב בארצה ולחכותללכת רגלי מול החתולכי רק אז אחרי שתעשי מה שאני אומרת את תקבלי את ההתקרבות לחתולים. ועכשיו כבר לא צריך להלחץ.הלחץ לא עוזרהדבר היחיד שעוזר זה לבקש ממני יפה ואז אולי אני אהיה מוכנה לחלוק איתך בחתולים שלי

זה גרם לליירה להיות מסוגלת להתרכז מול חתולים והעלים את ההיסטריה מסביבםהם כבר לא היו גורם משבש כל יכולאפשר היה לחשוב ולנשום וללכת כשהם נמצאים שם ליד.ואם תהיי טובה אולי אפילו נרדוף אחריהם ביחד

תהליך הלמידה הזה התבצע במקום בו אין כבישים ואף חתול לא נפגע משום דבר חוץ מאיתנוכןאני יודעת שזו שיטה איומה ונוראה ללמד לא לרדוף אחרי חתולים על חשבונם של החתוליםאבל זה עדיף מזה שימותו

ההתנהגות עצמה לא הוכללההיא הייתה מושלמת לגמרי אבל רק במקומות בהם עבדנו גם בלי תחזוקה במשך כשנתייםבמקומות בהם לא עבדנו לא הייתה היסטריה ולא היו משיכות ג   יכלתי לבקש ממנה להפסיק לרדוף י

אבל בהם היא בכל זאת העלתה במוחה שרדיפה אפשרית גם בלי אישור שלי.וזה כי אני עצלנית,מודהעבדתי רק במקומות שידעתי שמועדים לפורענות ויש בהם המון חתולי רחוב תמימים שבאים לכלבים כי מבחינתם זו החיה הזו שמגיעה עם האוכל שהם מקבלים מהבני אדם

ההתנהגות די התפרקה כשאימצנו את סנטיאגו החתול והיא אימצה אותו כאמא וראתה בו כבן שהוא התחיל לצאת איתנו החוצה החתולים האחרים החלו לתקוף אותו והיא החלה לפנות אותם מהשטח עבורו   כדי שלא יכו אותו

כשסנטיאגו בגר והתחיל ללחום בקרבות שלו לבד בלי אמאניסיתי לשוב לשיטה הזואבל הפעם החתולים למדו כבר מה אנחנו עושות וכל פעם שהיו רואות אותנו מתקרבות ביחד היו מסתכלים עליי כאומריםגברתאנחנו לא מוכנים שתפילי עלינו את הזבל שלךאנחנו לא פה בשביל לטפל בכלבה שלך גם לא בשביל הנקניקיות העלובות שאת זורקת פה מסביבשום דבר לא שווה את זה,ומתרחקים מאיתנושזה גם משהולפחות הם לא היו שם כדי להלעס

וזה הסיפור של איך למדה ליירה לא לרדוף אחרי חתולים

האם אני ממליצה על השיטה הזו כדרך ללמד כלבים לא לרדוף אחרי חתולים 

לא, ממש ממש אבל ממש לא ,אני לא ממליצהניסיתי קודם את כל דרכי הלימוד המקובלות והרגילות והן לא פעלואני תמיד בעד השיטה הכי פשוטה והכי יעילהבנוסףכנראה הכי חשובהשיטה הזו גורמת מצוקה לחתולים ואם הכלב שלכם מצליח בשיטות אחרות ולא הרג כבר חתולים קודםאין סיבה להעביר את החתולים עינוי כזה

אני רק חושבת שזה מעניין איך הרעל במקרים מסוימים יכול להיות גם התרופה למחלה

.

בוסרון

גורי בוסרון

חלק א'

ראיתי בפייסבוק שהייתה עוד המלטה של בוסרונים. אז מזל טוב והכל וברכות לבעלים החדשים. מכיוון שזה גזע חדש בישראל ורוב האנשים בארץ לא ממש מכירים אותו החלטתי לכתוב על מה זה בוסרון מהניסיון הדל שלי, שכולל גידול של כלבת בוסרון שלפי מה שהבנתי היא מאוד טיפוסית לגזע, קריאה נרחבת והתייעצות עם בעלים , מגדלות ומאלפות בחו"ל , וכמובן הידע שיש לי על כלבים ואילוף.

 אומנם מילים אלו לא נכתבו בדם, כמו שאומרים בצה"ל. אף אחת לא מתה ,עדיין, למרות שהיו פעמים רבות שהשתוקקתי לחנוק את הכלבה. אבל אני כן בכיתי והייתי אומללה לא מעט ומתוסכלת ביותר.

המגדלים אומרים את האמת על הגזע, אבל הם משוחדים נורא. אלו הילדים שלהם, אז אובייקטיביות לא תקבלו מהם . אלא אמרות בסיגנון, "וואו זה מדהים כמה אנרגיה יש לכלב הזה, הוא יכול לרוץ יום שלם" (יש לקרוא עם אינטונציה מתלהבת, לחשוב על הזמן שאתם חוזרים מהעבודה מותשים ואין לכם כוח לכלב). או "בוסרון זה כלב כל כך חכם" (עוד התלהבות וסימנים של לבבות וסמיילים. כלבים חכמים זו מכת מצריים שדילגו על האיזכור שלה בתנ"ך. צריך לאתגר אותם אחרת הם נעשים הרסניים. נא לקרוא ולתאר לעצמכם את הכלב מתחמן ובודק גבולות באופן אנרגטי ביותר, בדיוק כשאתם חולים בשפעת). או "בוסרון זה גזע עבודה" (גזע עבודה = אתם עובדים – אצל הכלב. זה באמת מה שאומרת ההגדרה הזו).

המגדל ,דוד כהן, ממנו לקחנו את ליירה אמר לנו ש"לגדל בוסרון זה סיפור אהבה". זכרו שסיפורי אהבה טובים הם גדושי קונפליקטים, נקודות משבר בעלילה, ובכלל מעניינים (ומעניין זה פויה).

השאלה היא  – האם כדאי לכם לבחור בסיפור אהבה, סליחה,  לגדל בוסרון : התשובה בגדול היא  – תחשבו על זה טוב טוב ועוד פעם תחשבו על זה. אם מעולם לא גדלתם בוסרון אין לכם מושג למה אתם מכניסים את עצמכם גם אם נראה לכם שאתם יודעים. אלו שני דברים שונים, לקרוא על זה ושזה באמת קורה לכם

התשובה היותר מפורטת היא – שכנראה זה לא יתאים לכם , אבל : אם מתמלאים התנאים שרשומים מטה, אתם יכולים גם לבחור שכן.

אתם יכולים לגדל בוסרון אם אתם:

א. בעלי המון המון אדמה ועדר כבשים גדול ואתם רוצים כלבה שגם תרעה את העדר וגם תשמור עליו מגנבים ומזיקים (כי אתם מתקמצנים על קווקזי שומר) וגם תשמור שהעדר לא יאכל בשדות שלידכם למרות שלא טרחתם לשים גדר.

ב. חיים לבד באיזה חור כפרי עם משפחה ממש גדולה וצריכים כלב שישמור ויגן עליכם בהצלחה וישמור גם על הרכוש שלכם. כל רכוש שלכם. וגם יהיה מעולה אתכם ועם הילדים הקטנים שלכם ולא תחששו להשאיר אותם לבד איתו. בנוסף, אם הילדים ילכו לאיבוד הוא יביא אותם בחזרה.

ג. מתעניינים בספורט כלבני, אבל לא סגורים על איזה סוג. בוסרון יכול להתאים לכולם. הוא כנראה לא יהיה הכי מוצלח כי הוא כלב כזה כולבויניק, וזה אומר שהוא סביר בכל תחום, אבל לא מצוין באף אחד.

ד. מסתובבים בכל רחבי הארץ במסגרת העבודה שלכם וצריכים כלב מלווה שמגן, באופן אינטיליגנטי. כזה שמסוגל ויכול להחליט החלטות עצמאיות, רב תושייה ויצירתי. אבל לא רוצים לטרוח וללמד כלב איך לעשות את זה. לבוסרון ההגנה עליכם באה באופן טבעי.

ה. אתם מזוכיסטים, אבל לגמרי.

ו. אתם יודעים שהכלבה הזו היא החלק החסר בנשמתכם.

בשאר המקומות בנט אתם תקבלו תיאור של מאיפה הגיע הגזע (צרפת, בצפון) כמה שהוא עתיק (עתיק. יש איזכורים שלו בספרות כבר מתחילת המאה השש עשרה) ואיך הוא נראה (שחור, גדול, זנב שנראה כמו האות J האנגלית, שש אצבעות מינימום ברגל אחורית, אפשר יותר). בשביל זה יש אתרים אחרים. אני כותבת על חווית הגידול של ליירה, הבוסרונית שלי, ועל חוויות ששמעתי עליהן מאנשים אחרים שיש להם בוסרונים (בעיקר בחו"ל).

לפני שבועיים נרשמתי עם ליירה להגרלה להשתתפות בסמינר קיקופאפ (לא זכינו). והיה שם סעיף שביקש לתאר את הכלבה בכמה מילים וזה בערך מה שכתבתי : ליירה עקשנית, חשדנית וחצופה, ומעצבנת , עצמאית ובוחנת גבולות שיטתית. והיא נאמנה, חכמה, אמיצה, רגישה, טובת לב , רבת תושייה ואוהבת.

וזה תיאור טיפוסי של בוסרון צעיר. זה כלב מאוד מתעתע. יש בו המון תכונות שסותרות אחת את השנייה ובכל זאת מתקיימות במקביל. זה כלב מורכב. עם יכולות מגוונות, אבל צריך לדעת לפנות ללב שלו.

אם כלבים היו ילדים. הרי שהבורדר קולי הוא המצטיין הכיתתי. הילד החכם, הנחמד והמוצלח שעושה מה שמצפים ממנו ואף יותר. הוא פופולרי ואהוב על הכל, והוא תמיד שמח ובמצב רוח טוב. הבוסרון הוא הילד ,החכם לא פחות, שיושב בשורה האחרונה, לבוש שחור, קודר וציני, בז לסמכות, מאמין באנרכיזם, חושב שהמערכת באה לדפוק אותו וכותב בבלוג שלו שירי דיכאון בהם הוא מייחל למות האנושות. קשוח כזה, ומבפנים נורא שברירי ורגיש . מייחל לכך שיראו אותו כפי שהוא, ויבינו ויקבלו אותו. מין טיפוס לורד ביירון, אבל בפרנץ'.

זה כלב עם יצר ציד ויצר רעייה מאוד חזקים. וזה יוצר בעיה אם זה כלב שגר אתכם בבית בעיר. אני נאלצת לסדר לכלבה שלי פגישות רעייה עם כבשים. אני חושבת שיצר הרעייה שלה הוא חזק יותר מהמקובל, אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון שבוחרים בגזע. ומבחני גורים לא יחשפו אותו, הוא מתפתח יותר מאוחר. וכמובן, זה אומר שבלי חשיפה לחתולים, שיש בישראל בכל מקום , זה כלב שירדוף אחרי חתולים וגם אחרי כל מה שזז.

זה גם כלב אסוציאלי. הכלב קשור למשפחה ומלא אהבה לאנשים שלו, זה כלב שמתרפק ומתמרח ויושב לכם על הברכיים, ונשען עליכן ולוקח את היד שלכם בפה, הם כולם עושים את זה – ההתמרחות אופיינית לגזע. והם מעולים עם ילדים ותינוקות. אבל הכלב לא אוהב זרים, הוא חושד בזרים. והוא יעדיף לא להתקרב אליהם. זה חלק מהתכונות שלו על מנת שישמור ויגן על בעליו ורכושם. וזה אומר היערכות מיוחד מצידכם. כי הצד השני בתוקפני הוא פחדני. הם מתחילים מאוד פחדנים כגורים, רגישים ושבריריים וצריך לדעת איך לא לשבור אותם. זה משתנה בהמשך אם חושפים אותם נכון. החשיפה היא לא לקחת אותם לכל מקום ולחכות שיתרגלו. או לתת לכל אחד לגעת בהם. לא. הבוסרון הוא כלב חכם, גם במובן הזה שהוא יודע שהוא כלב ורק כלב והעולם גדול עליו. אתם צריכים לרמות אותו מצד אחד ולבנות איתו קשר חזק מצד שני. שידע שיש לו גב. כלומר, אתם מתקדמים בקצב שלו בחשיפה. ובהתחלה- רק חוויות חיוביות, הכלב צריך לבנות ביטחון עצמי, בעצמו , ביכולות ההתמודדות שלו, בכם ובעולם. אם נראה לכם שהוא לא מרגיש נוח, שהוא מתוח או משותק או נמנע, קחו אותו משם. כך הוא ילמד לסמוך עליכם ולדעת שהוא לא לבד,ותתחילו ממרחק גדול יותר, במקום שקט יותר, או עם פחות גירויים. תתנו אותו קלאסית עם צעצועים וחטיפים כל פעם שיראה זר, שיקשר זרים לדברים טובים. חישפו אותו למגוון גדול של בני אדם מסוגים שונים. כדי שידע לזהות שפת גוף מאיימת והתנהגות יוצאת דופן. ואחרי כל זה הוא עדיין יהיה חשדן ושונא אדם וישמור עליכם ועל הרכוש שלכם והילדים שלכם והחברים שלכם וכל דבר שקשור בכם. לפחות הם כמעט ולא נובחים, זה סוג של פלוס.

ומעולם לא ראיתי כלב מגזע אחר שמצליח להביע בפרצופו הבעות ברורות של בוז וגועל מאנשים זרים שחושבים שזכותם לגעת בו. זה מצחיק אותי כל פעם מחדש. אם זרים רוצים ללטף אותו תנו לו לבחור אם הוא מסכים או לא. אחרת הוא ירגיש חסר אונים וזה יכול להוביל לכלב פחדן ומדוכא או לכלב תוקפן. שני דברים שאתם לא רוצים.

פקחו על הסביבה שלו. הכלב לא יהיה עצמאי. הוא לא ילך לצבא ולאוניברסיטה. הוא לא צריך לעמוד ברשות עצמו. בחרו במי הוא יפגש , עם מה הוא יתמודד ועם מה לא. תנו לו לשחק רק עם כלבים שנוח לו איתם ולא מאיימים עליו. להיות היכן שטוב לו, ולבחור בעצמו את הקצב של החשיפה והאילוף. בעצם, בשנה הראשונה, אפילו אל תשתמשו במילה "לא", תרשו לו הכל. מקסימום תנתבו. הוא נושך ? תנו לו צעצוע. הוא קופץ ? תנו לו, מקסימום תסתובבו אליו עם הגב.הוא לועס לכם את הבית ? אל תגידו לא, שימו אותו בגידרית או בכלוב. אבל זהו. תנו לו הרגשה שהוא לא יכול לטעות לעולם. זה כלב רגיש, צריך לבנות ביטחון בהתחלה. אחר כך תוכלו להתחיל לדרוש מה שמתאים לכם והרבה מזה. אבל לא בהתחלה.

 באופן אירוני זה גם הכלב הכי אמיץ שיצא לי להכיר. להיות אמיץ אין משמעו לא לפחד בכלל כמו לברדורים שהם חסרי פחד. אלא להתגבר על הפחד ולעשות את הדבר הנכון. ובזה הכלבה שלי אף פעם לא איכזבה. כן, היא הגנה עליי מפני תוקפים , בלי שהייתי צריכה ללמד אותה איך ולמה. זה גם כלב קשוח בכך שהוא מסוגל לשאת תנאים מאוד קשים. קור, חום, מאמץ פיזי ממושך, פגיעות ומכות ולהמשיך הלאה בלי להתייחס.

 זה כלב עם יצר חזק של הגנה ושמירה עליכם ועל כל מה שקשור בכם. ודברים יכולים להשתבש באופן נורא אם יש לכם כזה כלב ואתם מתעלמים מהתכונה הזו. כשליירה החלה לשמור ולהגן עליי (בגיל צעיר מדי, לרוב הם מתחילים בגיל שנה והלאה, אבל לה היה טריגר סביבתי, קוראים לזה ערסים שמתקיפים את הבעלים שלך) הייתי מיואשת לגמרי. רציתי לשים עליה קולר אלקטרוני. אבל לפני שפונים לשימוש באמצעים שהם אברסיביים (לא נעימים) לכלב , תמיד כדאי להתייעץ עם קולגות. אז התייעצתי עם שושנה פורבס ושני רוזן, הן מאלפות מהסוג המרקר טריינרי, מה שקוראים גם חיובי בטעות. והן הציעו לי משהו שעבד כמו קסם. הן הבינו שהמטרה של הכלבה זה להגן עליי, ולכן מה שכדאי לי לנסות הוא להבהיר לה שהיא לא צריכה, שאני עצמי אנטוש אותה ואתרחק מהאיום ואז היא לא תצטרך לשמור עליי, כי לא יהיה ממה והיא גם ככה תבוא אליי במקרים כאלו כי בכל זאת, איום. רחוק, אבל איום. וזה עבד כמו קסם. והיא הפסיקה כמעט מיד ובסוף היא הפסיקה בכלל, התרגלה כנראה. חוץ מאיזה טיפוס אחד שהיא שנאה וניסתה להגיע אליו כל הזמן, ושוב הייתי מיואשת, ואז גיא תיכון (עוד מאלף מרקר וגם מאלף של כלבי עבודה) עזר לי עם כמה דגשים. ובסוף הסתבר שהבנאדם שהיא שנאה הוא דושבאג ידוע שתוקף את כל בעלי הכלבים פה באיזור, חוץ ממני. איתי הוא כבר לא התעסק. ולא, אני לא יודעת איך היא יודעת את מה שהיא יודעת. אבל היא יודעת.

למען השם וכל הכלבים שבשמיים, אם אינכם אנשי מקצוע, קחו אחד כזה שידריך אתכם. וגם אם אתם אנשי מקצוע, כנראה שעדיין תצטרכו מישהו שידריך אתכם. בוסרון הוא לא כלב מתאים לבעלים לא מנוסה, אבל גם מנוסים יתקשו איתו. אל תקחו מאלף סטנדרטי. הימנעות או פחד מגירויים לא נעימים, לא עובדים טוב עם הגזע כשהם צעירים , למרות שזה נראה כמו הפיתרון הכי פשוט יהיו לו תופעות לוואי איומות בבוסרון צעיר, תופעות לוואי שאתם לא רוצים להתמודד איתן. כמה שהם רגישים הם גם קשוחים. תיקונים פיזיים וענישה, לא יזיזו להם הרבה בכיוון שאתם רוצים, זה לא באמת כואב להם, רק יעשו אותם עצבניים (כן, הם ידעו שזה אתם שהענשתם אותם) ויפגעו בקשר איתכם ויבאסו אותם ויכבו את המוטיבציה שלהם ויגרמו להם להיות יותר יצירתיים בתעלולים הזדוניים שיעשו על חשבונכם. ואת הנזק הזה יהיה קשה מאוד לתקן אחר כך.

הם כן מגיבים יפה לענישה שלילית (לקחת או למנוע מהם משהו שהם רוצים) או לחיזוקים שליליים (לקחת מהם , להסיר מהם, משהו שהם לא רוצים) אבל גם את אלו חשוב לבצע בצורה מבוקרת ומקצועית.

בגלל שאנחנו בארץ ואין כאן מומחים בבוסרון בחרו במאלפות בשיטות של מרקר טריינינג אקא מה שקוראים בארץ "שיטות חיוביות" שעובדות על הגברת מוטיבציה וחיזוק קשר. או פנו למישהו שמאלף כלבי עבודה, אבל עם ניסיון נרחב, ותבדקו (לא כל מי שאומרת שהיא מאלפת "חיובית" היא אכן כזו, ולא כל מי שאומרת שהיא מאלפת כלבי עבודה היא כזו גם כן, לצערנו מקצוע האילוף לא מפוקח בארץ) . חבל לקחת כלב צעיר ומוכשר ולהרוס אותו עם אילוף לא נכון. אם תצליחו ליצור מוטיבציה והנאה בכלב, ולקשור את הכלב אליכם על ידי יחס מתחשב ואוהב, אתם תקבלו פי כמה בחזרה.

שחקו עם הכלב. זה כלב שאוהב לשחק ולהשתולל. וכשאתם משחקים, תנו לו תמיד תמיד לנצח. ולא משנה באיזה משחק תבחרו ובאיזו צורת משחק. אם זה כדור ואם זה משחק משיכות. הכלב חייב תמיד לזכות. שוב, ביטחון עצמי והכל.

בוסרון הוא לא  כלב לגדל בעיר. הוא יכול להסתגל לעיר אבל בגלל תכונות השמירה והחשדנות מזרים, פשוט לא יהיה לו נוח. קהל גדול יכול לשתק אותו, או יכול לשחרר אותו, כי אין אפשרות להתמקד באובייקט אחד וראיתי את שני הדברים קורים. אם אתם מגדלים כלב כזה בעיר, תהיה לכם המון ,אבל המון עבודה. וגם זה לא יהיה ממש הכי מוצלח. בכל זאת הגנטיקה מנצחת .

ליירה וליידי

מפלצת

(מוקדש לבשמת ביום הולדתה)

אני לא מוכשרת מספיק כדי לכתוב על אהבה. אבל אני חושבת שעדיף לנסות ולהכשל מלא לנסות בכלל

לילה

לילה

יורי סיפר לי על כלבת פיטבול שמתעללים ומכים אותה, ושננטשה ללא אוכל והיא נעולה לבדה בבית כבר חמישה ימים. אז שכנעתי אותו שנציל אותה.

במשך השנים אספתי המוני כלבים נטושים, אומללים או מופרעים וכבר נמאס לו. אבל חייה של הכלבה היו בסכנה והבטחתי שהיא לא תישאר אצלנו, אנחנו נציל אותה ונשקם ונמסור. כמו שתמיד עשינו.

מצאנו טרמפ (ותודה לשחף פלג) ויצאנו לדרום. כשהגענו השעה הייתה כבר שתיים בלילה. התייעצנו איך נפתח את הדלת, האם נפרוץ אותה ? מה נעשה אם השכנים יתערבו? אולי כדאי לטפס דרך החלון ? אבל אם כן, אז איך נסחוב אותה בחזרה איתנו ? ואם המשטרה תתפוס אותנו מה בדיוק נגיד ? הסכמנו שלשלטונות אנחנו לא נתקשר, השלטונות לא אוהבים פיטבולים. הם הורגים אותם.

בסוף הסתבר שהדלת לא הייתה נעולה ויורי נכנס בשקט ויצא עם הכלבה, ולי נהיה חושך בעיניים.

"אמרת שזה פיטבול", התמרמרתי מאוד. "מה, זה לא פיטבול?" , הוא שאל. "לא זה לא", התעצבנתי. "פיטבולית שוקלת לכל היותר עשרים , עשרים וחמש קילו. החיה הזו בגודל שלי".

"אבל יש בה פיטבול", התעקש. "בטח שיש בה פיטבול, זה כדי שתהיה אכזריות גנטית לבעלי החיים שלנו. הרי חשיפה היא לא עברה. ובצד של האמא בטוח יש גם איזה דוגה (שאחראית לגודל ולמנשך ההפוך), הצד של הדוגה זה בשביל התוקפנות לזרים –  אנחנו הזרים, אם לא הבנת".

"אז את לא יודעת איזה גזע זה?" , הוא ספק קבע ספק שאל, "ברור שאני יודעת איזה גזע זה, זה הגזע שידוע ככלבתם של בני בסקרוויל". "אז אנחנו לא לוקחים אותה ?" הוא קיווה,"יאללה, יאללה, תעמיס את המפלצת למכונית. היא בכל זאת כלבה. אני לא מתכוונת לוותר לה במילימטר. רק תשים מחסום".

והמפלצת עמדה שם. דרוכה כולה, נוקשה קפואה ועצבנית. שמנו לה מחסום. דחפנו אותה למכונית (באמת דחפנו, היא עמדה לה כפרה,) ונסענו.

קראתי לה לילה. כי חושך זה בזכר.

והמפלצת ישבה קפואה ומכווצת במכונית וכך הצליחה לתפוס רק חצי מהמושב האחורי.

 "מפלצת, את בסך הכל כלבה. אני לא מתרשמת" , הודעתי לה כשגררתי אותה במדרגות לעבר הדירה.

בלילה הראשון היא השתינה ליד קערת המים ואכלה את המשקוף של הדלת. בבוקר הוצאתי אותה. עדיין עם מחסום, עדיין מנותקת, עדיין קפואה, לא יודעת ללכת עם רצועה. היא מושכת אותי ואני מושכת בחזרה, אחרת אני עפה.

התחלתי לעבוד איתה. היא הייתה מוכנה לקחת אוכל אבל לא הייתה מוכנה לעשות שום דבר אחר חוץ מלעמוד ולבהות. משכתי ומשכתי והיא נשרכה אחריי. "אני לא אוותר לך במילימטר, מפלצת", נאנקתי בעוד אני מושכת את כלבתם של בני בסקרוויל אחרי," את תראי, אני יותר עקשנית ממך ואת בסך הכל כלבה. מצידי אנחנו נהיה כאן כל היום". ובאמת היינו שם אחוז די מכובד של היום. ושלוש שעות לקח לי, עד שהואילה בטובה לרדת ולשכב. לא שהיא עשתה את זה בנפש חפצה. לא, לא. היא פשוט הבינה שאני לא אוותר ואם היא לא תשכב, אני לא אזוז, אני לא ארפה ואני לא אלך. היא נכנעה כי הייתה עייפה. כי יצאנו לריצה, כי הייתה מותשת כי וביקשתי ודרשתי ממנה שוב ושוב לעבוד ולעבוד.

והיה גם השיקום הפיזי. הכלבה הייתה מכוסה בקרחות ורזה עד מאוד. וכמובן מייד אחרי הריון ולא מעוקרת. חששתי מהזמן בו תרגיש טוב ותהיה חזקה. גם כך היא הייתה חזקה ממני. ואני החלטתי כתוצאה מטירלול טהור שלמרות ההליכה המזעזעת ולמרות הנימוסים הגרועים אני לא שמה עליה דוקרנים או האלטי. אני אשתמש בחנק רגיל ובמשקל הגוף שלי ובתנועה נכונה ואנחנו נסתדר. ובאמת הסתדרנו. בערך. חוץ מבמקרים בהם לא הסתדרנו.

אחרי שלילה הבינה, ולקח לה זמן , שאין לה ברירות, היא צריכה לעבוד כדי לאכול או לטייל או לקבל דברים (וכל הקונספט היה חדשני מאוד עבורה. עד אז היא לא נחשפה לרעיון שכלב צריך לעבוד), היא גילתה שבעצם זה לא סוף העולם. מקבלים אוכל (אין ארוחות חינם בבית מקערה. את לא עובדת את לא אוכלת. ואכן היו כמה ימים ללא הרבה אוכל כי המפלצת סירבה לרדת לארצה) ויחס ובעצם, זה נחמד למדי. ואז גיליתי שחוץ מזה שהיא עקשנית לבדה כחמור ופרה וצפרדע וכמה כלבים יחדיו. היא פשוט מטומטמת. לגמרי.

"היא קצת יותר חכמה מנעל", אמרתי ליורי, " אני המומה כל פעם מחדש מהעובדה שהיא מצליחה למצוא לבד את הדרך לקערת המים .לפעמים אני הולכת בשקט רק כדי לבדוק שהיא עדיין נושמת. ייתכן שמתישהו היא תשכח לנשום, אתה יודע. יותר מדי אתגרים אינטלקטואליים בבת אחת ".

כמובן שנבואתי הלילית התגשמה, וברגע שהמפלצת החלה להרגיש בבית, התחלנו להינות מתופעות שונות ומשונות שהיו משמחות אותנו עד מאוד אם היינו ערסים אפילו קצת. כגורה היא כנראה לא נחשפה טוב לבעלי חיים אחרים, ואכן הייתה בה איזושהי אכזריות מובנית כלפיהם. ולכן הייתי מסתובבת איתה בחוץ עם מחסום רשת. מניסיוני עם כלבים ידעתי כמה מהר כלב מיומן יכול לשבור מפרקת לחתול גם אם הוא קשור ברצועה. ואני מאוד אוהבת חתולים. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.

והייתה גם התוקפנות כלפי בני אדם, לרוב כשהיא חשבה שמנסים תקוף אותי. באופן מופרע לחלוטין ,למרות שהייתה סתומה, כשזה נגע לאלימות, היא ידעה מה לעשות ואיך להגיב. היא הייתה דוחפת אותי הצידה ונעמדת מלפני , בלי לבקש רשות, ונוהמת באופן מאיים ביותר. בשלב הזה כל אלפי התמהונים שגרים בסביבה וויתרו על עימות והסתלקו בחיפזון תוך שהם מנסים לתפוס כמה שפחות שטח. והיא הייתה חוזרת למקום שלה לצד שמאל שלי, מתיישבת, מחייכת חיוך גדול שחושף המון שיניים ולסת ענקית וממשיכה את הרגלי שלנו.

אני חייבת להגיד שבניגוד למה שהציבור סבור, כלב טיפש זה אחלה. יש יתרונות בכלב מטומטם. אלו הכלבים הכי ממושמעים. האילוף לא משעמם אותה, למרות שאת חוזרת על כל דבר בערך חמישים פעם עד שזה נקלט. וברגע שהיא הבינה, היא זכרה את זה בדיוק באותה הדרך בה לימדתי. היא גם לא הייתה מספיק חכמה כדי לתחמן ולהתחמק. או להתפרע. שום דבר לא מפריע לכלב המטומטם לעבוד. הוא אטום למדי והסביבה פחות משפיעה עליו. כלבתם של בני בסקרוויל הייתה כה אטומה וחסונה , שיכלתי להפעיל עליה לחץ מטורף והיא יכלה לספוג עוד ועוד ועוד. אף פעם קודם לא עבדתי עם כלב שיש לו כזה חוסן נפשי ופיזי. הגענו לרמות מטורפות של עבודה. והבנתי שוב, שאינטיליגנציה, זה בטח טוב לכלבי עבודה בשטח שצריך להחליט החלטות חשובות שנוגעות לחיי אדם. אבל אם את רוצה כלב בייתי או אפילו כלב לספורט, הכלב המטומטם הוא המועדף.

בשלושת השבועות הראשונים, שהיו כמו טירונות, ריצות ושעות ארוכות של אילוף. היא הייתה קפואה ומסוייגת. ואז היא התחילה להפתח, הסתבר שהיא כלבה מאוד מאוד שמחה. אולי אני הפכתי אותה לכזו. כל שפת הגוף שלה השתנתה. והיא השמינה והבריאה. כשהייתי חוזרת הביתה, היא הייתה קופצת מסביבי ובוכה. וכל גופה היה מקשקש משמחה. כשהיינו עובדות, היא הייתה עושה כל מה שהייתי מבקשת ברגע שהייתי מבקשת. כי אני ביקשתי. הדבר הכי קשה עבורה כמובן היה להישאר לבד.

יום שישי אחד הלכנו בצהריים למדרחוב בפתח תקווה. השארתי את המפלצת בארצה (עם המחסום, בכל זאת כלבה ענקית ומלא אנשים) והלכתי משם. נעלמתי מהעיניים שלה. וידעתי שהיא לא תזוז. היא לא תזוז, כי אני אמרתי. כי לימדתי אותה שאסור לזוז. כי עברנו על כל השלבים והיא הפנימה והכלילה. חיות, אנשים, גירויים, מקומות שונים, רעשים. ידעתי שלא לזוז זה לא לזוז מכל מצב. כשחזרתי ראיתי אותה שוכבת שם באמצע, אנשים עוברים מכל הכיוונים והיא רועדת מהפחד, אבל לא זזה. כי אני אמרתי.

זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה מפגינה פחד אחרי שהתחברנו. הבנתי אותה. היא בטח חשבה – החיים הם כאב ועונג, והם ריצה, ושינה ואכילה, והתגלגלות בדשא, ושמחה ומשחק, הם הקרבות האכזריים של הזכרים, והייחום וההזדווגות, הם דחפים ויצרים, הם רעב וסקרנות ועקשנות ותאווה ורצון להרוג. ופעם הם היו גם פחד. הרבה פחד. אני תמיד פחדתי לפני שהכרתי אותך, אבל אני כבר לא צריכה לפחד יותר כי את עכשיו כאן. כי יש לי אותך. כי אני שלך.  

וזה היכה בי ככה ביום אחד, אחרי שלושים ומשהו שנים הבנתי שעד עכשיו מעולם לא הייתי נאהבת, שעד המפלצת אף אחד אף פעם לא אהב אותי באמת. אלו היו חיקויים חיוורים של אהבה ,לא הדבר האמיתי. על אנשים בכלל אין מה לדבר. האהבה שלהם תלויה בדברים, היא תמיד על תנאי. והכלבים האחרים, יש לי איתם יחסים מלאי חיבה והבנה. דו קיום סימפטי ומהנה, משהו שיש בו אהבה. אבל הם מעולם לא הגיעו לעוצמות הרגש של המפלצת. אולי הם פשוט חכמים מדי. ואולי זה משהו אחר. אני רק יודעת איך הרגשתי שהבנתי מה זה באמת להיות נאהבת. ומה זה לאהוב בחזרה.

הייתי באה הביתה במהירות כדי לבלות את כל הימים איתה. כי הזמן איתה היה הדבר הכי יקר והכי מהנה. היינו הולכות ברגלי למרכז העיר ובחזרה. אתם מכירים כלב שיכול ללכת ברגלי במשך חצי שעה ? טוב, לילה יכלה. ואני ציפיתי שתוכל. כי בשבילה לא היה דבר מעניין או חשוב ממני. זה היה קל עבורה. והיינו רצות ארבע קילומטר כל יום. וכל צעד היה ברכה.

יש לי משחק כזה שאני משחקת עם עצמי. על איזה אדם היה הכלב אם הוא היה אדם. כבר פגשתי ואילפתי מעצב חלונות ראווה ניאורוטי, פרופסור לשפות המזרח התיכון הקדום, את ח"כ אנסטסיה מיכאלי בדמות כלבה (כן, כן), באסטיונר, מפעיל מכונות משחק לא חוקיות, ומזכירה בביטוח לאומי (וזה בדיוק כמו שזה נשמע). על לילה תמיד חשבתי כשומר רוסי. אחרי שיצא לי להכיר אותה קצת יותר, הבנתי שהיא בטוח הייתה סוכנת שטח בקגב. העבודה שלה תמיד הייתה כל כך מדויקת, שאם היא הייתה במקומם של הסוכנים שחטפו את אחיו של הטרוריסט בלבנון, היא בוודאי הייתה מתקשרת למפעילים שלה ושואלת אותם איזה אוזן לחתוך, את השמאלית או הימנית ? דמיינתי אותה כאישה צעירה גבוהה ורחבת כתפיים עם קול עמוק ושקט, שיער חום חלק ואסוף ותווי פנים סדורים ורגילים.

לא רציתי שהיא תלך לעולם. למרות שהבטחתי. ודיברתי עם יורי שנשאיר אותה, אבל הוא לא רצה. ואני חשבתי שהוא יותר חשוב ממנה, ואני הבטחתי. אז ככה בקטנה חיפשתי לה בית. אבל לא התאמצתי יותר מדי. עד שיום אחד קיבלתי טלפון שמישהי ראתה את התמונה שלה ופשוט התאהבה בה והיא רוצה רק אותה. הרמתי טלפון לאותה בחורה , התרשמתי שהיא רצינית ועשתה עבודת הכנה מדויקת. וקבעתי להפגש איתה בפארק. זיהיתי אותה מיד מרחוק. היא לא הייתה צריכה בכלל להציג את עצמה. היא נראתה בדיוק כמו לילה. אישה צעירה גבוהה ורצינית, עם כתפיים רחבות ושיער חום אסוף ותווי פנים רגילים, שמדברת בקול שקט ועמוק.

ביקשתי כמה ימים להפרד. ובזמן הזה טיילתי איתה. כשהבאתי את המפלצת לבית של קטיה. הלכנו ברגלי בפעם האחרונה ואני בכיתי לאורך כל הדרך והבנתי שכל הזמן הזה שאמרתי שאני לא אוותר לה בכלום, זו הייתה בעצם היא שלא וויתרה לי. רק היא. שתמיד אמרתי לה שהיא מפלצת וכלבתם של בני בסקרוויל ועכשיו אני יודעת את המשמעות האמיתית המילים שלי. שתפקידן של מפלצות הוא לאהוב, רק לאהוב. הן פשוט בלתי מובנות. אנחנו תמיד עושים להן עוול.

 קטיה ולילה התחברו נהדר. גם כי הדרכתי אותן. אני יודעת שקטיה היא בית מושלם עבור לילה שהיא משקיעה בכלבה שלה את הכל, שהיא הרבה יותר מתאימה ממני. וגם החיות שלי הרוויחו, החיות שלי לא צריכות יותר לסבול מלילה, והן סבלו.

אבל אין יום שעובר שאני לא חושבת עליה לפחות כמה פעמים ומצטערת שהיא לא פה, המפלצת. ויתרתי עליה למען יורי, ועד היום אני לא בטוחה אם עשיתי את ההחלטה הנכונה, ואולי הייתי צריכה לוותר עליו. באמת שאני לא בטוחה.

לילה שוכבת

 

 

 

 

 

 

סיפורים קצרים על אגרסיה – ב

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

כעס

 

ערב אחד הגיח גבר מחלון בקומת הקרקע והחל לצעוק שאסור לי לעמוד ליד הבית שלו. ואז הוא גם קילל ואיים. כמובן (?) שזה גרם לי לחתום קבע על הכניסה לבית. שאלתי האם הוא מעוניין להתקשר למשטרה שיעזרו לו לפנות את הפולשת או שיזיז את עצמו סוף סוף ויטפל בי בכוחות עצמו. פתחתי את רוכסן המעיל שלי, שיחררתי קצת את השרירים בזרועות. ואז נתתי בו את המבט שלי, מרוכז, ממושך, מלוכלך, עיניים מלמטה למעלה, עם קצת הטייה של הראש. שלמדתי, למדתי – מפונגו. הגבר יילל שאני מאיימת עליו ואני משוגעת ומופרעת והתחפף מהמקום.

זה כאילו חסר טעם ומגוחך להשאר במקום כלשהו רק כי לא רוצים שתהיי שם. אבל אני הגבתי כך כי כעסתי, ובצדק, כי הגבר הזה הפר את החוקים. כי זה לא הגון. כי זה נגד הצדק. כי זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא תהיה הפעם האחרונה.

פונגו הגיע אליי כי היו לו "בעיות התנהגות". לרוב "בעיות התנהגות" הוא צירוף שמני שמשמעותו האמיתית היא –  "הוא לא עושה מה שאני אומרת לו, למרות שמעולם לא לימדתי אותו, אבל הוא היה צריך לנחש". אבל פונגו היה נושך. הייתה לו היסטוריית נשיכות ארוכה ומגוונת. נשיכות שמתרחשות כאילו בלי סיבה ובלי אזהרה.

ראיתי חורים שחורים מסביב לסיפור כאילו עכברים כירסמו אותו. רמז ראשון, חצי מה"קורבנות" ילדים והחצי השני כמעט כולו גברים. רמז שני, נשיכה מהירה אחת בגפה הקרובה ביותר וזהו. אחר כך הכלב מרפה.

פונגו הוא אחד הכלבים המרשימים ביותר שיצא לי להכיר ואני לא מתכוונת כאן דווקא למראה החיצוני, שגם הוא היה מרשים ביותר. לכלב יש את שפת הגוף המורכבת והמתוחכמת ביותר שראיתי, והוא שולט ומתבטא בה באופן שוטף. בעיות עם כלבים אחרים לא היו לו בכלל. אבל אנשים היו סיפור אחר לגמרי וכך זה היה:

פונגו ואני הולכים ברחוב. הוא, כלב יפה להלל, טוב מראה ויפה תואר, תאווה לעיניים ,כולו עיניי חרוזים ואוזניים שפיציות חמודות ופרווה שופעת אדמונית, בובה ממש.

ילד רץ אליו , תופס בפרוותו בחוזקה ומנסה לחבקו. פונגו מבקש בנימוס מהילד שירפה ממנו. מבקש פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, ואז הוא מבין שלילד לא אכפת ממנו ומרצונותיו, אז נמאס לו והוא מנסה לנשוך את הילד ברגלו. (ולא מצליח בגללי) הילד מתחלחל כולו, צורח, מרפה מהכלב ובורח. כלב ממשיך בדרכו.

נערה הולכת ברחוב עם חברותיה ואז הן רואות אותנו, "יו איזה מאמי" כולן צורחות בקולות צייצניים ורצות אלינו. פונגו מסתכל עליהן במבט מנומס למדי של "ככה לא מתנהגים בנות", אבל כל מה שהן רואות הוא את פרוותו המהממת ופניו היפות , הן באות ומנסות לשים ידיים. הכלב מסתייג. למרבה ההפתעה, הן מבינות מצוין את מה שהוא אומר להן, מתרחקות משם תוך שהן קוראות לו "דפקט", "כלב סתום" ועוד שאר מחמאות. כלב מרוצה ממשיך בדרכו.

גבר בא ורואה כמה חמוד הוא וישר בא מולו, שם עליו יד באדונות, מלמעלה למטה. כלב מנסה להתרחק ולהסב מבט. לגבר לא איכפת. לי כן, לי כבר נמאס. אני רואה שפונגו מתכוון לנשוך. יש אזהרה והיא ברורה מאוד בצורה של מבט ממושך מלמטה למעלה, עם ראש קצת מוטה ועם קשר עין קבוע, גוף נוקשה וזקוף ושרירים קשים. אבל הכלב מנומס, הוא לא צורח אותה במשך שעות כמו רוב הכלבים. אני נוזפת בגבר ולוקחת את הכלב. הגבר מסביר לי שהכלב שלי מקולקל, אני מסבירה לו לאיזה חלק בגוף שלי איכפת ממה שהוא אומר. כלב ממשיך בדרכו, מרוצה אך מופתע במקצת.

אז אתם בטח חושבים שפונגו מגזים. ומה הוא עושה סיפור מכל נגיעה קטנה ושיזרום. אתם חייבים להבין, רוב הכלבים לא אוהבים שאנשים שהם לא מכירים ישר באים ושמים עליהם ידיים, אבל הם התרגלו והסתגלו ולמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים את המטרד הזה בדממה. כמובן שיש אחרים, לברדורים בעיקר, שמבחינתם מי שבא ברוך הבא, אבל לברדור הוא היוצא מהכלל ולא הכלל. רובם סובלים בשקט.

איך ל - א ניגשים לכלב

איך ל - א ניגשים לכלב

אבל מדי פעם יש כלב שיש לו אופי יותר חזק, או דחף לאוטונומיה, חוש למה שנכון וראוי, או שהוא רגיש יותר ולא יכול לשאת את זה. אתם בטח עדיין סבורים שהוא אמור להשלים עם זה. אבל תחשבו, תחשבו איך אתם הייתם מרגישים במקומו. תחשבו שזה קרה לא פעם אחת או פעמיים, אלא שההתנהגות הזו נמשכה לאורך כל חייו. שוב ושוב ושוב. לאורך כל יום וכל שבוע. בו אנשים חומדים אותו, חומדים לגעת בו, אבל אף אחד לא באמת רואה אותו, והוא אף פעם לא יודע מי יעשה לו מה.

הנשיכות היו הפיתרון שלו, ופיתרון מוצלח, לתנאי חיים בלתי אפשריים. הוא לא היה הבעייתי. אומנם באמת יש כאן בעיית התנהגות קשה, אבל היא אף פעם לא הייתה שלו. הוא היה חכם ואמיץ ומנומס והעולם לא כיבד אותו. אז הוא גרם לו לכבד אותו בדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו.

מה שאנשים עשו לו היה לא הגון, לא צודק, מכאיב, לגמרי נגד כל החוקים, ולחלוטין נגד הצדק. ובגלל שהוא כלב, הוא לא ידע ולא הבין שהנשיכות מסכנות בעיקר אותו. וכך, למרות שהאנשים הם הבעייתיים, הייתי צריכה לטפל בו ולא בהם.

השיטה הכי טובה עם כלב שנושך כמו שפונגו נשך, היא לנסות להימנע ממצבים בהם הוא עלול לנשוך. אם את יודעת שיש בור בדרך, יהיה חכם מצדך ללכת בדרך חלופית, מאשר לעבור שם בלילה חשוך עם פנס זעיר ולקוות שלא תפלי. כלומר, פשוט לא לתת לאנשים זרים לגשת אליו. או/וגם לשים עליו מחסום בטיולים, כי תמיד יהיה את החכם בלילה שלא יקשיב כשאת אומרת לאנשים להתרחק.

דבר נוסף שעשיתי היה לנסות להפחית את הרגישות שלו לילדים ולמגע באמצעות חשיפה הדרגתית והתניית נגד. כלומר, הקלקתי והאכלתי ושיבחתי וליטפתי אותו כשהיה במחיצת ילדים. עשיתי את זה עם ילדים שהתנדבו לעזור לי אחרי שהסברתי להם ולהורים שלהם במפורט מה בדיוק אני מנסה לעשות. ברגע שסיפרתי להם את הסיפור של פונגו, הם מאוד רצו לעזור לכלב, הם הבינו אותו. גם בהם מבוגרים שהם לא מכירים נוגעים בלי רשות, גם הם שונאים את זה. זהו תהליך ממושך בו את מנסה לגרום לכלב להתרגל לדברים שמפריעים לו, ועל ידי דוגמאות נגדיות, לשנות את האמונה שלו, שילדים הם חבורה מנוולת שרק רוצה למשוך לו בזנב. וקצת להעלות את הסטנדרטים שלו למה מצדיק נשיכה.

הייתה לו בעיה נוספת, סליחה, לבני אדם יש בעיה נוספת. לכל יצור, כן, גם לבני אדם, יש תחום מחייה אינטימי, בדרך כלל טווח של שלושים סמטימטר, ( הבנתי שאצל אנשים זה יכול להשתנות מתרבות לתרבות) שמעבר לו זו פלישה גסת רוח לטריטוריה שלך, ואיום בתקיפה. אני מעירה בקול (רם) לאנשים שפולשים למרחב שלי. אין דבר כזה "לא נעים" או "לא יפה". מי שפולש למרחב האינטימי של אדם זר בלי סיבה מצוינת (כמו אוטובוס דחוק או רחוב סואן) הוא אדם מסוכן. אבל אוי, עם כמה שהבנתי את פונגו שנשך את מי שעמד יותר מדי קרוב אליו, לא יכולתי לאפשר את זה.

אז עוד משהו שלימדתי אותו הוא, שאם הוא מרגיש לא נוח, שיגע עם האף שלו ביד שלי, או שיסתכל עליי. אלו התנהגויות שנקראות בשפה המקצועית התנהגויות דיפולט. אין להן אות (אפשר לשים אותן על אות ,כמובן, אבל ההתנהגות מתבצעת בשעת הצורך גם בלעדיו), אלא הן מתבצעות כי יש להן היסטוריית חיזוקים ארוכה מאחוריהן, והן הוכיחו את עצמן כמשתלמות עבור הכלב (למשל – הכלב שיושב על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו. או לחלופין, הכלב שקופץ עלייך על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו). והרבה פעמים, כמו במקרה הזה, הן גם משמשות כהתנהגויות חלופיות, משהו שלימדת את הכלב לעשות במקום ההתנהגות שהוא היה בוחר לבצע פעם. פעם כשאנשים היו עוברים את הגבול שלו הוא היה בוחר לנשוך, כי זו הייתה הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו, אבל עכשיו הוא יכול להסתכל עליי או לגעת ביד שלי ואני אבין שלא טוב לו ואפנה אותו משם.

מכיוון שפונגו מעולם לא איבד שליטה, מעולם לא עבר את הסף, והנשיכה הייתה תמיד החלטה מודעת, הוא שמח מאוד שלא לנשוך, ופשוט להעביר את הטיפול במצב אליי.

אבל לפעמים, נתתי לכלב להחליט לבד.

ערב אחד ביקר אצלנו חבר. הוא התלהב ממראהו החיצוני של פונגו ושפת הגוף שלו הפכה פרועה ונרגשת. הוא פסע לקראתו , לחלוטין מתעלם מכך שהכלב נסוג תוך שהוא נועץ בו את המבט המיוחד שלו. "הוא ינשוך אותך אם תתקרב", אמרתי בעצבים לחבר, "ולא רק שהוא ינשוך אותך, זה גם יגיע לך ואני לא הולכת לעשות שום דבר כדי לעצור אותו". "מה פתאום, כלבים מתים עליי", קבע הבחור, ותפס את פונגו בחוזקה בשתי זרועותיו במטרה לחבקו. ואז פונגו נשך אותו ברגל. "איזה כלב משוגע", קבע החבר ועזב את פונגו לנפשו למשך שאר הביקור.

ביום אחר בו הלכתי ברחוב עם פונגו פגשנו עוד גבר שהתלהב ממנו. אך במקום לנהוג בחמוריות הרגילה, גבר זה בחר לעצור במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. ירד על ברכיו, פתח את זרועותיו לרווחה, וקרא , "בוא, בוא אליי חמוד". חשבתי שאני עומדת להתעלף, אבל שיחררתי את הרצועה והסתכלתי על פונגו. הוא היה מרוצה עד מאוד ובתחושת חשיבות עצמית הלך בשמחה אל הגבר ונכנס אל בין זרועותיו. ואז החל סשן מיזמוזים רציני בו הם התחבקו, פונגו משנה תנוחות כדי לקבל ליטופים במקומות שהוא רוצה. וליקוקים, כשפונגו מלקק את כל פניו של הגבר והגבר מנשק בתורו את פונגו. והתכרבלו זה בזה ללא הפסקה. לאדם הזה היה ברור שזהו הכלב המדהים ביותר בעולם. וזה גם מה שהוא אמר לי. אבל כל מה שהשתנה הייתה ההרגשה של הכלב ברגע שבו נתנו לו לבחור, ברגע בו החזירו לו את השליטה.

הכלב היה חמוד ומתוק. נאמן ביותר ורגיש באופן קיצוני לשפת הגוף שלי, לרגשות שלי ולמעשים שלי. הוא היה מלא במוטיבציה ללמוד ולעבוד. והעציב אותי שהוא לא מקבל שום הערכה, רק כי הוא לא מתנהג באופן שבו אנשים חושבים שהוא צריך. אנשים באמת אמרו מול הפרצוף שלי דברים איומים כמו "כלב דפוק", ו-"כלב סתום", ו-"כלב דביל". זה רק מראה לכם כמה אנשים הם מנוולים עם ראיית עולם מעוותת. כל מי שלא משרת אותם או מתנהג בדיוק כמו שהם רוצים הוא ישר משוגע ומקולקל, אבל הם מבחינתם יכולים לעשות לאחרים כל דבר נורא, כי ככה בא להם. וגם אין להם שום טקט והם טורחים לספר לי באריכות על דעותיהם הקלוקלות והשקפת עולמם נטולת החמלה וההתחשבות. אבל אותם אני לא יכולה לשנות.

אנחנו סיימנו בכך שלקחתי אותו איתי להפגנה בתל אביב. היו שם לפחות אלף איש ואנחנו היינו ממש במרכז. אנשים עברו קרוב מדי אלינו, חלק עברו ממש מעליו, חלק דרכו עליו בטעות. הוא התנהג למופת.

מה שאני רוצה לומר ולהדגיש ולצעוק – שאומנם כלב הוא לא בנאדם. אבל גם לכלב יש רגשות. וגם לכלב יש רצונות וצרכים ופחדים וחששות. גם הכלב קיים כתכלית לכשעצמה. והרבה פעמים מה שאתם חושבים עליו כתשומת לב מחמיאה או שליחת ידיים ידידותית, נחווה כתקיפה ופלישה מכאיבה ומחללת עבור הכלב.

האם אתם באמת ניגשים כדי להכיר את הכלב מתוך כבוד אליו ולרצונותיו או שאתם רומסים אותו על הדרך רק כי הוא חמוד ואתם רוצים לגעת בו ולא איכפת לכם בכלל מה הוא מרגיש ?

זה מה שהייתי רוצה שבני אדם ישאלו את עצמם באשר ליחסם אל כלבים. ואחרי שישאלו את עצמם, שיואילו בטובם להכליל שאלה זו גם לשאר היצורים החיים שמאכלסים את העולם.

 

 קצת משפת הכלבים :קצת משפת הכלבים