כולנו זקוקים לחסד

על יתרונות המגע בטיפול ואימון בעלי חיים

touch

 לראשונה התוודעתי לטיפול במגע כדרך להגברת יכולות למידה, עירנות ופוקוס בספר Control Unleashed  למעשה זו הייתה רק פסקה קצרה שתיארה כיצד יש לעשות עיסוי ושהסבירה כמה הוא יכול לשפר את היכולת של הכלב להרגע ואחר כך לתפקד בצורה מוצלחת יותר באימון.

זה הפתיע אותי, חשבתי שזה בולשיט היפי, זה היה לגמרי לא אינטואטיבי בשבילי. אבל ניסיתי את זה בכל זאת, כי זה באמת לא עלה לי בדבר ולא גרם לכלבים מצוקה או לחץ. וראיתי שעיסוי ומגע בתחילת אימון מגבירים את היכולת של הכלב , כל כלב, להתרכז ולהרגע לפחות פי שניים. ועם הצלחה כה ניכרת אני לא מתווכחת.

אומנם אצלי התחילה ההתעניינות בטיפול במגע מהזווית הצרה של ביצועים אצל כלבי ספורט ואצל כלבים שעוברים אילוף למשמעת. אבל מגע הוא כל כך הרבה יותר מזה. כל כך הרבה יותר. אנחנו לא יכולים לחיות בלי מגע. כולנו, כל בעלי החיים (וגם בני אדם הם בעלי חיים) זקוקים למגע אוהב. אנחנו בפירוש מתים בלעדיו. תינוקות שלא חווים מגע מתים. גורי קופים העדיפו את האם הרכה והחמה בניסוי על פני האם שהייתה עשויה מחוטי תיל למרות שלאחרונה היה אוכל עבורם. מגע הוא הקשר הראשון שלנו לעולם כשאנחנו נולדים. הוא זה שמחבר אותנו לעצמנו ולאחרים.

טיפול בבעלי חיים, לימוד של בעלי חיים, יהיו הם אנשים, כלבים, חתולים או חמוסים, הוא לא קובץ של הוראות או טכניקות או שיטות. זו מערכת יחסים וכמו כל מערכת יחסים גם זו מורכבת, כי בעלי חיים הם מורכבים. ובכלל אילוף יכול להיות דבר הוליסטי, ואולי הוא חייב להיות כזה. אחרת יהיה חסר.

הכלב (כמו כל בעל חי) הוא עולם ומלואו וצריך לבדוק את גופו, רגשותיו, אופן המחשבה שלו, הסביבה שלו ואיך הוא קם ועל איזה צד באותו הבוקר ולא רק מדוע הוא לא יושב מתי שמבקשים ממנו, או מדוע הוא עושה את הפניות במסלול באופן עקום . כלומר, לא להתמקד רק בתפקוד אחד בלבד, אלא להתייחס לכלב כמכלול, כאשר השלם גדול מסך חלקיו

אני כמאלפת שאפתי לחזק התנהגויות שרציתי בהן ולהכחיד אחרות שלא אהבתי והרבה פעמים זה פשוט לא הצליח לי, לא כי עשיתי משהו לא בסדר, הייתי מצוינת, אלא כי הרגשות, הרגשות הם אלו שארבו לי בכל פינה שפניתי ובכל סיבוב שלקחתי ו"הרסו" לי הכל. התעסקתי כל כך באיך ששכחתי את המה. בסופו של דבר הבנתי. רגשות זה הכי חשוב בעולם. להתעלם מהם ולהתמקד בהתנהגות יהפוך אותי לטכנאית בינונית אבל אם אני רוצה באמת להצטיין, הרגשות וההתחשבות בהם יהיו השער להצלחה בהתנהגויות שאלמד.

מגע וטכניקות שונות של מגע יכולות לשפר ביצועים של כלבי ספורט ועבודה ולהגביר יכולות למידה, אבל הן גם יכולות לרפא. הן יכולות להפחית ואפילו להעלים לחץ, חרדה , פוביות, ריאקטיביות (עוררות יתר), לפתור בעיות התנהגות שונות ולחזק קשר ותקשורת בין אדם לחיה. מגע אוהב מגביר אצל בעלי החיים יצור של סרוטונין דופמין ואוקסיטוצין ומפחית רמות של אדרנלין וקורטיזול. למגע יש בהחלט השפעה מרפאת על הנפש והגוף.

מסתבר שהיו די הרבה נשים שחקרו את הנושא לעומק וכולנו נוכל להנות מההשקעה שלהן. בפוסט הבא אני ארחיב בנושא השיטות השונות בטיפול במגע וכיצד אפשר ליישם אותן אצלכם בבית על הכלב שלכם.

אז רק דבר אחד אחרון לעכשיו. כולנו, נתקלנו במשפטים כמו – "אל תלטפי את הכלבה כשהיא מפחדת, כי זה רק יחזק את הפחד שלה". אז במילה אחת – שטויות. בקצת יותר מילים , אלו שטויות מזיקות , ולגמרי לא מקצועיות. ואם אני באמת צריכה להסביר למה (אני צריכה?) אז הנה ההסבר : רק התנהגות אפשר לחזק. פחד הוא רגש, רגש לא נעים וקשה שנגרם ממשהו שהכלב מפחד ומאוים ממנו. ורגש הוא בלתי נשלט .(באותו סיגנון, הערות כמו – את לא צריכה להרגיש ככה , הן מגוחכות באותה המידה) אם תלטפו את הכלב שלכם כשהוא בא לבקש ממכם נחמה ועידוד לא תחזקו את תחושת הפחד שלו, אם כבר משהו מחוזק פה זו ההתנהגות של ההגעה אליכם. מגע שלכם בכלב בזמן שהוא מפחד יכול לעשות אחד משני הדברים – אם הפחד הוא חלש עד בינוני, הליטוף והמגע ירגיעו אותו (תחשבו על עצמכם מקבלים חיבוק כשאתם עצובים). אם הכלב מבועת, המגע לא ישנה לו דבר. הוא ישאר מבועת ולרוב בכלל לא ישים לב למגע שלכם.

כשאנחנו נטפל ברגשות או יותר נכון בשינוי רגש, אנו נתמקד בהתנייה קלאסית, בצימוד שני גירויים אחר אחרי השני, כך שהראשון ינבא את בוא השני. (למשל, הכלב מפחד מילדים על אופניים, נתינת משהו נעים מיד לאחר הופעת הילד על האופניים תגרום לכלב להרגיש בסוף התהליך שילדים על אופניים זה לא רק לא מפחיד אלא לגמרי סבבה) לרוב כשישתנה הרגש תשתנה גם ההתנהגות. הרגש אינו בשליטתו של הכלב אבל כן ניתן לשנותו. וזאת בניגוד לשינוי התנהגות שם הכלב אכן תופס את התוצאות של ההתנהגות שלו כמשהו שנתון בשליטתו.

אם הכלב מגיע אליכם לנחמה ועידוד כשהוא מפחד זה אומר שהוא סומך עליכם ומאמין בכם. ואת האמון הזה אסור לשבור. אם תדחו אותו ותתעלמו ממנו ברגעים בהם הוא צריך אתכם יותר מתמיד אתם תזיקו ליחסים ביניכם עד כדי יצירת משבר אמון.

אם הכלב סומך עליכם ואתם מוכיחים לו שניתן לסמוך עליכם, יש סיכוי שבפעם הבאה חווית הפחד תהיה הרבה פחות קשה , כי יש לו גב בעולם הזה. יש פה מישהו שיהיה כאן בשבילו.

עוד על בוסרון

קודי

חלק ב'

בוסרונים מתבגרים לאט. אומנם אומרים את זה על המון גזעים. אבל כאן ההתבטאות הזו היא ממש אנדר סטייטמנט. כשהיא הייתה בת שנה, היא הייתה בערך בגיל המנטלי של חצי שנה, ויש לי למה להשוות. הכלבים האלו מתבגרים נורא נורא לאט. ובהתחלה יש להם פוקוס של אמבה על ספידים. ריכוז לא תשיגו מהם בהתחלה, כי דעתם תהיה מוסחת כל הזמן. לעבוד רצוף במשך שעה או חצי שעה, יעשה יותר רע מאשר טוב. עדיף עשר דקות או רבע שעה מחולקים לדקה שתיים במשך היום. בוסרונים מתבגרים ממש בגיל שלוש. לפני זה אין כל כך עם מי לדבר ומי שיש לדבר איתו עסוק בלצחוק על חשבונכם. לכן אל תצפו לתוצאות בפרק זמן של חודש חודשיים. יהיו תוצאות , והן יהיו ברמה גבוהה, אבל אתם צריכים להתמיד. מאלף יכול ללמד אתכם איך ללמד את הכלב ואיך להתנהל איתו, אבל "מוצר מוגמר" אתם לא תקבלו. לא לפני גיל שנה וחצי. לפחות. בעצם אין דבר כזה מוגמר, הכלב צריך לעבוד כל הזמן. ככה זה.

זה כלב חכם. אמרתי כבר, ואני מדגישה, הבוסרון שלכם יהיה יותר חכם מכם. ולכן יתחמן אתכם נורא. הם גם משתעממים בקלות. אחרי שלימדתי את ליירה לבוא אליי. ולקח לי שתי חזרות. היא הלכה אחורה התיישבה, והסתכלה לראות מה אני מתכננת לעשות עכשיו. כשלימדתי אותה רגלי, היא הלכה בכיוון ההפוך ממני כדי לראות מה יקרה. כשביקשתי שבי היא עשתה ארצה. כשביקשתי ארצה היא עשתה שבי. לבוסרונים יש חוש הומור. וזו הייתה רק דוגמא. והיא כל הזמן כזו. בגלל זה צריך להיות יצירתיים באילוף. בסוף למדתי לנצל את התכונה הזו שלה לטובתי , לימדתי בסוף את כל הפקודות באמצעות שייפינג. זה היה מהיר כי היא חכמה ובכך שהיא תמיד נאלצה לנחש מה אנחנו הולכות לעשות, נמנעה ממנה האפשרות לתחמן ולעשות עליי שיגועים. וזה גם מצא חן בעינייה יותר, זה סוג של משחק ונתן לה תחושה של שליטה והעצמה ולא שאני מנחיתה עליה דברים מלמעלה. העובדה שלמדה בכוחות עצמה בלי עזרה שלי ועם המון חיזוקים, גרמה לכל ההתנהגויות האלו לשאת מטען מאוד חיובי ולכן כיום אין גם בעיה לבקש אותן, כי עצם הביצוע גורם לה להרגיש טוב עם עצמה. וזו עוד סיבה שאתם צריכים איש מקצוע – הם לומדים כל הזמן ומהר. אתם תעשו טעות פעם אחת , הם ילמדו אותה, ואז יהיה קצת יותר קשה לתקן ואתם יכולים להכניס אותם לסרטים של תיסכול וחוויה של כישלון.

תשתמשו בעיקרון פרימרק. כלומר תתנו דבר בדבר.  כלבים מגיבים טוב לחיזוקים סביבתיים. וכך באופן אירוני, התנהגות אחת סבירה (אכילת זבל, מרדף אחר חתול) תתחזק התנהגות לא סבירה כלל (כלבה שמתנהגת בנימוס ומצייתת להוראות) תתנהגי יפה תשבי כאן ולא תזוזי, אני אתן לך לרעות את הכבשים. תשכבי כאן בשקט ושתינו נרוץ לחתול הזה (כשהיא קשורה ובפארק, לא ליד כביש). פריצת הדרך הגדולה שלי התרחשה כשלמדתי לנתב את כל הסביבה והגישה אליה דרכי ודרכי בלבד.

ליד המילה ניאורוטי במילון צריך לשים תמונה של בוסרון ! אולי כל כלבי הרועים יש להם משהו כזה. אבל זה מתיש לפעמים לחיות עם זה בבית. הם שמים לב להכל. כשהשכן שלי מניח שקית זבל ליד הדלת שלו, היא מתעצבנת. כשיש אצטרובל חדש שמונח בכניסה, היא מוטרדת. ואני בכלל לא רוצה לתאר לכם מה קורה ביום שגוזמים את השיחים בפארק והיא הולכת לה כנשמה אבודה ומעונה מסביבם. וכשנפל עמוד תאורה באחת הסערות זה בכלל היה סרט של תוגה קיומית ובחינה אקזיסטנציאליסטית מהורהרת –  למה הוא כאן ? מה זאת אומרת שקודם הוא היה שם ועכשיו הוא כאן ? לא, זה לא יתכן ! אולי הכל טעות בחיים האלו  ? – ואז כשפינו אותו מהשטח הכל התחיל מחדש. בטח זה היה טוב כשמשהו היה משתנה בסביבה הכפרית בצרפת, או שכבשה נעלמה מהעדר. אבל בעיר המודרנית המון דברים הם דינמיים ומשתנים ללא הפסקה והבוסרון , הוא לא השתנה.

בוסרון הוא כלב אנרגטי. אתם צריכים לפנות שעתיים כל יום לפעילות גופנית ועוד קצת זמן לעבודה מנטלית. כי פעילות פיזית לא מספיקה. הם צריכים גם לחשוב. אחרת הם לא מתעייפים וגם נעשים הרסניים ועצבניים. וכל הזמן צריך למצוא דרכים חדשות לאתגר אותם.

עם בוסרון אתם חייבים לעבוד יחד עם הכלב ולא נגדו, ולא ליצור קונפליקטים איתו, כי אז תסתבכו במלחמה שיהיו בה רק מפסידים. זה כלב שצריך לכבד אותו כדי לתקשר איתו והתקשורת הזו לא יכולה להיות חד סיטרית. באופן אירוני, שוב, זה כלב שנורא רוצה לעבוד אתכם ונורא רוצה הכוונה מכם, ונורא רוצה לרצות. אבל הוא לא מוכן שידרכו עליו. אפשר להפעיל לחץ, אפילו לחץ רציני, אבל חשוב שיבינו אתכם ולמה אתם עושים את זה. וחשוב לספק מוצא מהלחץ. ושוב, בשביל זה צריך מישהי שמבינה מה היא עושה.  בוסרון הוא כלב צייתן מאוד כי הוא קשור אלייך ואוהב אותך ואוהב לעבוד, הוא מוכן למות בשבילך. והוא לא כלב צייתן כי הוא עצמאי ועקשן ויש לו שיקול דעת משלו.

אז כן, בוסרון מתאים למי שרוצה כלב גדול, מרשים וייחודי (עוד מילת גנאי) ומוכן להשקיע בו. הוא מתאים למי שרואים בו את החצי השני שלהם. ולמי שמוכנים לנסות להבין את מי שנמצא בצד השני של הרצועה.

נכון אלו קווים נורא כלליים, ונכון שיש הרבה יוצאים מהכלל בכל גזע ויש המון בוסרונים שלא יהיו כל כך טיפוסיים או יהיו עם פחות יצר כזה או אחר. אבל זה משהו לקחת בחשבון. כשיש הרבה יכולות לכלב, זה אומר גם שהרבה דברים יכולים להשתבש בדרך. ומי שחכם מאוד הוא לרוב ניאורוטי ומתוסבך בכל מין וגזע. ויש המון יצרים ותכונות שאי אפשר לגלות שהם גורים, כי הכלב מתפתח נורא נורא לאט ולכן ההורים יספקו לכם את האינדיקציה הכי טובה לאיך יהיה הגור שלכם וגם אז יש תכונות שמדלגות על דור שניים. ואני וליירה, זה מזכיר לי את סיפור האהבה של ג'יין אייר ומיסטר רוצ'סטר. טוב, לפחות מבחינת המסר הכללי. אהבה אמיתית יכולה להתקיים רק כשיש כבוד הדדי והבנה. וכשלשני הצדדים יש כוח. אומנם אצלנו לא הייתה כלבה מטורפת שמסתתרת בעליית הגג או אש או בריחה מהבית וגם לא התעוורתי ועדיין יש לי שתי ידיים, בערך. אבל חכו, הסיפור שלנו עדיין לא נגמר.

אני עשיתי את כל מה שלא צריך לעשות, אני טעיתי בכל שלב ושלב, טוב, אולי לא בהכל. אבל עשיתי מספיק טעויות כדי לבאס ולכבות אותה, כדי לגרום לה לאבד בי אמון. ואחר כך נאלצתי לעמול קשות כדי לתקן. אני הייתי לא ראויה. ואני למדתי את הלקחים שלי ואולי הפכתי לאישה טובה יותר ומאלפת מוצלחת יותר. אבל הייתי שמחה אם משהו חיובי יצא מהניסיון שלי שאנשים אחרים ילמדו משהו ממנו, למען כל הבוסרונים שבעולם.

הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או למה אתם חייבים לקרוא את הספר Control Unleashed

Control Unleashed

לפני שבועיים לערך פגשתי בפארק את השכנה עם הכלב שלה. היא אישה צעירה עם משרה מלאה ושלושה ילדים קטנים מאוד. לכן זה תמיד מרשים אותי כשאני רואה אותה מריצה את הכלב שאימצו מעמותה, עם האופניים. המשפחה הזו היא דוגמה נהדרת למשפחה שאימצה לה את הכלב המושלם בשבילה. אבל יש רק בעיה אחת ,היא אמרה לי, הכלב לא אוהב זכרים אחרים. כל פעם שהוא רואה זכר אחר הוא נוהם ונובח ומשתולל. והיא לא יודעת מה לעשות. אבל אצל סיזר מילאן, היא ראתה שצריך לשים את הכלב בארצה לא לזוז, בדיוק מול הגירוי, ולא לאפשר לו להשתולל. וזה מה שהיא מנסה לעשות. וכרגע, זה לא כל כך הולך.

כן, אמרתי לה. "את יכולה לעשות את זה. ואם תתחילי מספיק רחוק פיזית מכלבים זכרים אחרים, ואם מאוד תתעקשי ותבהירי לו שאת לא מוכנה להתנהגות הזו, ייתכן שזה יעבוד. כלומר, ההתנהגות תיראה אחרת. אבל האמת היא ששום דבר לא ישתנה באמת, לא לטובה לפחות. לכלב שלך יהיה עדיין קשה עם זכרים. הוא ירגיש בדיוק אותו הדבר. אולי אפילו גרוע יותר, כי לא יוכל להביע את הרגשתו, ואז, הרבה פעמים התוקפנות תצא בדרך אחרת. או שתחסלי את הנהמות והנביחות, את תחשבי שהצלחת, ואז תקבלי קרבות כלבים במתנה. רק בלי האזהרות שהיו לך פעם לפני".

(הבהרה – אין לי טלוויזיה. לא ראיתי את התוכנית המדוברת. אבל יש סיבה שכתוב תמיד בתחילת התוכנית לא לנסות את השיטות האלו בבית בלי להיוועץ באיש מקצוע. מה שזה לא היה שם, לכלב שלה זה לא התאים)

"אז מה אני יכולה לעשות ?", היא שאלה.

"לחשוב על זה מנקודת המבט של הכלב שלך", אמרתי. "לא טוב לו עם הזכרים. אז אולי אם תשני את ההרגשה שלו בנוגע אליהם, הוא יוכל להפסיק להתעצבן כל כך עליהם. הרי זה לא חוויה נעימה בשבילו להשתולל ככה".(בשביל הכלב הספציפי הזה זו לא חוויה נעימה. יש כלבים שנהנים מזה. אבל זה כבר סיפור אחר).

"את מכירה את XXXX ואת XXX ?", שאלתי, והיא עשתה פרצוף כתגובה. הרי מי לא מכיר אותן. שתי כלבות קטנות שמסתובבות יחד ותוקפות כל כלב (כמעט) שהן רואות. כמובן שהיא הכירה אותן, הן כבר הספיקו לתקוף גם את הכלב שלה. "אז זהו", המשכתי, "כמו שאת יודעת הן שכנות שלי ותמיד היו קרבות בינן לבין ליידי שלא מוכנה להישאר חייבת שמתנפלים עליה. היא שונאת אותן והיא נהגה ישר לקפוץ ולנגוס בהן. אין לי שדה ראייה שאני יוצאת מהבניין והן מחכות בכניסה והיא ישר קופצת והן קופצות ויש לי עוד כלבה, ובקיצור, היו המון מכות. היא שנאה אותן והיא עדיין שונאת אותן. אבל בחודשים האחרונים כבר אין מכות וכנראה שלא יהיו עוד".

עכשיו קיבלתי התעניינות רבה. "תראי", אמרתי. "ההרגשה של ליידי השתנתה מאוד לגביהן. בגלל תרגיל קטן ונחמד שנקרא "Look At That". בהתחלה, כל פעם שהיא הייתה מבחינה בהן במרחק (גדול), הייתי לוחצת על הקליקר* (את לא חייבת קליקר, את יכולה להתנות אותו למילה שאחריה יבוא פרס. רק תשתדלי להגיד אותה תמיד באותו הטון). היא הייתה שומעת קליק ואז כמובן שתשומת הלב שלה הייתה מופנית אליי, כי קליק אומר תמיד שעכשיו מגיע אוכל, ואז באמת הגיע אוכל. זה כמובן לא עבד כשהן קפצו לה על הגרון מטווח קצר. צריך להיות ריאליות. אבל עד מרחק של שלושה מטר, היו לי הצלחות יפות. תירגלנו את זה מספיק, ונוצרה התנייה. היום כשליידי רואה את XXXX ו-XXX הן הפכו לסימן שלה להתמקד בי ! היום הנוכחות של שתי הכלבות האלו אומרת לה – אוכל ! יש אוכל ! שימי לב! והיום כבר אין קליקר וגם אוכל אין. אני משמרת את ההתנייה הזו עם אוכל וקליקר אחת לשלושים יציאות בערך והיא עדיין עובדת מצויין. זה נותן לי את העוד שנייה כדי להשתלט עליה ולהתרחק מהן. את יכולה לעשות בדיוק אותו הדבר עם הכלב שלך. והוא יבין שזכר, כל זכר משמעותו אוכל או משהו נחמד. תקשרי לו את זה לדברים טובים. רק תתחילי מספיק רחוק שהוא עדיין יכול לשלוט בעצמו והוא לא בפאניקה."

העצה הזו התקבלה ברוח טובה.

והנה וידאו מיוטיוב שידגים למה הכוונה:

העצה הבאה כבר בילבלה אותה לגמרי, אני לא מאשימה אותה. ניסיתי להסביר לה על שיטות ה-"Doggie Zen " . איך אפשר למשל, ללמד כלב לקחת נשימות עמוקות ולהרגע על פי אות. או לתגמל אותו על מיצמוצים ו"עיניים רכות", או פשוט על כך שיצור איתך קשר עין כהתנהגות דיפולט (התנהגות שהכלב למד להציע ללא פקודה או אות, כי היא תגמלה אותו בעבר והשתלמה לו בכל פעם שהוצעה) "איך עושים את זה", היא שאלה. "פשוט לוכדים", אמרתי. לוכדים ? היה ממש קשה לי להסביר לכידה**.

אך כאן תוכלו לראות סרטון נחמד שבו לימדו כלבה לנשום עמוק ולהרגע:

הטכניקות האלו (ורבות אחרות) לקוחות מעולם האג'ילטי. אם נדייק הן לקוחות מהספר Control Unleashed  של לסלי מקדיוויט ( Leslie McDevitt), ספר על אג'ילטי, אבל כל מאלף וכל אוהב כלבים באשר הוא צריך לקרוא אותו.

זהו ספר שמלמד טכניקות לשינוי רגשי, לשליטה עצמית של הכלב על רגשותיו, וליצירת כלב רגוע, מאוזן ובטוח בעצמו. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. וכל אחד שיש לו כלב שדעתו מוסחת לפעמים, שהוא נלחץ, או שהוא ריאקטיבי, כדאי לו לקרוא את CU – וזה כולנו.

הכל טמון בהרגשה. לא באם הכלב עושה ארצה מיד כשביקשנו. ואנחנו יכולים ליצור כלב שמרגיש טוב, שבטוח בעצמו ושסומך עלינו. הספר מכיל תרגילים רבים שהם מבריקים, יצירתיים, מוצלחים ומהנים. פירטתי שניים מהם. יש עוד הרבה. אני חייבת לציין כאן את גרסת העזוב/סירוב מזון המגניבה ביותר שנתקלתי בה. כן, אני זו שזורקת סופה של נקניקיות לכל עבר והכלבות שלי עומדות בשקט באמצע. הרבה יותר קשה להתאפק מול אוכל שעף ונזרק באוויר. או את הרעיון החמוד שכרטיס הכניסה לכל מקום שהכלב רוצה ללכת אליו, הוא פוקוס עלייך, הבעלים שלו.

בספר יש המון תרגילים מוצלחים שבונים שליטה עצמית וביטחון וקשר חזק יותר בינך לבין הכלב ומאפשרים לך להכיר אותו יותר. אבל יש בספר עוד המון המון סיפורים קטנים , חמודים על המון כלבים וה"בעיות" שלהם ואיך התגברו עליהם. על כלב היפרי, על אחת שלא יכולה להרגע, על זה שמגיב לכל דבר ועל היחסים בין כלבים לבני האדם שלהם. והם שבו את ליבי.

ובמיוחד הסיפור של רומר, הכלב הגזעי המתועד הראשון של מקדיוויט שנקנה עבור אג'ילטי וגודל על פי תוכנית מוקפדת כדי להיות לאלוף. ואז התגלה שיש לו בעיה כרונית בעמוד השידרה והוא לא יכול לקפוץ. זו הייתה נקודת משבר עבור הכותבת. לאחר זמן היא הבינה שהייתה כל כך ממוקדת בניסיון ליצור את הכלב המושלם, שמעולם לא עצרה לראות עד כמה רומר לכשעצמו הוא מדהים, בלי שיצטרך בכלל לעשות משהו. בגלל שלא יכל לעשות אג'ילטי הם עברו להתחרות בראלי או (סוג של תחרות משמעת + טריקים למיניהם, שכרגע לצערי אין בארץ) והוא היה מעולה. אבל הוא לא נהנה בכלל. וכך היא ויתרה על הראלי – או, כי אם הכלב לא נהנה, זה לא שווה את זה בכלל. ורומר נשאר בבית רק כ"חיית מחמד" . והוא נהדר כפי שהוא. היא תמיד אהבה את רומר, אבל השאיפות שלה החלומות והציפיות הפריעו לה באמת להכיר אותו. וכשהכירה ברצונות שלו, היא הצליחה באמת להכיר אותו ואת עצמה. 

הכלבים הם אלו שיכולים ללמד אותנו על עצמנו הכי הרבה. הם מורים טובים אם אנחנו רק נקשיב להם. וספורט צריך להיות כיף. והחיים עם כלב צריכים להיות מלאי הנאה. 

* קליקר – קופסה קטנה שמשמיעה רעש של קליק כל פעם שלוחצים עליה. ומסמנת לכלב שזו ההתנהגות שרצינו שיבצע. צליל הקליקר הוא סמן מצויין מכיוון שהוא ייחודי, מהיר ועיקבי. אחרי הקליק תמיד בא פרס. לרוב אוכל. אבל גם צעצוע יכול להיות גמול בהתאם לכלב ולסוג העבודה.

**לכידה. אקא Capturing בלעז – דרך לימוד התנהגות באמצעות קליקר. כאשר הכלב מבצע את ההתנהגות מיוזמתו, אנו "לוכדים "אותה באמצעות הקלקה. מתאים ללימוד דברים שאין שום דרך אחרת ללמד אותם, כמו לנשום עמוק, להזיז אוזן ימין או לגלגל עיניים מלמעלה למטה.

 

סיפורים קצרים על אגרסיה – ב

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

כעס

 

ערב אחד הגיח גבר מחלון בקומת הקרקע והחל לצעוק שאסור לי לעמוד ליד הבית שלו. ואז הוא גם קילל ואיים. כמובן (?) שזה גרם לי לחתום קבע על הכניסה לבית. שאלתי האם הוא מעוניין להתקשר למשטרה שיעזרו לו לפנות את הפולשת או שיזיז את עצמו סוף סוף ויטפל בי בכוחות עצמו. פתחתי את רוכסן המעיל שלי, שיחררתי קצת את השרירים בזרועות. ואז נתתי בו את המבט שלי, מרוכז, ממושך, מלוכלך, עיניים מלמטה למעלה, עם קצת הטייה של הראש. שלמדתי, למדתי – מפונגו. הגבר יילל שאני מאיימת עליו ואני משוגעת ומופרעת והתחפף מהמקום.

זה כאילו חסר טעם ומגוחך להשאר במקום כלשהו רק כי לא רוצים שתהיי שם. אבל אני הגבתי כך כי כעסתי, ובצדק, כי הגבר הזה הפר את החוקים. כי זה לא הגון. כי זה נגד הצדק. כי זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא תהיה הפעם האחרונה.

פונגו הגיע אליי כי היו לו "בעיות התנהגות". לרוב "בעיות התנהגות" הוא צירוף שמני שמשמעותו האמיתית היא –  "הוא לא עושה מה שאני אומרת לו, למרות שמעולם לא לימדתי אותו, אבל הוא היה צריך לנחש". אבל פונגו היה נושך. הייתה לו היסטוריית נשיכות ארוכה ומגוונת. נשיכות שמתרחשות כאילו בלי סיבה ובלי אזהרה.

ראיתי חורים שחורים מסביב לסיפור כאילו עכברים כירסמו אותו. רמז ראשון, חצי מה"קורבנות" ילדים והחצי השני כמעט כולו גברים. רמז שני, נשיכה מהירה אחת בגפה הקרובה ביותר וזהו. אחר כך הכלב מרפה.

פונגו הוא אחד הכלבים המרשימים ביותר שיצא לי להכיר ואני לא מתכוונת כאן דווקא למראה החיצוני, שגם הוא היה מרשים ביותר. לכלב יש את שפת הגוף המורכבת והמתוחכמת ביותר שראיתי, והוא שולט ומתבטא בה באופן שוטף. בעיות עם כלבים אחרים לא היו לו בכלל. אבל אנשים היו סיפור אחר לגמרי וכך זה היה:

פונגו ואני הולכים ברחוב. הוא, כלב יפה להלל, טוב מראה ויפה תואר, תאווה לעיניים ,כולו עיניי חרוזים ואוזניים שפיציות חמודות ופרווה שופעת אדמונית, בובה ממש.

ילד רץ אליו , תופס בפרוותו בחוזקה ומנסה לחבקו. פונגו מבקש בנימוס מהילד שירפה ממנו. מבקש פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, ואז הוא מבין שלילד לא אכפת ממנו ומרצונותיו, אז נמאס לו והוא מנסה לנשוך את הילד ברגלו. (ולא מצליח בגללי) הילד מתחלחל כולו, צורח, מרפה מהכלב ובורח. כלב ממשיך בדרכו.

נערה הולכת ברחוב עם חברותיה ואז הן רואות אותנו, "יו איזה מאמי" כולן צורחות בקולות צייצניים ורצות אלינו. פונגו מסתכל עליהן במבט מנומס למדי של "ככה לא מתנהגים בנות", אבל כל מה שהן רואות הוא את פרוותו המהממת ופניו היפות , הן באות ומנסות לשים ידיים. הכלב מסתייג. למרבה ההפתעה, הן מבינות מצוין את מה שהוא אומר להן, מתרחקות משם תוך שהן קוראות לו "דפקט", "כלב סתום" ועוד שאר מחמאות. כלב מרוצה ממשיך בדרכו.

גבר בא ורואה כמה חמוד הוא וישר בא מולו, שם עליו יד באדונות, מלמעלה למטה. כלב מנסה להתרחק ולהסב מבט. לגבר לא איכפת. לי כן, לי כבר נמאס. אני רואה שפונגו מתכוון לנשוך. יש אזהרה והיא ברורה מאוד בצורה של מבט ממושך מלמטה למעלה, עם ראש קצת מוטה ועם קשר עין קבוע, גוף נוקשה וזקוף ושרירים קשים. אבל הכלב מנומס, הוא לא צורח אותה במשך שעות כמו רוב הכלבים. אני נוזפת בגבר ולוקחת את הכלב. הגבר מסביר לי שהכלב שלי מקולקל, אני מסבירה לו לאיזה חלק בגוף שלי איכפת ממה שהוא אומר. כלב ממשיך בדרכו, מרוצה אך מופתע במקצת.

אז אתם בטח חושבים שפונגו מגזים. ומה הוא עושה סיפור מכל נגיעה קטנה ושיזרום. אתם חייבים להבין, רוב הכלבים לא אוהבים שאנשים שהם לא מכירים ישר באים ושמים עליהם ידיים, אבל הם התרגלו והסתגלו ולמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים את המטרד הזה בדממה. כמובן שיש אחרים, לברדורים בעיקר, שמבחינתם מי שבא ברוך הבא, אבל לברדור הוא היוצא מהכלל ולא הכלל. רובם סובלים בשקט.

איך ל - א ניגשים לכלב

איך ל - א ניגשים לכלב

אבל מדי פעם יש כלב שיש לו אופי יותר חזק, או דחף לאוטונומיה, חוש למה שנכון וראוי, או שהוא רגיש יותר ולא יכול לשאת את זה. אתם בטח עדיין סבורים שהוא אמור להשלים עם זה. אבל תחשבו, תחשבו איך אתם הייתם מרגישים במקומו. תחשבו שזה קרה לא פעם אחת או פעמיים, אלא שההתנהגות הזו נמשכה לאורך כל חייו. שוב ושוב ושוב. לאורך כל יום וכל שבוע. בו אנשים חומדים אותו, חומדים לגעת בו, אבל אף אחד לא באמת רואה אותו, והוא אף פעם לא יודע מי יעשה לו מה.

הנשיכות היו הפיתרון שלו, ופיתרון מוצלח, לתנאי חיים בלתי אפשריים. הוא לא היה הבעייתי. אומנם באמת יש כאן בעיית התנהגות קשה, אבל היא אף פעם לא הייתה שלו. הוא היה חכם ואמיץ ומנומס והעולם לא כיבד אותו. אז הוא גרם לו לכבד אותו בדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו.

מה שאנשים עשו לו היה לא הגון, לא צודק, מכאיב, לגמרי נגד כל החוקים, ולחלוטין נגד הצדק. ובגלל שהוא כלב, הוא לא ידע ולא הבין שהנשיכות מסכנות בעיקר אותו. וכך, למרות שהאנשים הם הבעייתיים, הייתי צריכה לטפל בו ולא בהם.

השיטה הכי טובה עם כלב שנושך כמו שפונגו נשך, היא לנסות להימנע ממצבים בהם הוא עלול לנשוך. אם את יודעת שיש בור בדרך, יהיה חכם מצדך ללכת בדרך חלופית, מאשר לעבור שם בלילה חשוך עם פנס זעיר ולקוות שלא תפלי. כלומר, פשוט לא לתת לאנשים זרים לגשת אליו. או/וגם לשים עליו מחסום בטיולים, כי תמיד יהיה את החכם בלילה שלא יקשיב כשאת אומרת לאנשים להתרחק.

דבר נוסף שעשיתי היה לנסות להפחית את הרגישות שלו לילדים ולמגע באמצעות חשיפה הדרגתית והתניית נגד. כלומר, הקלקתי והאכלתי ושיבחתי וליטפתי אותו כשהיה במחיצת ילדים. עשיתי את זה עם ילדים שהתנדבו לעזור לי אחרי שהסברתי להם ולהורים שלהם במפורט מה בדיוק אני מנסה לעשות. ברגע שסיפרתי להם את הסיפור של פונגו, הם מאוד רצו לעזור לכלב, הם הבינו אותו. גם בהם מבוגרים שהם לא מכירים נוגעים בלי רשות, גם הם שונאים את זה. זהו תהליך ממושך בו את מנסה לגרום לכלב להתרגל לדברים שמפריעים לו, ועל ידי דוגמאות נגדיות, לשנות את האמונה שלו, שילדים הם חבורה מנוולת שרק רוצה למשוך לו בזנב. וקצת להעלות את הסטנדרטים שלו למה מצדיק נשיכה.

הייתה לו בעיה נוספת, סליחה, לבני אדם יש בעיה נוספת. לכל יצור, כן, גם לבני אדם, יש תחום מחייה אינטימי, בדרך כלל טווח של שלושים סמטימטר, ( הבנתי שאצל אנשים זה יכול להשתנות מתרבות לתרבות) שמעבר לו זו פלישה גסת רוח לטריטוריה שלך, ואיום בתקיפה. אני מעירה בקול (רם) לאנשים שפולשים למרחב שלי. אין דבר כזה "לא נעים" או "לא יפה". מי שפולש למרחב האינטימי של אדם זר בלי סיבה מצוינת (כמו אוטובוס דחוק או רחוב סואן) הוא אדם מסוכן. אבל אוי, עם כמה שהבנתי את פונגו שנשך את מי שעמד יותר מדי קרוב אליו, לא יכולתי לאפשר את זה.

אז עוד משהו שלימדתי אותו הוא, שאם הוא מרגיש לא נוח, שיגע עם האף שלו ביד שלי, או שיסתכל עליי. אלו התנהגויות שנקראות בשפה המקצועית התנהגויות דיפולט. אין להן אות (אפשר לשים אותן על אות ,כמובן, אבל ההתנהגות מתבצעת בשעת הצורך גם בלעדיו), אלא הן מתבצעות כי יש להן היסטוריית חיזוקים ארוכה מאחוריהן, והן הוכיחו את עצמן כמשתלמות עבור הכלב (למשל – הכלב שיושב על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו. או לחלופין, הכלב שקופץ עלייך על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו). והרבה פעמים, כמו במקרה הזה, הן גם משמשות כהתנהגויות חלופיות, משהו שלימדת את הכלב לעשות במקום ההתנהגות שהוא היה בוחר לבצע פעם. פעם כשאנשים היו עוברים את הגבול שלו הוא היה בוחר לנשוך, כי זו הייתה הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו, אבל עכשיו הוא יכול להסתכל עליי או לגעת ביד שלי ואני אבין שלא טוב לו ואפנה אותו משם.

מכיוון שפונגו מעולם לא איבד שליטה, מעולם לא עבר את הסף, והנשיכה הייתה תמיד החלטה מודעת, הוא שמח מאוד שלא לנשוך, ופשוט להעביר את הטיפול במצב אליי.

אבל לפעמים, נתתי לכלב להחליט לבד.

ערב אחד ביקר אצלנו חבר. הוא התלהב ממראהו החיצוני של פונגו ושפת הגוף שלו הפכה פרועה ונרגשת. הוא פסע לקראתו , לחלוטין מתעלם מכך שהכלב נסוג תוך שהוא נועץ בו את המבט המיוחד שלו. "הוא ינשוך אותך אם תתקרב", אמרתי בעצבים לחבר, "ולא רק שהוא ינשוך אותך, זה גם יגיע לך ואני לא הולכת לעשות שום דבר כדי לעצור אותו". "מה פתאום, כלבים מתים עליי", קבע הבחור, ותפס את פונגו בחוזקה בשתי זרועותיו במטרה לחבקו. ואז פונגו נשך אותו ברגל. "איזה כלב משוגע", קבע החבר ועזב את פונגו לנפשו למשך שאר הביקור.

ביום אחר בו הלכתי ברחוב עם פונגו פגשנו עוד גבר שהתלהב ממנו. אך במקום לנהוג בחמוריות הרגילה, גבר זה בחר לעצור במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. ירד על ברכיו, פתח את זרועותיו לרווחה, וקרא , "בוא, בוא אליי חמוד". חשבתי שאני עומדת להתעלף, אבל שיחררתי את הרצועה והסתכלתי על פונגו. הוא היה מרוצה עד מאוד ובתחושת חשיבות עצמית הלך בשמחה אל הגבר ונכנס אל בין זרועותיו. ואז החל סשן מיזמוזים רציני בו הם התחבקו, פונגו משנה תנוחות כדי לקבל ליטופים במקומות שהוא רוצה. וליקוקים, כשפונגו מלקק את כל פניו של הגבר והגבר מנשק בתורו את פונגו. והתכרבלו זה בזה ללא הפסקה. לאדם הזה היה ברור שזהו הכלב המדהים ביותר בעולם. וזה גם מה שהוא אמר לי. אבל כל מה שהשתנה הייתה ההרגשה של הכלב ברגע שבו נתנו לו לבחור, ברגע בו החזירו לו את השליטה.

הכלב היה חמוד ומתוק. נאמן ביותר ורגיש באופן קיצוני לשפת הגוף שלי, לרגשות שלי ולמעשים שלי. הוא היה מלא במוטיבציה ללמוד ולעבוד. והעציב אותי שהוא לא מקבל שום הערכה, רק כי הוא לא מתנהג באופן שבו אנשים חושבים שהוא צריך. אנשים באמת אמרו מול הפרצוף שלי דברים איומים כמו "כלב דפוק", ו-"כלב סתום", ו-"כלב דביל". זה רק מראה לכם כמה אנשים הם מנוולים עם ראיית עולם מעוותת. כל מי שלא משרת אותם או מתנהג בדיוק כמו שהם רוצים הוא ישר משוגע ומקולקל, אבל הם מבחינתם יכולים לעשות לאחרים כל דבר נורא, כי ככה בא להם. וגם אין להם שום טקט והם טורחים לספר לי באריכות על דעותיהם הקלוקלות והשקפת עולמם נטולת החמלה וההתחשבות. אבל אותם אני לא יכולה לשנות.

אנחנו סיימנו בכך שלקחתי אותו איתי להפגנה בתל אביב. היו שם לפחות אלף איש ואנחנו היינו ממש במרכז. אנשים עברו קרוב מדי אלינו, חלק עברו ממש מעליו, חלק דרכו עליו בטעות. הוא התנהג למופת.

מה שאני רוצה לומר ולהדגיש ולצעוק – שאומנם כלב הוא לא בנאדם. אבל גם לכלב יש רגשות. וגם לכלב יש רצונות וצרכים ופחדים וחששות. גם הכלב קיים כתכלית לכשעצמה. והרבה פעמים מה שאתם חושבים עליו כתשומת לב מחמיאה או שליחת ידיים ידידותית, נחווה כתקיפה ופלישה מכאיבה ומחללת עבור הכלב.

האם אתם באמת ניגשים כדי להכיר את הכלב מתוך כבוד אליו ולרצונותיו או שאתם רומסים אותו על הדרך רק כי הוא חמוד ואתם רוצים לגעת בו ולא איכפת לכם בכלל מה הוא מרגיש ?

זה מה שהייתי רוצה שבני אדם ישאלו את עצמם באשר ליחסם אל כלבים. ואחרי שישאלו את עצמם, שיואילו בטובם להכליל שאלה זו גם לשאר היצורים החיים שמאכלסים את העולם.

 

 קצת משפת הכלבים :קצת משפת הכלבים

Let's Dance

ביום שישי ה – 16/3/2012 קמנו בבוקר סוער וגשום והגענו ,ליידי ואני ,לחוות הדוד משה בכפר טרומן להשתתף בסדנת "ריקודים עם כלבים" של איילה נאור, שכללה את סופי הגולדנית השמחה, דניס הבוקסר הנלהב, סאם ההאסקי הנרגש, גודמן השפוך (התקף אפילפטי בלילה לפני) וליידי כמובן. אה, והיו גם שש מאלפות, אבל אני אף פעם לא זוכרת שמות של בנות אדם.

מייקי ונארדו

הרקדנים מייקי ונארדו

שניים מהכלבים, דניס וסופי, הם כלבי שירות שהגיעו כדי ללמוד לעשות עוד משהו מהנה במסגרת עבודתם ככלבי שירות לקשישים. אני בחרתי להביא את ליידי כי היא אוהבת לעבוד ומאז שהחמיר המצב הרפואי שלה הפסקתי לעבוד איתה והיא מאוד עצובה ואיילה הבטיחה לי שזה כן אפשרי שכלבה בת אחת עשרה וחצי עם היפדיספלציה תרקוד.

כרגע, איילה נאור היא המאלפת היחידה בישראל שמשתתפת, עם הכלבים שלה, ליאונרדו ומייקי, בתחרויות ובאליפויות ריקוד בינלאומיות.

כעיקרון יש שלושה סוגים של ריקוד, אנחנו התמקדנו בשניים. ב – HTM) Heelwork to music) , כלומר רגלי עם מוסיקה וב – Canine FreeStyle ,  ריקוד חופשי . למדנו מהם החוקים השונים, אילו אלמנטים מותרים, איך מרכיבים כוריאוגרפיה לריקוד, איך בוחרים מוזיקה, מה לא ללבוש לתחרות (רמז, לא תלבושת של הקוקלוס קלאן ואסור לבוא גם בבקיני) איך מדרגים ושופטים ריקוד ועוד.

ריקוד עם כלבים הוא הספורט הכלבני המורכב ביותר שאני מכירה. זהו ספורט חדש יחסית, שהומצא בשנות התשעים. והוא חייב הרבה מאוד לאילוף קליקר שתפס תאוצה בצפון אמריקה ובאירופה בשנות השמונים. עם קליקר אפשר ללמד כל דבר שהכלב יכול לעשות פיזית וקוגנטיבית.

למה אני אוהבת ריקודים עם כלבים ?

בהרבה מסוגי הספורט הכלבני, יש אנשים שבוחרים להשתמש בהפרזה באמצעים שמפחידים או מכאיבים לכלב כדי לגרום לו לציית. זה באמת עובד, לפעמים זה עובד מצויין, אבל אני לא מתרשמת מזה. מבחינה אסתטית, זה נראה רע. התנועות של הכלב מקוטעות וחדות, הן נראות שבורות והוא נראה קפוא ומעוות. כשאת מודעת לשפת הגוף, לראות כלב שטיפלו בו בחשמל או בדוקרנים באופן אינטנסיבי שפגע בו, זה מחזה מקומם. וזו לא חוכמה גדולה, כל מאלף יכול להפחיד. אבל לגרום לכלב לעבוד מתוך רצון ושמחה, זה הרבה יותר קשה והרבה יותר יעיל, כי המוטיבציה היא פנימית. והכלב הוא שמתפתח כתוצאה מעבודה כזו בכל המובנים. אפשר לראות את היכולת שלו להתרכז, להישאר מפוקס, לפתור בעיות בעצמו, להגיב בשמחה והתלהבות, ואז גם התנועה שלו זורמת ויפה.

בריקודים עם כלבים אי אפשר להשתמש בשום דבר שהוא מפחיד, מכאיב או אפילו מאיים עבור הכלב, בשום דבר שפוגע בו. אם הכלב נראה מפוחד או אפילו עצוב קצת בזמן הריקוד מורידים לך על זה נקודות, אם זה לא משהו רציני, אם הוא נראה ממש אומלל יפסלו אותך לגמרי. את תלויה לחלוטין ברצון הטוב של הכלב. לפעמים זה יכול להיות מאוד מתסכל, אבל היי, זה רק גורם לך להתאמץ יותר. זו הסיבה הראשונה. זה ספורט לא פוגעני.

כל אחד יכול להתחרות. את לא חייבת כלב מיוחד שאומן וטופח לעבודה, כמו ב – IPO או אג'יליטי כדי להגיע לרמה גבוהה. יש דנית ענקית מאוד מפורסמת שרוקדת (חפשו את האני הדנית הענקית ביוטיוב) יש פאגים שרוקדים, ויש מעורבים. יש מיקצים מיוחדים לגורים, ויש מיקצים לקשישים , אנושיים וכלביים כאחד. יש מיקצים לכלבים עם מוגבלויות, למשל, עיוורים או חירשים, או כמו ליידי, שהיא גם קשישה וגם עם היפדיספלציה. כולם יכולים לרקוד. במסגרת היכולות שלהם. זו הסיבה השנייה. כי ריקודים זה לכולם. (אם כי קשה להתכחש לכך שרוב הכלבים המופיעים ברמות הגבוהות הם רועה אוסטרלי, בורדר או בלו הילר, חיות אנרגטיות עם דרייב חזק לעבודה )

ריקוד עם כלב הוא ספורט שדורש תיאום מטורף בין הכלב ובינך. אתם רוקדים ריקוד זוגי. שניכם צריכים לרקוד. שניכם צריכים להתחבר אחת לשני. אין אף ספורט שדורש כזו רמה של תיאום בין הכלב והנוהג שלו. יש פה קשר עמוק. וזו הסיבה השלישית. אין אף ספורט שמטפח את הקשר כלב -אדם כמו הריקוד.

בשאר סוגי הספורט הכלבני, לדוגמא שוצהונד או Flyball , יש רוטינה קבועה וקשיחה. החוקים לא משתנים, הצעדים לא משתנים. את יכולה להתאמן ולהתאמן ולהתאמן ולא לגוון לעולם. ולבוא לתחרות אחר תחרות ולעשות בדיוק אותו הדבר. מתישהו את תהיי מומחית. אבל בריקודים זה לא עובד ככה, ברגע שהתחרית עם ריקוד אחד, זהו, נגמר. לא תוכלי להשתמש בו יותר בתחרויות. (טוב, הערה מאוחרת. מסתבר שזה לא מדויק, אפשר כמה פעמים. תלוי בגוף שמארגן את התחרויות) את חייבת להמציא חדש. את תמיד חייבת להתעלות מעל עצמך, ולחדש, כל הזמן לחדש. וזו הסיבה הרביעית. כי זה קשה וזה יצירתי וזה מאתגר מאוד.

חוץ מזה, ריקודים זה ממש יפה. כולם יכולים לצפות ולהנות, לא רק יודעי ח"ן. וזו הסיבה החמישית, כיף להתסכל על זה, וגם כיף לעשות את זה.

טוב, אז דיברנו על שני סוגים. על HTM ועל CF. מה ההבדל ? ברגלי למוזיקה HTM, רוב הרוטינה ,בערך 75% צריכה להיות רגלי. והשאר אלמנטים מקשרים. לא, זה לא כזה קל. מסתבר שיש עשרה סוגי רגלי מותרים. ב- CF  , ריקוד חופשי, יכולים להיות רק עד 25% רגלי, וכל השאר מורכב מאלמנטים, טריקים, בלשון העם.

אני רוצה לתת דוגמא של רקדן שאני מאוד אהבתי. השיר הוא אותו שיר. אבל אחד הריקודים הוא HTM והשני הוא CF . כמו שאתם רואים זה בפירוש ריקוד זוגי.

פה יש שמונה סוגים של רגלי

 

וזה בסגנון חופשי

 

השאלה שבטח אנשים שואלים את עצמם(או שלא), היא איך עושים את זה. יש כמה שיטות שאפשר לראות את השאריות שלהן גם בהופעה הסופית. אחת מהן היא הטרגטינג (  TARGETING). מלמדים את הכלב לעקוב, ללכת אחר איזושהי מטרה. למשל, לעקוב אחרי יד, ימין או שמאל, של הנוהג. אם תשימו לב תראו את השאריות בריקודים, אבל זה משתלב כל כך יפה שמי שלא יודע מה לחפש לא יבחין. בנוסף, חלק מתנועות הגוף של האדם, למשל רקיעות הרגליים, או נפנופי הידיים, הן האות להתרחק, להרים רגליים, להסתובב, ללכת אחורה או להיכנס בין הרגליים, ושוב זה משתלב כל כך יפה, שאם לא מחפשים במיוחד אי אפשר להבחין.

דוגמה נוספת – קרולין ורוקי. אפשר לראות במובהק את הטרגטינג לידיים, ואת התנועות ידיים והרגליים שמאותתות לו לבצע אלמנטים שונים. אבל מה שבאמת מדהים בוידאו זו השמחה.


אני מראה כאן איך הריקוד נראה בסופו, וברמות הכי גבוהות, אחרת אף אחד לא היה קורא כאן. אבל אותי כמאלפת מעניינים הרבה יותר ההתחלה והאמצע, והיה תענוג לראות את דניס הבוקסר, שמעולם לא עבד עם קליקר, לומד בפעם הראשונה לעשות טרגט למקל. עזבתי את העבודה עם ליידי ובאתי להסתכל. החלק הכי נחמד הוא הרגע בו נופל לכלב האסימון. אין עונג גדול יותר מלראות את הרגע בו הניצוץ של ההבנה מכה בכלב. אאוריקה !

איילה הראתה לנו באמצעות ליידי איך ללמד אלמנטים שונים למשל סיבוב של הכלב מסביב לאדם בהליכה לאחור,ובכמה דרכים אפשריות, באמצעות Molding  , היא החזיקה את המותן של ליידי וכיוונה אותה למקום הנכון, ובאמצעות Shaping  עם Luring כלומר, היא שמה חתיכת אוכל ליד השכמה של הכלבה, זו המרוחקת ממנה, וכשליידי הסתובבה למיקום הנכון בעקבות האוכל, היא קיבלה את הקליק ואת האוכל. כאשר כל פעם מעלים את הדרישות בהדרגה, מקבלים בסוף סיבוב בהליכה לאחור. סיבוב לאחור אפשר ללמד גם באמצעות טרגט לרגליים אחוריות, כאשר כל פעם משנים מעט את הזווית של הדבר שצריך לעלות עליו עם הרגליים האחוריות, עד שנוצר סיבוב. זה היה מרתק עבורי ועכשיו אני מדמיינת איך כל הקוראים נוטשים את הבלוג …

דיברנו גם על שיטות ופרוטוקולים שמעודדים פוקוס וריכוז בכלב. שיטות שיעילות לא רק בספורט אלא לכל כלב שניצב מול גירויים וצריך להתרכז. אבל עם כמה שדיברנו על זה, וזה באמת היה אחד החלקים הכי קריטיים והכי חשובים בסדנה, זה באמת מצדיק פוסט נפרד. אני מבטיחה. כמה פוסטים אפילו.

העניין עם בחירת המוזיקה הפתיע אותי. הקצב צריך להיות מתאים לכלב. מה זה מתאים ? זה קצב הטפיפה (Trot) בו הכלב נראה הכי טוב והטפיפה שלו היא הכי יפה. לכל כלב קצב משלו, לפי הגיל, הגודל והטמפרמנט. המוזיקה צריכה בנוסף להתאים לאדם, להתאים לאופי של שניהם, ולמצוא חן בעיני הכלב והאדם כאחד.

איילה בדקה את הקצב עם מטרונום. מסמנים אותו ביחידות שנקראות BMP  ואפשר לחפש באינטרנט ולקבל רשימה ארוכה של שירים באותו הקצב שאפשר לבחור ממנה.

סופי הגולדנית, שהייתי בטוחה שהקצב שלה יהיה הכי מהיר שאפשר, נראתה הכי טוב בקצב של 120 BMP לדקה. לגודמן היה קצב של 130 BMP ,אולי כי הוא גדול , אבל ליידי ואני הגענו ל – BMP של 160 וזה רק בגללי. מסתבר שמה שהאדם מרגיש וחש הוא קריטי לבחירה. אני בחרתי את השיר של ננסי סינטרה These Boots Are Made For Walkin כי אהבתי את הקצב ואת המילים וליידי הגיבה אליי. אי אפשר לנתק בריקוד את הקשר בין האדם והכלב. מסתבר שהמוזיקה והקצב חייבים להתאים לשניהם. עוד נקודה לטובת הריקודים.

זו עוד דוגמא,

 

לדעתי הרעיון מדהים וחדשני והכוריאוגרפיה נפלאה. האיכות של הוידאו זוועה. אבל זה מה שיש. כאן אי אפשר לראות כמעט טרגטינג. יש כנראה סימונים וטרגט עם החרב והידיים. אבל הם לא ממש מורגשים. מה שמצא חן בעיניי הוא המשחק עם השרוול ששולב בכוריאוגרפיה. גם כעידוד וכמשחק לכלבה באמצע הריקוד וגם כאלמנט, ובגלל שלדעתי יש כאן מה שנקרא בשפה המקצועית Back Chaining. כלומר, אטילה לימד את הכלבה פליי לרקוד באמצעות לימוד שרשרת התנהגויות שנלמדו במדויק מהסוף להתחלה. אני אביא את הדוגמא שאיילה נתנה כשמישהי שאלה אותה מה הכוונה ב -Back Chaining . למשל בהבאה, קודם מלמדים את ההתנהגות הסופית , מלמדים את הכלב לתת את מה שיש לו בפה. ואז מלמדים אותו לשבת ולתת את מה שיש לו בפה. ואז מלמדים אותו לבוא ואז לשבת ואז לתת, ואז לקחת ולבוא ולשבת ולתת. כל התנהגות בשרשרת מחזקת את ההתנהגות אחריה. ההתנהגות הראשונה שנלמדה יש מאחוריה היסטוריית חיזוקים כה ארוכה עד כי היא פרס כשלעצמה. את ההסבר הכי טוב ל Back Chaining  קראתי בספר הזה של קארן פריור. ואולי אני זוכרת אותו כהכי טוב כי זו הפעם הראשונה שקראתי על כך.

כרגע אין בישראל קבוצות שעוסקות בספורט הזה. ויש רק את איילה. אבל היא הבטיחה לנו שאם יהיה מספיק ביקוש היא תפתח קבוצה. אוף, אז למה כולם מחכים בדיוק ? 

טוב, קבלו את איילה מתאמנת בריקוד עם מייקי. את הוידאו הזה אני שמה בשבילי. לדעתי הוא הכי מוצלח, כי הוא כזה באמצע. אפשר לראות את שלב הביניים. כמה שניהם מוכשרים ואיזה תיאום יש ביניהם –