הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או למה אתם חייבים לקרוא את הספר Control Unleashed

Control Unleashed

לפני שבועיים לערך פגשתי בפארק את השכנה עם הכלב שלה. היא אישה צעירה עם משרה מלאה ושלושה ילדים קטנים מאוד. לכן זה תמיד מרשים אותי כשאני רואה אותה מריצה את הכלב שאימצו מעמותה, עם האופניים. המשפחה הזו היא דוגמה נהדרת למשפחה שאימצה לה את הכלב המושלם בשבילה. אבל יש רק בעיה אחת ,היא אמרה לי, הכלב לא אוהב זכרים אחרים. כל פעם שהוא רואה זכר אחר הוא נוהם ונובח ומשתולל. והיא לא יודעת מה לעשות. אבל אצל סיזר מילאן, היא ראתה שצריך לשים את הכלב בארצה לא לזוז, בדיוק מול הגירוי, ולא לאפשר לו להשתולל. וזה מה שהיא מנסה לעשות. וכרגע, זה לא כל כך הולך.

כן, אמרתי לה. "את יכולה לעשות את זה. ואם תתחילי מספיק רחוק פיזית מכלבים זכרים אחרים, ואם מאוד תתעקשי ותבהירי לו שאת לא מוכנה להתנהגות הזו, ייתכן שזה יעבוד. כלומר, ההתנהגות תיראה אחרת. אבל האמת היא ששום דבר לא ישתנה באמת, לא לטובה לפחות. לכלב שלך יהיה עדיין קשה עם זכרים. הוא ירגיש בדיוק אותו הדבר. אולי אפילו גרוע יותר, כי לא יוכל להביע את הרגשתו, ואז, הרבה פעמים התוקפנות תצא בדרך אחרת. או שתחסלי את הנהמות והנביחות, את תחשבי שהצלחת, ואז תקבלי קרבות כלבים במתנה. רק בלי האזהרות שהיו לך פעם לפני".

(הבהרה – אין לי טלוויזיה. לא ראיתי את התוכנית המדוברת. אבל יש סיבה שכתוב תמיד בתחילת התוכנית לא לנסות את השיטות האלו בבית בלי להיוועץ באיש מקצוע. מה שזה לא היה שם, לכלב שלה זה לא התאים)

"אז מה אני יכולה לעשות ?", היא שאלה.

"לחשוב על זה מנקודת המבט של הכלב שלך", אמרתי. "לא טוב לו עם הזכרים. אז אולי אם תשני את ההרגשה שלו בנוגע אליהם, הוא יוכל להפסיק להתעצבן כל כך עליהם. הרי זה לא חוויה נעימה בשבילו להשתולל ככה".(בשביל הכלב הספציפי הזה זו לא חוויה נעימה. יש כלבים שנהנים מזה. אבל זה כבר סיפור אחר).

"את מכירה את XXXX ואת XXX ?", שאלתי, והיא עשתה פרצוף כתגובה. הרי מי לא מכיר אותן. שתי כלבות קטנות שמסתובבות יחד ותוקפות כל כלב (כמעט) שהן רואות. כמובן שהיא הכירה אותן, הן כבר הספיקו לתקוף גם את הכלב שלה. "אז זהו", המשכתי, "כמו שאת יודעת הן שכנות שלי ותמיד היו קרבות בינן לבין ליידי שלא מוכנה להישאר חייבת שמתנפלים עליה. היא שונאת אותן והיא נהגה ישר לקפוץ ולנגוס בהן. אין לי שדה ראייה שאני יוצאת מהבניין והן מחכות בכניסה והיא ישר קופצת והן קופצות ויש לי עוד כלבה, ובקיצור, היו המון מכות. היא שנאה אותן והיא עדיין שונאת אותן. אבל בחודשים האחרונים כבר אין מכות וכנראה שלא יהיו עוד".

עכשיו קיבלתי התעניינות רבה. "תראי", אמרתי. "ההרגשה של ליידי השתנתה מאוד לגביהן. בגלל תרגיל קטן ונחמד שנקרא "Look At That". בהתחלה, כל פעם שהיא הייתה מבחינה בהן במרחק (גדול), הייתי לוחצת על הקליקר* (את לא חייבת קליקר, את יכולה להתנות אותו למילה שאחריה יבוא פרס. רק תשתדלי להגיד אותה תמיד באותו הטון). היא הייתה שומעת קליק ואז כמובן שתשומת הלב שלה הייתה מופנית אליי, כי קליק אומר תמיד שעכשיו מגיע אוכל, ואז באמת הגיע אוכל. זה כמובן לא עבד כשהן קפצו לה על הגרון מטווח קצר. צריך להיות ריאליות. אבל עד מרחק של שלושה מטר, היו לי הצלחות יפות. תירגלנו את זה מספיק, ונוצרה התנייה. היום כשליידי רואה את XXXX ו-XXX הן הפכו לסימן שלה להתמקד בי ! היום הנוכחות של שתי הכלבות האלו אומרת לה – אוכל ! יש אוכל ! שימי לב! והיום כבר אין קליקר וגם אוכל אין. אני משמרת את ההתנייה הזו עם אוכל וקליקר אחת לשלושים יציאות בערך והיא עדיין עובדת מצויין. זה נותן לי את העוד שנייה כדי להשתלט עליה ולהתרחק מהן. את יכולה לעשות בדיוק אותו הדבר עם הכלב שלך. והוא יבין שזכר, כל זכר משמעותו אוכל או משהו נחמד. תקשרי לו את זה לדברים טובים. רק תתחילי מספיק רחוק שהוא עדיין יכול לשלוט בעצמו והוא לא בפאניקה."

העצה הזו התקבלה ברוח טובה.

והנה וידאו מיוטיוב שידגים למה הכוונה:

העצה הבאה כבר בילבלה אותה לגמרי, אני לא מאשימה אותה. ניסיתי להסביר לה על שיטות ה-"Doggie Zen " . איך אפשר למשל, ללמד כלב לקחת נשימות עמוקות ולהרגע על פי אות. או לתגמל אותו על מיצמוצים ו"עיניים רכות", או פשוט על כך שיצור איתך קשר עין כהתנהגות דיפולט (התנהגות שהכלב למד להציע ללא פקודה או אות, כי היא תגמלה אותו בעבר והשתלמה לו בכל פעם שהוצעה) "איך עושים את זה", היא שאלה. "פשוט לוכדים", אמרתי. לוכדים ? היה ממש קשה לי להסביר לכידה**.

אך כאן תוכלו לראות סרטון נחמד שבו לימדו כלבה לנשום עמוק ולהרגע:

הטכניקות האלו (ורבות אחרות) לקוחות מעולם האג'ילטי. אם נדייק הן לקוחות מהספר Control Unleashed  של לסלי מקדיוויט ( Leslie McDevitt), ספר על אג'ילטי, אבל כל מאלף וכל אוהב כלבים באשר הוא צריך לקרוא אותו.

זהו ספר שמלמד טכניקות לשינוי רגשי, לשליטה עצמית של הכלב על רגשותיו, וליצירת כלב רגוע, מאוזן ובטוח בעצמו. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. וכל אחד שיש לו כלב שדעתו מוסחת לפעמים, שהוא נלחץ, או שהוא ריאקטיבי, כדאי לו לקרוא את CU – וזה כולנו.

הכל טמון בהרגשה. לא באם הכלב עושה ארצה מיד כשביקשנו. ואנחנו יכולים ליצור כלב שמרגיש טוב, שבטוח בעצמו ושסומך עלינו. הספר מכיל תרגילים רבים שהם מבריקים, יצירתיים, מוצלחים ומהנים. פירטתי שניים מהם. יש עוד הרבה. אני חייבת לציין כאן את גרסת העזוב/סירוב מזון המגניבה ביותר שנתקלתי בה. כן, אני זו שזורקת סופה של נקניקיות לכל עבר והכלבות שלי עומדות בשקט באמצע. הרבה יותר קשה להתאפק מול אוכל שעף ונזרק באוויר. או את הרעיון החמוד שכרטיס הכניסה לכל מקום שהכלב רוצה ללכת אליו, הוא פוקוס עלייך, הבעלים שלו.

בספר יש המון תרגילים מוצלחים שבונים שליטה עצמית וביטחון וקשר חזק יותר בינך לבין הכלב ומאפשרים לך להכיר אותו יותר. אבל יש בספר עוד המון המון סיפורים קטנים , חמודים על המון כלבים וה"בעיות" שלהם ואיך התגברו עליהם. על כלב היפרי, על אחת שלא יכולה להרגע, על זה שמגיב לכל דבר ועל היחסים בין כלבים לבני האדם שלהם. והם שבו את ליבי.

ובמיוחד הסיפור של רומר, הכלב הגזעי המתועד הראשון של מקדיוויט שנקנה עבור אג'ילטי וגודל על פי תוכנית מוקפדת כדי להיות לאלוף. ואז התגלה שיש לו בעיה כרונית בעמוד השידרה והוא לא יכול לקפוץ. זו הייתה נקודת משבר עבור הכותבת. לאחר זמן היא הבינה שהייתה כל כך ממוקדת בניסיון ליצור את הכלב המושלם, שמעולם לא עצרה לראות עד כמה רומר לכשעצמו הוא מדהים, בלי שיצטרך בכלל לעשות משהו. בגלל שלא יכל לעשות אג'ילטי הם עברו להתחרות בראלי או (סוג של תחרות משמעת + טריקים למיניהם, שכרגע לצערי אין בארץ) והוא היה מעולה. אבל הוא לא נהנה בכלל. וכך היא ויתרה על הראלי – או, כי אם הכלב לא נהנה, זה לא שווה את זה בכלל. ורומר נשאר בבית רק כ"חיית מחמד" . והוא נהדר כפי שהוא. היא תמיד אהבה את רומר, אבל השאיפות שלה החלומות והציפיות הפריעו לה באמת להכיר אותו. וכשהכירה ברצונות שלו, היא הצליחה באמת להכיר אותו ואת עצמה. 

הכלבים הם אלו שיכולים ללמד אותנו על עצמנו הכי הרבה. הם מורים טובים אם אנחנו רק נקשיב להם. וספורט צריך להיות כיף. והחיים עם כלב צריכים להיות מלאי הנאה. 

* קליקר – קופסה קטנה שמשמיעה רעש של קליק כל פעם שלוחצים עליה. ומסמנת לכלב שזו ההתנהגות שרצינו שיבצע. צליל הקליקר הוא סמן מצויין מכיוון שהוא ייחודי, מהיר ועיקבי. אחרי הקליק תמיד בא פרס. לרוב אוכל. אבל גם צעצוע יכול להיות גמול בהתאם לכלב ולסוג העבודה.

**לכידה. אקא Capturing בלעז – דרך לימוד התנהגות באמצעות קליקר. כאשר הכלב מבצע את ההתנהגות מיוזמתו, אנו "לוכדים "אותה באמצעות הקלקה. מתאים ללימוד דברים שאין שום דרך אחרת ללמד אותם, כמו לנשום עמוק, להזיז אוזן ימין או לגלגל עיניים מלמעלה למטה.

 

מפלצת

(מוקדש לבשמת ביום הולדתה)

אני לא מוכשרת מספיק כדי לכתוב על אהבה. אבל אני חושבת שעדיף לנסות ולהכשל מלא לנסות בכלל

לילה

לילה

יורי סיפר לי על כלבת פיטבול שמתעללים ומכים אותה, ושננטשה ללא אוכל והיא נעולה לבדה בבית כבר חמישה ימים. אז שכנעתי אותו שנציל אותה.

במשך השנים אספתי המוני כלבים נטושים, אומללים או מופרעים וכבר נמאס לו. אבל חייה של הכלבה היו בסכנה והבטחתי שהיא לא תישאר אצלנו, אנחנו נציל אותה ונשקם ונמסור. כמו שתמיד עשינו.

מצאנו טרמפ (ותודה לשחף פלג) ויצאנו לדרום. כשהגענו השעה הייתה כבר שתיים בלילה. התייעצנו איך נפתח את הדלת, האם נפרוץ אותה ? מה נעשה אם השכנים יתערבו? אולי כדאי לטפס דרך החלון ? אבל אם כן, אז איך נסחוב אותה בחזרה איתנו ? ואם המשטרה תתפוס אותנו מה בדיוק נגיד ? הסכמנו שלשלטונות אנחנו לא נתקשר, השלטונות לא אוהבים פיטבולים. הם הורגים אותם.

בסוף הסתבר שהדלת לא הייתה נעולה ויורי נכנס בשקט ויצא עם הכלבה, ולי נהיה חושך בעיניים.

"אמרת שזה פיטבול", התמרמרתי מאוד. "מה, זה לא פיטבול?" , הוא שאל. "לא זה לא", התעצבנתי. "פיטבולית שוקלת לכל היותר עשרים , עשרים וחמש קילו. החיה הזו בגודל שלי".

"אבל יש בה פיטבול", התעקש. "בטח שיש בה פיטבול, זה כדי שתהיה אכזריות גנטית לבעלי החיים שלנו. הרי חשיפה היא לא עברה. ובצד של האמא בטוח יש גם איזה דוגה (שאחראית לגודל ולמנשך ההפוך), הצד של הדוגה זה בשביל התוקפנות לזרים –  אנחנו הזרים, אם לא הבנת".

"אז את לא יודעת איזה גזע זה?" , הוא ספק קבע ספק שאל, "ברור שאני יודעת איזה גזע זה, זה הגזע שידוע ככלבתם של בני בסקרוויל". "אז אנחנו לא לוקחים אותה ?" הוא קיווה,"יאללה, יאללה, תעמיס את המפלצת למכונית. היא בכל זאת כלבה. אני לא מתכוונת לוותר לה במילימטר. רק תשים מחסום".

והמפלצת עמדה שם. דרוכה כולה, נוקשה קפואה ועצבנית. שמנו לה מחסום. דחפנו אותה למכונית (באמת דחפנו, היא עמדה לה כפרה,) ונסענו.

קראתי לה לילה. כי חושך זה בזכר.

והמפלצת ישבה קפואה ומכווצת במכונית וכך הצליחה לתפוס רק חצי מהמושב האחורי.

 "מפלצת, את בסך הכל כלבה. אני לא מתרשמת" , הודעתי לה כשגררתי אותה במדרגות לעבר הדירה.

בלילה הראשון היא השתינה ליד קערת המים ואכלה את המשקוף של הדלת. בבוקר הוצאתי אותה. עדיין עם מחסום, עדיין מנותקת, עדיין קפואה, לא יודעת ללכת עם רצועה. היא מושכת אותי ואני מושכת בחזרה, אחרת אני עפה.

התחלתי לעבוד איתה. היא הייתה מוכנה לקחת אוכל אבל לא הייתה מוכנה לעשות שום דבר אחר חוץ מלעמוד ולבהות. משכתי ומשכתי והיא נשרכה אחריי. "אני לא אוותר לך במילימטר, מפלצת", נאנקתי בעוד אני מושכת את כלבתם של בני בסקרוויל אחרי," את תראי, אני יותר עקשנית ממך ואת בסך הכל כלבה. מצידי אנחנו נהיה כאן כל היום". ובאמת היינו שם אחוז די מכובד של היום. ושלוש שעות לקח לי, עד שהואילה בטובה לרדת ולשכב. לא שהיא עשתה את זה בנפש חפצה. לא, לא. היא פשוט הבינה שאני לא אוותר ואם היא לא תשכב, אני לא אזוז, אני לא ארפה ואני לא אלך. היא נכנעה כי הייתה עייפה. כי יצאנו לריצה, כי הייתה מותשת כי וביקשתי ודרשתי ממנה שוב ושוב לעבוד ולעבוד.

והיה גם השיקום הפיזי. הכלבה הייתה מכוסה בקרחות ורזה עד מאוד. וכמובן מייד אחרי הריון ולא מעוקרת. חששתי מהזמן בו תרגיש טוב ותהיה חזקה. גם כך היא הייתה חזקה ממני. ואני החלטתי כתוצאה מטירלול טהור שלמרות ההליכה המזעזעת ולמרות הנימוסים הגרועים אני לא שמה עליה דוקרנים או האלטי. אני אשתמש בחנק רגיל ובמשקל הגוף שלי ובתנועה נכונה ואנחנו נסתדר. ובאמת הסתדרנו. בערך. חוץ מבמקרים בהם לא הסתדרנו.

אחרי שלילה הבינה, ולקח לה זמן , שאין לה ברירות, היא צריכה לעבוד כדי לאכול או לטייל או לקבל דברים (וכל הקונספט היה חדשני מאוד עבורה. עד אז היא לא נחשפה לרעיון שכלב צריך לעבוד), היא גילתה שבעצם זה לא סוף העולם. מקבלים אוכל (אין ארוחות חינם בבית מקערה. את לא עובדת את לא אוכלת. ואכן היו כמה ימים ללא הרבה אוכל כי המפלצת סירבה לרדת לארצה) ויחס ובעצם, זה נחמד למדי. ואז גיליתי שחוץ מזה שהיא עקשנית לבדה כחמור ופרה וצפרדע וכמה כלבים יחדיו. היא פשוט מטומטמת. לגמרי.

"היא קצת יותר חכמה מנעל", אמרתי ליורי, " אני המומה כל פעם מחדש מהעובדה שהיא מצליחה למצוא לבד את הדרך לקערת המים .לפעמים אני הולכת בשקט רק כדי לבדוק שהיא עדיין נושמת. ייתכן שמתישהו היא תשכח לנשום, אתה יודע. יותר מדי אתגרים אינטלקטואליים בבת אחת ".

כמובן שנבואתי הלילית התגשמה, וברגע שהמפלצת החלה להרגיש בבית, התחלנו להינות מתופעות שונות ומשונות שהיו משמחות אותנו עד מאוד אם היינו ערסים אפילו קצת. כגורה היא כנראה לא נחשפה טוב לבעלי חיים אחרים, ואכן הייתה בה איזושהי אכזריות מובנית כלפיהם. ולכן הייתי מסתובבת איתה בחוץ עם מחסום רשת. מניסיוני עם כלבים ידעתי כמה מהר כלב מיומן יכול לשבור מפרקת לחתול גם אם הוא קשור ברצועה. ואני מאוד אוהבת חתולים. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.

והייתה גם התוקפנות כלפי בני אדם, לרוב כשהיא חשבה שמנסים תקוף אותי. באופן מופרע לחלוטין ,למרות שהייתה סתומה, כשזה נגע לאלימות, היא ידעה מה לעשות ואיך להגיב. היא הייתה דוחפת אותי הצידה ונעמדת מלפני , בלי לבקש רשות, ונוהמת באופן מאיים ביותר. בשלב הזה כל אלפי התמהונים שגרים בסביבה וויתרו על עימות והסתלקו בחיפזון תוך שהם מנסים לתפוס כמה שפחות שטח. והיא הייתה חוזרת למקום שלה לצד שמאל שלי, מתיישבת, מחייכת חיוך גדול שחושף המון שיניים ולסת ענקית וממשיכה את הרגלי שלנו.

אני חייבת להגיד שבניגוד למה שהציבור סבור, כלב טיפש זה אחלה. יש יתרונות בכלב מטומטם. אלו הכלבים הכי ממושמעים. האילוף לא משעמם אותה, למרות שאת חוזרת על כל דבר בערך חמישים פעם עד שזה נקלט. וברגע שהיא הבינה, היא זכרה את זה בדיוק באותה הדרך בה לימדתי. היא גם לא הייתה מספיק חכמה כדי לתחמן ולהתחמק. או להתפרע. שום דבר לא מפריע לכלב המטומטם לעבוד. הוא אטום למדי והסביבה פחות משפיעה עליו. כלבתם של בני בסקרוויל הייתה כה אטומה וחסונה , שיכלתי להפעיל עליה לחץ מטורף והיא יכלה לספוג עוד ועוד ועוד. אף פעם קודם לא עבדתי עם כלב שיש לו כזה חוסן נפשי ופיזי. הגענו לרמות מטורפות של עבודה. והבנתי שוב, שאינטיליגנציה, זה בטח טוב לכלבי עבודה בשטח שצריך להחליט החלטות חשובות שנוגעות לחיי אדם. אבל אם את רוצה כלב בייתי או אפילו כלב לספורט, הכלב המטומטם הוא המועדף.

בשלושת השבועות הראשונים, שהיו כמו טירונות, ריצות ושעות ארוכות של אילוף. היא הייתה קפואה ומסוייגת. ואז היא התחילה להפתח, הסתבר שהיא כלבה מאוד מאוד שמחה. אולי אני הפכתי אותה לכזו. כל שפת הגוף שלה השתנתה. והיא השמינה והבריאה. כשהייתי חוזרת הביתה, היא הייתה קופצת מסביבי ובוכה. וכל גופה היה מקשקש משמחה. כשהיינו עובדות, היא הייתה עושה כל מה שהייתי מבקשת ברגע שהייתי מבקשת. כי אני ביקשתי. הדבר הכי קשה עבורה כמובן היה להישאר לבד.

יום שישי אחד הלכנו בצהריים למדרחוב בפתח תקווה. השארתי את המפלצת בארצה (עם המחסום, בכל זאת כלבה ענקית ומלא אנשים) והלכתי משם. נעלמתי מהעיניים שלה. וידעתי שהיא לא תזוז. היא לא תזוז, כי אני אמרתי. כי לימדתי אותה שאסור לזוז. כי עברנו על כל השלבים והיא הפנימה והכלילה. חיות, אנשים, גירויים, מקומות שונים, רעשים. ידעתי שלא לזוז זה לא לזוז מכל מצב. כשחזרתי ראיתי אותה שוכבת שם באמצע, אנשים עוברים מכל הכיוונים והיא רועדת מהפחד, אבל לא זזה. כי אני אמרתי.

זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה מפגינה פחד אחרי שהתחברנו. הבנתי אותה. היא בטח חשבה – החיים הם כאב ועונג, והם ריצה, ושינה ואכילה, והתגלגלות בדשא, ושמחה ומשחק, הם הקרבות האכזריים של הזכרים, והייחום וההזדווגות, הם דחפים ויצרים, הם רעב וסקרנות ועקשנות ותאווה ורצון להרוג. ופעם הם היו גם פחד. הרבה פחד. אני תמיד פחדתי לפני שהכרתי אותך, אבל אני כבר לא צריכה לפחד יותר כי את עכשיו כאן. כי יש לי אותך. כי אני שלך.  

וזה היכה בי ככה ביום אחד, אחרי שלושים ומשהו שנים הבנתי שעד עכשיו מעולם לא הייתי נאהבת, שעד המפלצת אף אחד אף פעם לא אהב אותי באמת. אלו היו חיקויים חיוורים של אהבה ,לא הדבר האמיתי. על אנשים בכלל אין מה לדבר. האהבה שלהם תלויה בדברים, היא תמיד על תנאי. והכלבים האחרים, יש לי איתם יחסים מלאי חיבה והבנה. דו קיום סימפטי ומהנה, משהו שיש בו אהבה. אבל הם מעולם לא הגיעו לעוצמות הרגש של המפלצת. אולי הם פשוט חכמים מדי. ואולי זה משהו אחר. אני רק יודעת איך הרגשתי שהבנתי מה זה באמת להיות נאהבת. ומה זה לאהוב בחזרה.

הייתי באה הביתה במהירות כדי לבלות את כל הימים איתה. כי הזמן איתה היה הדבר הכי יקר והכי מהנה. היינו הולכות ברגלי למרכז העיר ובחזרה. אתם מכירים כלב שיכול ללכת ברגלי במשך חצי שעה ? טוב, לילה יכלה. ואני ציפיתי שתוכל. כי בשבילה לא היה דבר מעניין או חשוב ממני. זה היה קל עבורה. והיינו רצות ארבע קילומטר כל יום. וכל צעד היה ברכה.

יש לי משחק כזה שאני משחקת עם עצמי. על איזה אדם היה הכלב אם הוא היה אדם. כבר פגשתי ואילפתי מעצב חלונות ראווה ניאורוטי, פרופסור לשפות המזרח התיכון הקדום, את ח"כ אנסטסיה מיכאלי בדמות כלבה (כן, כן), באסטיונר, מפעיל מכונות משחק לא חוקיות, ומזכירה בביטוח לאומי (וזה בדיוק כמו שזה נשמע). על לילה תמיד חשבתי כשומר רוסי. אחרי שיצא לי להכיר אותה קצת יותר, הבנתי שהיא בטוח הייתה סוכנת שטח בקגב. העבודה שלה תמיד הייתה כל כך מדויקת, שאם היא הייתה במקומם של הסוכנים שחטפו את אחיו של הטרוריסט בלבנון, היא בוודאי הייתה מתקשרת למפעילים שלה ושואלת אותם איזה אוזן לחתוך, את השמאלית או הימנית ? דמיינתי אותה כאישה צעירה גבוהה ורחבת כתפיים עם קול עמוק ושקט, שיער חום חלק ואסוף ותווי פנים סדורים ורגילים.

לא רציתי שהיא תלך לעולם. למרות שהבטחתי. ודיברתי עם יורי שנשאיר אותה, אבל הוא לא רצה. ואני חשבתי שהוא יותר חשוב ממנה, ואני הבטחתי. אז ככה בקטנה חיפשתי לה בית. אבל לא התאמצתי יותר מדי. עד שיום אחד קיבלתי טלפון שמישהי ראתה את התמונה שלה ופשוט התאהבה בה והיא רוצה רק אותה. הרמתי טלפון לאותה בחורה , התרשמתי שהיא רצינית ועשתה עבודת הכנה מדויקת. וקבעתי להפגש איתה בפארק. זיהיתי אותה מיד מרחוק. היא לא הייתה צריכה בכלל להציג את עצמה. היא נראתה בדיוק כמו לילה. אישה צעירה גבוהה ורצינית, עם כתפיים רחבות ושיער חום אסוף ותווי פנים רגילים, שמדברת בקול שקט ועמוק.

ביקשתי כמה ימים להפרד. ובזמן הזה טיילתי איתה. כשהבאתי את המפלצת לבית של קטיה. הלכנו ברגלי בפעם האחרונה ואני בכיתי לאורך כל הדרך והבנתי שכל הזמן הזה שאמרתי שאני לא אוותר לה בכלום, זו הייתה בעצם היא שלא וויתרה לי. רק היא. שתמיד אמרתי לה שהיא מפלצת וכלבתם של בני בסקרוויל ועכשיו אני יודעת את המשמעות האמיתית המילים שלי. שתפקידן של מפלצות הוא לאהוב, רק לאהוב. הן פשוט בלתי מובנות. אנחנו תמיד עושים להן עוול.

 קטיה ולילה התחברו נהדר. גם כי הדרכתי אותן. אני יודעת שקטיה היא בית מושלם עבור לילה שהיא משקיעה בכלבה שלה את הכל, שהיא הרבה יותר מתאימה ממני. וגם החיות שלי הרוויחו, החיות שלי לא צריכות יותר לסבול מלילה, והן סבלו.

אבל אין יום שעובר שאני לא חושבת עליה לפחות כמה פעמים ומצטערת שהיא לא פה, המפלצת. ויתרתי עליה למען יורי, ועד היום אני לא בטוחה אם עשיתי את ההחלטה הנכונה, ואולי הייתי צריכה לוותר עליו. באמת שאני לא בטוחה.

לילה שוכבת

 

 

 

 

 

 

סיפורים קצרים על אגרסיה – ג

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

 

מעשה אבות סימן לכלבות

 

התכוונתי בכלל לכתוב על תוקפנות ציד, אבל היום ראיתי משהו שהזכיר לי את סוג התוקפנות הכי קשה להכחדה – תוקפנות נלמדת.

תמר דנגור

 בתמונה: ליידי וסימבה. צילום: תמר דנגור

יש שני דברים שמשפיעים על ההתנהגות אצל כלב. התורשה והסביבה. אבל רק על גורם אחד אנחנו יכולים לשלוט, על הסביבה. כלומר, למה נחשוף את הכלב (פחות או יותר) , אילו התנהגויות שלו נבחר לחזק, ומאילו התנהגויות נבחר להתעלם או להעניש, אילו התנהגויות נבחר להכחיד, כי הן לא מוצאות חן בעינינו.

בגלל שאנחנו,בני האדם, יצורים מורכבים עם רגשות מעורבים ותת מודע, לעיתים נלמד את הכלב שלנו בלי שנתכוון דברים שלא תכננו ללמד, או שלא ידענו שאנחנו רוצים ללמד, או שחשבנו שאנחנו רוצים ללמד משהו אחד אבל עמוק בלב אנחנו בעצם רוצים משהו אחר.

מכיוון ששפת גוף לא משקרת (אם כי לעיתים היא מבלבלת מאוד) והכלבים אלופים בהבנה שלה. והתנהגות גם היא לא משהו שאפשר לפרש באופן דו משמעי (כלומר, הכלב לא יכול לפרש אותה ככה), הם לומדים בדיוק מה שמלמדים אותם. ואז אנחנו באים אליהם בטענות

לפעמים זה מצחיק. כמו האישה שהאכילה את הכלבה שלה כשזו הייתה על הספה כדי שתרד ממנה והתפלאה למה הכלבה חוזרת שוב ושוב לעלות על הספה. אבל לפעמים זה פשוט עצוב. כמו במקרים שאנחנו "בטעות" מלמדים את הכלב להתנהג בתוקפנות.

למה "בטעות" ? ולא בטעות בלי מרכאות ? כי זו טעות רק ברובד אחד. בשאר הרבדים הכלב שלנו הוא קורבן לכל השלכה אנושית אפשרית ונשוא הרגשות שלנו. אנחנו מסתכלים עליו, אבל רואים את עצמנו וכאן מתחילות הטעויות שאנחנו עושים. וכולנו עושים טעויות שלא יהיה לכם ספק. 

כולנו מכירים את השמופים ובעליהם. כולנו יכולים לראות בקלות איך כלב הופך לשמופי. זה קורה שנותנים לו לעשות כל מה שהוא רוצה, לא מציבים לו שום גבולות וכשהוא נושך, אז מחבקים אותו ומדברים אליו בקול גבוה ומצחיק.  אבל אני לא רוצה לכתוב על מה שהוא מובן מאליו.

מכיוון שההאשמות שלי הן כה קשות, אני אכתוב פה על הטעויות שלי. כמה חבל ,שכרגיל, מודעות זה דבר שמתפתח בהדרגה.

הדבר הראשון שליידי עשתה בחמש דקות הראשונות שלנו ביחד בעולם, מייד אחרי שירדה מההסעה מהבסיס הצבאי , שם מצא אותה יורי, הדבר הראשון שהיא עשתה – היה לתקוף את הכלבה של השכנים. הכלבה של השכנים בכלל לא ידעה שהיא כזו. ואולי הייתה מעט אסרטיבית ונלהבת מדי בגישתה הכללית. אבל מכות לא הגיעו לה. "טוב, היא בטח מאוד לחוצה ונרגשת", אמר יורי.

אחרי יומיים היא הלכה מכות עם הרוטווילרית בפארק. "טוב, זה בפירוש הגיע לה, הרוטית הזו היא בריון מגעיל שנטפל ומאיים על כל הכלבים וטוב שמישהו לימד אותה לקח". ואז אחרי שבוע היא רבה עם האמסטף מהבלוק השני. גם לו "זה הגיע". וכך זה המשיך.

 עד עכשיו זה סתם נשמע כמו שני אנשים שבטוחים שהכלבה שלהם מושלמת והם לא מסוגלים להעלות בדמיונם שהיא מסוגלת לעשות משהו רע. צריך לזכור שבכל שאר הדברים בעולם נראה היה שהיא מושלמת. צייתנית, חכמה, אוהבת אדם ברמות לגמרי מופרזות ובדרך כלל גם מאוד נחמדה גם עם כלבים. והריבים, היה נראה שהם קורים בו זמנית ושני הכלבים מתנפלים זה על זה, בבת אחת.

כמות ההתנפלויות הלכה וגברה. העובדה שגרנו בשכונה בה רוב הכלבים היו מעורערים למדי (והלכו ללא רצועה וללא ליווי אנושי) , לא עזרה לנו להבין שיש כאן איזושהי בעיה גם מהצד שלנו. לא הבנו שיש לנו בעיה גם כשאמסטפים שהיו רואים אותנו היו מעדיפים לעבור לצד השני של הכביש ולהמשיך משם.

אז נהייתי אלופה במניעה, ובאבחנה, ובקריאת שפת גוף, ובניהול הסביבה, ובהפרדה כשכבר יש קרב, ובטיפול ברכושנות (כל הצעצועים הם שלי, אם כלב אחר לוקח אותם, זו בעיה שלי). אבל לא צימחתי עיניים בגב, לא פיתחתי ראיית רנטגן שמזהה אותם כשהם אורבים בשיחים, או יכולת לניבוי עתידות כשההתנפלויות קרו ברגע. אז הצלחתי למנוע כמעט את כל המקרים ועדיין, למנוע היא המילה הנכונה. לא לחסל, רק לנהל. כי שכחתי דבר אחד חשוב, כי מרוב שהתייחסתי למה שהכלבה עושה שכחתי לחשוב על מה שאני עשיתי כל הזמן הזה.

אם תשאלו אותי עכשיו למה ליידי היא כזו זה יהיה פשוט לענות, כבר יש לנו יותר מאחת עשרה שנים ביחד. היא נהנית ללכת מכות, יש לה נטייה טבעית בכיוון הזה, חלק מזה בטח קשור לעודף מרץ, חלק הוא רצון לשליטה בהתנהגות של אחרים. אבל היא לא צמאת דם, אף פעם לא היו נזקים קשים יותר מסימני שיניים. כבר היו לי כמה כלבים שבאמת רצו להרוג וזה נראה אחרת לגמרי.

ומצד שני יש לה גם נטייה טבעית (או הייתה לה) לאכול מהרצפה וללעוס חתולים ובכל זאת את זה היא לא עושה ובזה הצלחנו לטפל בהצלחה מרובה (ובמאמץ רב).

הדבר היחיד שהשתנה זה אני.

יום אחד יורי הבין, "זה בגללך היא רבה, בגללך". נורא התעצבנתי והכחשתי במרץ, הרי עשיתי הכל נכון." אם את עושה הכל נכון, למה את נראית ונשמעת כל כך מאושרת ? את אומרת ,"ליידי, לא", אבל נשמעת כמו, תמשיכי ליידי ותקרעי אותו. והכלבה שלנו לא מטומטמת". לקח לי כמה שנים להבין שהוא צדק.

יש לי שפת גוף מאוד ברורה וזה מאוד עוזר לי עם כלבים כי זה מקל עליהם להבין אותי. כשאני שמחה השרירים שלי רפויים, התנועות שלי חופשיות ורחבות והפנים שלי רפויות ואני ממצמצת. כשאני עצבנית, אני כולי מתקשחת, נוטה קצת קדימה הפנים שלי נסגרות וננעלות והעיניים שלי מתבלטות. זה לא היה לה קשה לראות שכל פעם שכיסחה עוד כלב, אני הייתי מרוצה עד בלי די. בלי לשים לב תרמתי להיסטוריית חיזוקים משמעותית מאוד וכשהבנתי נחרדתי ממה עשיתי לכלבה שלי. ואז כשהבנתי, תדירות התקיפות באמת ירדה.

אם תשאלו אותי עכשיו למה אני כזו, זה יהיה פשוט עבורי לענות. כשיש לנו קונפליקטים עם אנשים אחרים, יש כל מיני אסטרטגיות לנקוט בהן. אפשר פשוט ללכת משם. אפשר להתעלם ובכל זאת לעשות מה שאת רוצה, אפשר להכנס למשא ומתן, אפשר לשכנע את הצד השני. כל מיני. ואפשר גם להתעמת. כבני אדם מחוברתים, לרוב אנחנו בוחרים באופציות האחרות. ולרוב, גם הכלבים יבחרו בהן.

אבל לפעמים אני עייפה. לפעמים אני חולמת על פתרון של זבנג וגמרנו, וכנראה שגם לי יש נטייה לכך. תמיד חשבתי שכל האנשים האלו שהמציאו את סופרמן ובטמן וונדר וומן, הם היו בדיוק כמוני, חולמים על עולם בו לא צריך יותר להתעסק במורכבות החיים עם אחרים ואפשר פשוט לתת להם כאפה ולגמור עם זה.

 אולי קינאתי בליידי שחייה פשוטים כל כך. אולי הערצתי אותה על חוסר הפחד המוחלט שלה, ואולי התרשמתי מהיכולת שלה להיאבק על מה שחשוב לה (אצטרובל) בעוצמה שאליה לא מגיעים אנשים כשהם נאבקים על זכויות הרבה יותר חשובות. ואולי כל התשובות נכונות. ובכל זאת, היא לא הייתה צריכה לשאת על גבה את הפנטזיות והכמיהות שלי לסדר עולמי חדש וברור. והיום אני מתמודדת עם הטעות שלי. רק שלצערי , גם ליידי מתמודדת עם הטעות שלי. וזו אף פעם לא הייתה אשמתה.

 

 

 

 

 

סיפורים קצרים על אגרסיה – ב

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

כעס

 

ערב אחד הגיח גבר מחלון בקומת הקרקע והחל לצעוק שאסור לי לעמוד ליד הבית שלו. ואז הוא גם קילל ואיים. כמובן (?) שזה גרם לי לחתום קבע על הכניסה לבית. שאלתי האם הוא מעוניין להתקשר למשטרה שיעזרו לו לפנות את הפולשת או שיזיז את עצמו סוף סוף ויטפל בי בכוחות עצמו. פתחתי את רוכסן המעיל שלי, שיחררתי קצת את השרירים בזרועות. ואז נתתי בו את המבט שלי, מרוכז, ממושך, מלוכלך, עיניים מלמטה למעלה, עם קצת הטייה של הראש. שלמדתי, למדתי – מפונגו. הגבר יילל שאני מאיימת עליו ואני משוגעת ומופרעת והתחפף מהמקום.

זה כאילו חסר טעם ומגוחך להשאר במקום כלשהו רק כי לא רוצים שתהיי שם. אבל אני הגבתי כך כי כעסתי, ובצדק, כי הגבר הזה הפר את החוקים. כי זה לא הגון. כי זה נגד הצדק. כי זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא תהיה הפעם האחרונה.

פונגו הגיע אליי כי היו לו "בעיות התנהגות". לרוב "בעיות התנהגות" הוא צירוף שמני שמשמעותו האמיתית היא –  "הוא לא עושה מה שאני אומרת לו, למרות שמעולם לא לימדתי אותו, אבל הוא היה צריך לנחש". אבל פונגו היה נושך. הייתה לו היסטוריית נשיכות ארוכה ומגוונת. נשיכות שמתרחשות כאילו בלי סיבה ובלי אזהרה.

ראיתי חורים שחורים מסביב לסיפור כאילו עכברים כירסמו אותו. רמז ראשון, חצי מה"קורבנות" ילדים והחצי השני כמעט כולו גברים. רמז שני, נשיכה מהירה אחת בגפה הקרובה ביותר וזהו. אחר כך הכלב מרפה.

פונגו הוא אחד הכלבים המרשימים ביותר שיצא לי להכיר ואני לא מתכוונת כאן דווקא למראה החיצוני, שגם הוא היה מרשים ביותר. לכלב יש את שפת הגוף המורכבת והמתוחכמת ביותר שראיתי, והוא שולט ומתבטא בה באופן שוטף. בעיות עם כלבים אחרים לא היו לו בכלל. אבל אנשים היו סיפור אחר לגמרי וכך זה היה:

פונגו ואני הולכים ברחוב. הוא, כלב יפה להלל, טוב מראה ויפה תואר, תאווה לעיניים ,כולו עיניי חרוזים ואוזניים שפיציות חמודות ופרווה שופעת אדמונית, בובה ממש.

ילד רץ אליו , תופס בפרוותו בחוזקה ומנסה לחבקו. פונגו מבקש בנימוס מהילד שירפה ממנו. מבקש פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, ואז הוא מבין שלילד לא אכפת ממנו ומרצונותיו, אז נמאס לו והוא מנסה לנשוך את הילד ברגלו. (ולא מצליח בגללי) הילד מתחלחל כולו, צורח, מרפה מהכלב ובורח. כלב ממשיך בדרכו.

נערה הולכת ברחוב עם חברותיה ואז הן רואות אותנו, "יו איזה מאמי" כולן צורחות בקולות צייצניים ורצות אלינו. פונגו מסתכל עליהן במבט מנומס למדי של "ככה לא מתנהגים בנות", אבל כל מה שהן רואות הוא את פרוותו המהממת ופניו היפות , הן באות ומנסות לשים ידיים. הכלב מסתייג. למרבה ההפתעה, הן מבינות מצוין את מה שהוא אומר להן, מתרחקות משם תוך שהן קוראות לו "דפקט", "כלב סתום" ועוד שאר מחמאות. כלב מרוצה ממשיך בדרכו.

גבר בא ורואה כמה חמוד הוא וישר בא מולו, שם עליו יד באדונות, מלמעלה למטה. כלב מנסה להתרחק ולהסב מבט. לגבר לא איכפת. לי כן, לי כבר נמאס. אני רואה שפונגו מתכוון לנשוך. יש אזהרה והיא ברורה מאוד בצורה של מבט ממושך מלמטה למעלה, עם ראש קצת מוטה ועם קשר עין קבוע, גוף נוקשה וזקוף ושרירים קשים. אבל הכלב מנומס, הוא לא צורח אותה במשך שעות כמו רוב הכלבים. אני נוזפת בגבר ולוקחת את הכלב. הגבר מסביר לי שהכלב שלי מקולקל, אני מסבירה לו לאיזה חלק בגוף שלי איכפת ממה שהוא אומר. כלב ממשיך בדרכו, מרוצה אך מופתע במקצת.

אז אתם בטח חושבים שפונגו מגזים. ומה הוא עושה סיפור מכל נגיעה קטנה ושיזרום. אתם חייבים להבין, רוב הכלבים לא אוהבים שאנשים שהם לא מכירים ישר באים ושמים עליהם ידיים, אבל הם התרגלו והסתגלו ולמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים את המטרד הזה בדממה. כמובן שיש אחרים, לברדורים בעיקר, שמבחינתם מי שבא ברוך הבא, אבל לברדור הוא היוצא מהכלל ולא הכלל. רובם סובלים בשקט.

איך ל - א ניגשים לכלב

איך ל - א ניגשים לכלב

אבל מדי פעם יש כלב שיש לו אופי יותר חזק, או דחף לאוטונומיה, חוש למה שנכון וראוי, או שהוא רגיש יותר ולא יכול לשאת את זה. אתם בטח עדיין סבורים שהוא אמור להשלים עם זה. אבל תחשבו, תחשבו איך אתם הייתם מרגישים במקומו. תחשבו שזה קרה לא פעם אחת או פעמיים, אלא שההתנהגות הזו נמשכה לאורך כל חייו. שוב ושוב ושוב. לאורך כל יום וכל שבוע. בו אנשים חומדים אותו, חומדים לגעת בו, אבל אף אחד לא באמת רואה אותו, והוא אף פעם לא יודע מי יעשה לו מה.

הנשיכות היו הפיתרון שלו, ופיתרון מוצלח, לתנאי חיים בלתי אפשריים. הוא לא היה הבעייתי. אומנם באמת יש כאן בעיית התנהגות קשה, אבל היא אף פעם לא הייתה שלו. הוא היה חכם ואמיץ ומנומס והעולם לא כיבד אותו. אז הוא גרם לו לכבד אותו בדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו.

מה שאנשים עשו לו היה לא הגון, לא צודק, מכאיב, לגמרי נגד כל החוקים, ולחלוטין נגד הצדק. ובגלל שהוא כלב, הוא לא ידע ולא הבין שהנשיכות מסכנות בעיקר אותו. וכך, למרות שהאנשים הם הבעייתיים, הייתי צריכה לטפל בו ולא בהם.

השיטה הכי טובה עם כלב שנושך כמו שפונגו נשך, היא לנסות להימנע ממצבים בהם הוא עלול לנשוך. אם את יודעת שיש בור בדרך, יהיה חכם מצדך ללכת בדרך חלופית, מאשר לעבור שם בלילה חשוך עם פנס זעיר ולקוות שלא תפלי. כלומר, פשוט לא לתת לאנשים זרים לגשת אליו. או/וגם לשים עליו מחסום בטיולים, כי תמיד יהיה את החכם בלילה שלא יקשיב כשאת אומרת לאנשים להתרחק.

דבר נוסף שעשיתי היה לנסות להפחית את הרגישות שלו לילדים ולמגע באמצעות חשיפה הדרגתית והתניית נגד. כלומר, הקלקתי והאכלתי ושיבחתי וליטפתי אותו כשהיה במחיצת ילדים. עשיתי את זה עם ילדים שהתנדבו לעזור לי אחרי שהסברתי להם ולהורים שלהם במפורט מה בדיוק אני מנסה לעשות. ברגע שסיפרתי להם את הסיפור של פונגו, הם מאוד רצו לעזור לכלב, הם הבינו אותו. גם בהם מבוגרים שהם לא מכירים נוגעים בלי רשות, גם הם שונאים את זה. זהו תהליך ממושך בו את מנסה לגרום לכלב להתרגל לדברים שמפריעים לו, ועל ידי דוגמאות נגדיות, לשנות את האמונה שלו, שילדים הם חבורה מנוולת שרק רוצה למשוך לו בזנב. וקצת להעלות את הסטנדרטים שלו למה מצדיק נשיכה.

הייתה לו בעיה נוספת, סליחה, לבני אדם יש בעיה נוספת. לכל יצור, כן, גם לבני אדם, יש תחום מחייה אינטימי, בדרך כלל טווח של שלושים סמטימטר, ( הבנתי שאצל אנשים זה יכול להשתנות מתרבות לתרבות) שמעבר לו זו פלישה גסת רוח לטריטוריה שלך, ואיום בתקיפה. אני מעירה בקול (רם) לאנשים שפולשים למרחב שלי. אין דבר כזה "לא נעים" או "לא יפה". מי שפולש למרחב האינטימי של אדם זר בלי סיבה מצוינת (כמו אוטובוס דחוק או רחוב סואן) הוא אדם מסוכן. אבל אוי, עם כמה שהבנתי את פונגו שנשך את מי שעמד יותר מדי קרוב אליו, לא יכולתי לאפשר את זה.

אז עוד משהו שלימדתי אותו הוא, שאם הוא מרגיש לא נוח, שיגע עם האף שלו ביד שלי, או שיסתכל עליי. אלו התנהגויות שנקראות בשפה המקצועית התנהגויות דיפולט. אין להן אות (אפשר לשים אותן על אות ,כמובן, אבל ההתנהגות מתבצעת בשעת הצורך גם בלעדיו), אלא הן מתבצעות כי יש להן היסטוריית חיזוקים ארוכה מאחוריהן, והן הוכיחו את עצמן כמשתלמות עבור הכלב (למשל – הכלב שיושב על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו. או לחלופין, הכלב שקופץ עלייך על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו). והרבה פעמים, כמו במקרה הזה, הן גם משמשות כהתנהגויות חלופיות, משהו שלימדת את הכלב לעשות במקום ההתנהגות שהוא היה בוחר לבצע פעם. פעם כשאנשים היו עוברים את הגבול שלו הוא היה בוחר לנשוך, כי זו הייתה הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו, אבל עכשיו הוא יכול להסתכל עליי או לגעת ביד שלי ואני אבין שלא טוב לו ואפנה אותו משם.

מכיוון שפונגו מעולם לא איבד שליטה, מעולם לא עבר את הסף, והנשיכה הייתה תמיד החלטה מודעת, הוא שמח מאוד שלא לנשוך, ופשוט להעביר את הטיפול במצב אליי.

אבל לפעמים, נתתי לכלב להחליט לבד.

ערב אחד ביקר אצלנו חבר. הוא התלהב ממראהו החיצוני של פונגו ושפת הגוף שלו הפכה פרועה ונרגשת. הוא פסע לקראתו , לחלוטין מתעלם מכך שהכלב נסוג תוך שהוא נועץ בו את המבט המיוחד שלו. "הוא ינשוך אותך אם תתקרב", אמרתי בעצבים לחבר, "ולא רק שהוא ינשוך אותך, זה גם יגיע לך ואני לא הולכת לעשות שום דבר כדי לעצור אותו". "מה פתאום, כלבים מתים עליי", קבע הבחור, ותפס את פונגו בחוזקה בשתי זרועותיו במטרה לחבקו. ואז פונגו נשך אותו ברגל. "איזה כלב משוגע", קבע החבר ועזב את פונגו לנפשו למשך שאר הביקור.

ביום אחר בו הלכתי ברחוב עם פונגו פגשנו עוד גבר שהתלהב ממנו. אך במקום לנהוג בחמוריות הרגילה, גבר זה בחר לעצור במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. ירד על ברכיו, פתח את זרועותיו לרווחה, וקרא , "בוא, בוא אליי חמוד". חשבתי שאני עומדת להתעלף, אבל שיחררתי את הרצועה והסתכלתי על פונגו. הוא היה מרוצה עד מאוד ובתחושת חשיבות עצמית הלך בשמחה אל הגבר ונכנס אל בין זרועותיו. ואז החל סשן מיזמוזים רציני בו הם התחבקו, פונגו משנה תנוחות כדי לקבל ליטופים במקומות שהוא רוצה. וליקוקים, כשפונגו מלקק את כל פניו של הגבר והגבר מנשק בתורו את פונגו. והתכרבלו זה בזה ללא הפסקה. לאדם הזה היה ברור שזהו הכלב המדהים ביותר בעולם. וזה גם מה שהוא אמר לי. אבל כל מה שהשתנה הייתה ההרגשה של הכלב ברגע שבו נתנו לו לבחור, ברגע בו החזירו לו את השליטה.

הכלב היה חמוד ומתוק. נאמן ביותר ורגיש באופן קיצוני לשפת הגוף שלי, לרגשות שלי ולמעשים שלי. הוא היה מלא במוטיבציה ללמוד ולעבוד. והעציב אותי שהוא לא מקבל שום הערכה, רק כי הוא לא מתנהג באופן שבו אנשים חושבים שהוא צריך. אנשים באמת אמרו מול הפרצוף שלי דברים איומים כמו "כלב דפוק", ו-"כלב סתום", ו-"כלב דביל". זה רק מראה לכם כמה אנשים הם מנוולים עם ראיית עולם מעוותת. כל מי שלא משרת אותם או מתנהג בדיוק כמו שהם רוצים הוא ישר משוגע ומקולקל, אבל הם מבחינתם יכולים לעשות לאחרים כל דבר נורא, כי ככה בא להם. וגם אין להם שום טקט והם טורחים לספר לי באריכות על דעותיהם הקלוקלות והשקפת עולמם נטולת החמלה וההתחשבות. אבל אותם אני לא יכולה לשנות.

אנחנו סיימנו בכך שלקחתי אותו איתי להפגנה בתל אביב. היו שם לפחות אלף איש ואנחנו היינו ממש במרכז. אנשים עברו קרוב מדי אלינו, חלק עברו ממש מעליו, חלק דרכו עליו בטעות. הוא התנהג למופת.

מה שאני רוצה לומר ולהדגיש ולצעוק – שאומנם כלב הוא לא בנאדם. אבל גם לכלב יש רגשות. וגם לכלב יש רצונות וצרכים ופחדים וחששות. גם הכלב קיים כתכלית לכשעצמה. והרבה פעמים מה שאתם חושבים עליו כתשומת לב מחמיאה או שליחת ידיים ידידותית, נחווה כתקיפה ופלישה מכאיבה ומחללת עבור הכלב.

האם אתם באמת ניגשים כדי להכיר את הכלב מתוך כבוד אליו ולרצונותיו או שאתם רומסים אותו על הדרך רק כי הוא חמוד ואתם רוצים לגעת בו ולא איכפת לכם בכלל מה הוא מרגיש ?

זה מה שהייתי רוצה שבני אדם ישאלו את עצמם באשר ליחסם אל כלבים. ואחרי שישאלו את עצמם, שיואילו בטובם להכליל שאלה זו גם לשאר היצורים החיים שמאכלסים את העולם.

 

 קצת משפת הכלבים :קצת משפת הכלבים

Let's Dance

ביום שישי ה – 16/3/2012 קמנו בבוקר סוער וגשום והגענו ,ליידי ואני ,לחוות הדוד משה בכפר טרומן להשתתף בסדנת "ריקודים עם כלבים" של איילה נאור, שכללה את סופי הגולדנית השמחה, דניס הבוקסר הנלהב, סאם ההאסקי הנרגש, גודמן השפוך (התקף אפילפטי בלילה לפני) וליידי כמובן. אה, והיו גם שש מאלפות, אבל אני אף פעם לא זוכרת שמות של בנות אדם.

מייקי ונארדו

הרקדנים מייקי ונארדו

שניים מהכלבים, דניס וסופי, הם כלבי שירות שהגיעו כדי ללמוד לעשות עוד משהו מהנה במסגרת עבודתם ככלבי שירות לקשישים. אני בחרתי להביא את ליידי כי היא אוהבת לעבוד ומאז שהחמיר המצב הרפואי שלה הפסקתי לעבוד איתה והיא מאוד עצובה ואיילה הבטיחה לי שזה כן אפשרי שכלבה בת אחת עשרה וחצי עם היפדיספלציה תרקוד.

כרגע, איילה נאור היא המאלפת היחידה בישראל שמשתתפת, עם הכלבים שלה, ליאונרדו ומייקי, בתחרויות ובאליפויות ריקוד בינלאומיות.

כעיקרון יש שלושה סוגים של ריקוד, אנחנו התמקדנו בשניים. ב – HTM) Heelwork to music) , כלומר רגלי עם מוסיקה וב – Canine FreeStyle ,  ריקוד חופשי . למדנו מהם החוקים השונים, אילו אלמנטים מותרים, איך מרכיבים כוריאוגרפיה לריקוד, איך בוחרים מוזיקה, מה לא ללבוש לתחרות (רמז, לא תלבושת של הקוקלוס קלאן ואסור לבוא גם בבקיני) איך מדרגים ושופטים ריקוד ועוד.

ריקוד עם כלבים הוא הספורט הכלבני המורכב ביותר שאני מכירה. זהו ספורט חדש יחסית, שהומצא בשנות התשעים. והוא חייב הרבה מאוד לאילוף קליקר שתפס תאוצה בצפון אמריקה ובאירופה בשנות השמונים. עם קליקר אפשר ללמד כל דבר שהכלב יכול לעשות פיזית וקוגנטיבית.

למה אני אוהבת ריקודים עם כלבים ?

בהרבה מסוגי הספורט הכלבני, יש אנשים שבוחרים להשתמש בהפרזה באמצעים שמפחידים או מכאיבים לכלב כדי לגרום לו לציית. זה באמת עובד, לפעמים זה עובד מצויין, אבל אני לא מתרשמת מזה. מבחינה אסתטית, זה נראה רע. התנועות של הכלב מקוטעות וחדות, הן נראות שבורות והוא נראה קפוא ומעוות. כשאת מודעת לשפת הגוף, לראות כלב שטיפלו בו בחשמל או בדוקרנים באופן אינטנסיבי שפגע בו, זה מחזה מקומם. וזו לא חוכמה גדולה, כל מאלף יכול להפחיד. אבל לגרום לכלב לעבוד מתוך רצון ושמחה, זה הרבה יותר קשה והרבה יותר יעיל, כי המוטיבציה היא פנימית. והכלב הוא שמתפתח כתוצאה מעבודה כזו בכל המובנים. אפשר לראות את היכולת שלו להתרכז, להישאר מפוקס, לפתור בעיות בעצמו, להגיב בשמחה והתלהבות, ואז גם התנועה שלו זורמת ויפה.

בריקודים עם כלבים אי אפשר להשתמש בשום דבר שהוא מפחיד, מכאיב או אפילו מאיים עבור הכלב, בשום דבר שפוגע בו. אם הכלב נראה מפוחד או אפילו עצוב קצת בזמן הריקוד מורידים לך על זה נקודות, אם זה לא משהו רציני, אם הוא נראה ממש אומלל יפסלו אותך לגמרי. את תלויה לחלוטין ברצון הטוב של הכלב. לפעמים זה יכול להיות מאוד מתסכל, אבל היי, זה רק גורם לך להתאמץ יותר. זו הסיבה הראשונה. זה ספורט לא פוגעני.

כל אחד יכול להתחרות. את לא חייבת כלב מיוחד שאומן וטופח לעבודה, כמו ב – IPO או אג'יליטי כדי להגיע לרמה גבוהה. יש דנית ענקית מאוד מפורסמת שרוקדת (חפשו את האני הדנית הענקית ביוטיוב) יש פאגים שרוקדים, ויש מעורבים. יש מיקצים מיוחדים לגורים, ויש מיקצים לקשישים , אנושיים וכלביים כאחד. יש מיקצים לכלבים עם מוגבלויות, למשל, עיוורים או חירשים, או כמו ליידי, שהיא גם קשישה וגם עם היפדיספלציה. כולם יכולים לרקוד. במסגרת היכולות שלהם. זו הסיבה השנייה. כי ריקודים זה לכולם. (אם כי קשה להתכחש לכך שרוב הכלבים המופיעים ברמות הגבוהות הם רועה אוסטרלי, בורדר או בלו הילר, חיות אנרגטיות עם דרייב חזק לעבודה )

ריקוד עם כלב הוא ספורט שדורש תיאום מטורף בין הכלב ובינך. אתם רוקדים ריקוד זוגי. שניכם צריכים לרקוד. שניכם צריכים להתחבר אחת לשני. אין אף ספורט שדורש כזו רמה של תיאום בין הכלב והנוהג שלו. יש פה קשר עמוק. וזו הסיבה השלישית. אין אף ספורט שמטפח את הקשר כלב -אדם כמו הריקוד.

בשאר סוגי הספורט הכלבני, לדוגמא שוצהונד או Flyball , יש רוטינה קבועה וקשיחה. החוקים לא משתנים, הצעדים לא משתנים. את יכולה להתאמן ולהתאמן ולהתאמן ולא לגוון לעולם. ולבוא לתחרות אחר תחרות ולעשות בדיוק אותו הדבר. מתישהו את תהיי מומחית. אבל בריקודים זה לא עובד ככה, ברגע שהתחרית עם ריקוד אחד, זהו, נגמר. לא תוכלי להשתמש בו יותר בתחרויות. (טוב, הערה מאוחרת. מסתבר שזה לא מדויק, אפשר כמה פעמים. תלוי בגוף שמארגן את התחרויות) את חייבת להמציא חדש. את תמיד חייבת להתעלות מעל עצמך, ולחדש, כל הזמן לחדש. וזו הסיבה הרביעית. כי זה קשה וזה יצירתי וזה מאתגר מאוד.

חוץ מזה, ריקודים זה ממש יפה. כולם יכולים לצפות ולהנות, לא רק יודעי ח"ן. וזו הסיבה החמישית, כיף להתסכל על זה, וגם כיף לעשות את זה.

טוב, אז דיברנו על שני סוגים. על HTM ועל CF. מה ההבדל ? ברגלי למוזיקה HTM, רוב הרוטינה ,בערך 75% צריכה להיות רגלי. והשאר אלמנטים מקשרים. לא, זה לא כזה קל. מסתבר שיש עשרה סוגי רגלי מותרים. ב- CF  , ריקוד חופשי, יכולים להיות רק עד 25% רגלי, וכל השאר מורכב מאלמנטים, טריקים, בלשון העם.

אני רוצה לתת דוגמא של רקדן שאני מאוד אהבתי. השיר הוא אותו שיר. אבל אחד הריקודים הוא HTM והשני הוא CF . כמו שאתם רואים זה בפירוש ריקוד זוגי.

פה יש שמונה סוגים של רגלי

 

וזה בסגנון חופשי

 

השאלה שבטח אנשים שואלים את עצמם(או שלא), היא איך עושים את זה. יש כמה שיטות שאפשר לראות את השאריות שלהן גם בהופעה הסופית. אחת מהן היא הטרגטינג (  TARGETING). מלמדים את הכלב לעקוב, ללכת אחר איזושהי מטרה. למשל, לעקוב אחרי יד, ימין או שמאל, של הנוהג. אם תשימו לב תראו את השאריות בריקודים, אבל זה משתלב כל כך יפה שמי שלא יודע מה לחפש לא יבחין. בנוסף, חלק מתנועות הגוף של האדם, למשל רקיעות הרגליים, או נפנופי הידיים, הן האות להתרחק, להרים רגליים, להסתובב, ללכת אחורה או להיכנס בין הרגליים, ושוב זה משתלב כל כך יפה, שאם לא מחפשים במיוחד אי אפשר להבחין.

דוגמה נוספת – קרולין ורוקי. אפשר לראות במובהק את הטרגטינג לידיים, ואת התנועות ידיים והרגליים שמאותתות לו לבצע אלמנטים שונים. אבל מה שבאמת מדהים בוידאו זו השמחה.


אני מראה כאן איך הריקוד נראה בסופו, וברמות הכי גבוהות, אחרת אף אחד לא היה קורא כאן. אבל אותי כמאלפת מעניינים הרבה יותר ההתחלה והאמצע, והיה תענוג לראות את דניס הבוקסר, שמעולם לא עבד עם קליקר, לומד בפעם הראשונה לעשות טרגט למקל. עזבתי את העבודה עם ליידי ובאתי להסתכל. החלק הכי נחמד הוא הרגע בו נופל לכלב האסימון. אין עונג גדול יותר מלראות את הרגע בו הניצוץ של ההבנה מכה בכלב. אאוריקה !

איילה הראתה לנו באמצעות ליידי איך ללמד אלמנטים שונים למשל סיבוב של הכלב מסביב לאדם בהליכה לאחור,ובכמה דרכים אפשריות, באמצעות Molding  , היא החזיקה את המותן של ליידי וכיוונה אותה למקום הנכון, ובאמצעות Shaping  עם Luring כלומר, היא שמה חתיכת אוכל ליד השכמה של הכלבה, זו המרוחקת ממנה, וכשליידי הסתובבה למיקום הנכון בעקבות האוכל, היא קיבלה את הקליק ואת האוכל. כאשר כל פעם מעלים את הדרישות בהדרגה, מקבלים בסוף סיבוב בהליכה לאחור. סיבוב לאחור אפשר ללמד גם באמצעות טרגט לרגליים אחוריות, כאשר כל פעם משנים מעט את הזווית של הדבר שצריך לעלות עליו עם הרגליים האחוריות, עד שנוצר סיבוב. זה היה מרתק עבורי ועכשיו אני מדמיינת איך כל הקוראים נוטשים את הבלוג …

דיברנו גם על שיטות ופרוטוקולים שמעודדים פוקוס וריכוז בכלב. שיטות שיעילות לא רק בספורט אלא לכל כלב שניצב מול גירויים וצריך להתרכז. אבל עם כמה שדיברנו על זה, וזה באמת היה אחד החלקים הכי קריטיים והכי חשובים בסדנה, זה באמת מצדיק פוסט נפרד. אני מבטיחה. כמה פוסטים אפילו.

העניין עם בחירת המוזיקה הפתיע אותי. הקצב צריך להיות מתאים לכלב. מה זה מתאים ? זה קצב הטפיפה (Trot) בו הכלב נראה הכי טוב והטפיפה שלו היא הכי יפה. לכל כלב קצב משלו, לפי הגיל, הגודל והטמפרמנט. המוזיקה צריכה בנוסף להתאים לאדם, להתאים לאופי של שניהם, ולמצוא חן בעיני הכלב והאדם כאחד.

איילה בדקה את הקצב עם מטרונום. מסמנים אותו ביחידות שנקראות BMP  ואפשר לחפש באינטרנט ולקבל רשימה ארוכה של שירים באותו הקצב שאפשר לבחור ממנה.

סופי הגולדנית, שהייתי בטוחה שהקצב שלה יהיה הכי מהיר שאפשר, נראתה הכי טוב בקצב של 120 BMP לדקה. לגודמן היה קצב של 130 BMP ,אולי כי הוא גדול , אבל ליידי ואני הגענו ל – BMP של 160 וזה רק בגללי. מסתבר שמה שהאדם מרגיש וחש הוא קריטי לבחירה. אני בחרתי את השיר של ננסי סינטרה These Boots Are Made For Walkin כי אהבתי את הקצב ואת המילים וליידי הגיבה אליי. אי אפשר לנתק בריקוד את הקשר בין האדם והכלב. מסתבר שהמוזיקה והקצב חייבים להתאים לשניהם. עוד נקודה לטובת הריקודים.

זו עוד דוגמא,

 

לדעתי הרעיון מדהים וחדשני והכוריאוגרפיה נפלאה. האיכות של הוידאו זוועה. אבל זה מה שיש. כאן אי אפשר לראות כמעט טרגטינג. יש כנראה סימונים וטרגט עם החרב והידיים. אבל הם לא ממש מורגשים. מה שמצא חן בעיניי הוא המשחק עם השרוול ששולב בכוריאוגרפיה. גם כעידוד וכמשחק לכלבה באמצע הריקוד וגם כאלמנט, ובגלל שלדעתי יש כאן מה שנקרא בשפה המקצועית Back Chaining. כלומר, אטילה לימד את הכלבה פליי לרקוד באמצעות לימוד שרשרת התנהגויות שנלמדו במדויק מהסוף להתחלה. אני אביא את הדוגמא שאיילה נתנה כשמישהי שאלה אותה מה הכוונה ב -Back Chaining . למשל בהבאה, קודם מלמדים את ההתנהגות הסופית , מלמדים את הכלב לתת את מה שיש לו בפה. ואז מלמדים אותו לשבת ולתת את מה שיש לו בפה. ואז מלמדים אותו לבוא ואז לשבת ואז לתת, ואז לקחת ולבוא ולשבת ולתת. כל התנהגות בשרשרת מחזקת את ההתנהגות אחריה. ההתנהגות הראשונה שנלמדה יש מאחוריה היסטוריית חיזוקים כה ארוכה עד כי היא פרס כשלעצמה. את ההסבר הכי טוב ל Back Chaining  קראתי בספר הזה של קארן פריור. ואולי אני זוכרת אותו כהכי טוב כי זו הפעם הראשונה שקראתי על כך.

כרגע אין בישראל קבוצות שעוסקות בספורט הזה. ויש רק את איילה. אבל היא הבטיחה לנו שאם יהיה מספיק ביקוש היא תפתח קבוצה. אוף, אז למה כולם מחכים בדיוק ? 

טוב, קבלו את איילה מתאמנת בריקוד עם מייקי. את הוידאו הזה אני שמה בשבילי. לדעתי הוא הכי מוצלח, כי הוא כזה באמצע. אפשר לראות את שלב הביניים. כמה שניהם מוכשרים ואיזה תיאום יש ביניהם –

 

השרמוטה והלוחמת

הגבר שרצה אותה, רצה בה כי הייתה יפה וחמודה, וכי היא התאימה לדימוי שהיה לו על עצמו, גדולה שחורה וחטובה, עם איברים ארוכים ועיניים שקדיות נוצצות. האישה, שהייתה שבורת לב מפרדה ממישהי אחרת, חשבה לעצמה, למה לא ? היא באמת טובה ויש לה פוטנציאל ואולי אני אוכל לאהוב גם אותה, אבל רק אם תהיה דומה לזאת שאיבדתי. ובכל מקרה, אני אעביד אותה. היא שלי ,שילמתי עליה, היא תעבוד בשבילי.

היא הייתה תינוקת ואז ילדה ואז מתבגרת חסרת ביטחון כדרכם של כל המתבגרים, מבוהלת מכל האנשים ומכל הדרישות שיש בעולם הזה, שהיא ידעה שהוא גדול עליה, שהיא לא יכולה לשלוט באנשים. והם, הם כל כך משונים ומפחידים, מה הם רוצים ממנה ? אז היא ניסתה להימנע בנימוס ממי שלא מצא חן בעיניה וממי שלא הכירה. זה לא עזר לה. הם רדפו אחריה.

אנשים רצו אותה כי הייתה יפה. הם רצו לבוא מיד ובלי הקדמה לגעת בה ולמשש אותה, כי הייתה חמודה כל כך וצעירה. הם חמדו את יופיה ואת עליזותה ואת השובבות שבה. ולכן רצו "קשר", קשר בכל מחיר. (אבל זה לא שהם באמת רצו להכיר אותה. קשר זה בין שני יצורים ולא רק אחד) הם חשבו שזו זכותם. הם התרעמו על כך שהיא לא מרגישה כמוהם. שהיא לא משחקת את התפקיד שתפרו בשבילה.

היא חיה בבית עם עוד אחת, אחות גדולה ובלונדינית, שכולם אומרים שהיא מושלמת כי היא עושה כל מה שמבקשים ממנה, כי היא מתמסרת לאנשים זרים מיד, כי כל אחד יכול לבוא ולגעת בה, בכל דרך, בכל צורה, בכל אופן, כי היא אוהבת את זה , הרי ככה זה צריך להיות, נכון ? כלבים אמורים לציית ולאהוב כל מה שעושים להם. כי הם כלבים.

האם איש לא חשב על מה שהיא רוצה ? האם אף אחד אף פעם לא חשב כי מהיום שבאה לעולם היא חיה ? שהיא יצור נפרד כשלעצמו ?  ויש לה רגשות ומחשבות ורצונות משל עצמה ?  שיש לה זכויות ? האמת, אף אחד כמעט. היא תמיד שיקוף, היא תמיד מראה, תמיד השלכה, תמיד מושא. אובייקט.

אנשים אומרים עליה דברים איומים: שהיא "לא נחמדה" (כמובן), שהיא "פחדנית", שהיא צריכה לקחת את זה בתור מחמאה, שעושים לה טובה, ש"מי בכלל רוצה אותה", שהיא בכלל "מכוערת", שיש לה "בעיות נפשיות", שהיא "טיפשה וכונפה". רק כי היא לא רוצה שאנשים זרים שהיא בכלל לא מכירה, יבואו ויגעו בה, רק כי היא רוצה קצת שליטה על החיים ועל הגוף שלה.

לעומתה, האחות הבלונדינית היא "מושלמת", ו"מלאך קטן", היא הרי משתפת פעולה בהתלהבות.

כגורה היא תמיד הייתה מבקשת הכל בנימוס. אבל אנשים לא מתייחסים למי שמבקש בנימוס ובשקט. אך לאחרונה הם כבר לא מבקשים. היא כמעט הגיעה לבשלות מינית. היא גדולה ושחורה , היא התחילה להתבגר ולקבל את האופי האמיתי שלה, היצרים שלה הבשילו , היא שומרת, היא מגינה. ועכשיו, למרות הדרך המחפירה בה התייחסתי אליה, למרות שאצלי היא התחילה ישר מעמדת נחיתות, רק כי היא היא, ולא מישהי אחרת, אני חושבת שהיא סלחה לי. עובדה, היא שומרת עליי מכל האנשים האלו שנראה לה שיסכנו אותי, הרי היא יודעת כמה חסרי לב ולא מתחשבים הם יכולים להיות. ואולי אני זו שלא בסדר, אבל עד שהעולם לא ישתנה אני אתן לה לשמור עליי ועל עצמה. אני אתן לה להמשיך לנבוח, לנהום , לסמור ולחתור למגע . אני כבר לא צריכה לשמור עליה, אף אחד לא יגע בה יותר בניגוד לרצונה. וגם בי אף אחד לא יגע .

ליירה היא כלבה רדיקלית – היא חושבת שיש לה זכויות, שהיא לא צריכה להסכים עם מה שלא נעים לה , שלזרים אין שום זכות על הגוף שלה, הוא לא רכוש ציבורי !  גם לכלבים יש זכויות. גם לכלבים יש רגשות ופחדים ורצונות. כל כלב גם הוא עולם שלם. גם בהם צריך להתחשב. וזה רדיקלי. אני מודה לליירה שלימדה אותי לקח חשוב. וגם לליידי. אפשר להיות לוחמת ואפשר להיות שרמוטה. כל עוד זו באמת מי שאת וטוב לך עם זה. ויום אישה בינלאומי שמח לכולנו !

אני ליידי וליירה

מבוא (לא מספק בכלל) לאילוף חתולים

יומיים לאחר החלמתו של יורי (מנשיכת חתול) ושיחרורו מבית החולים, אני חושבת יותר ויותר על כל הדברים האיומים שאנשים מעוללים לחתולים ומהי הדרך בה אוכל אני לעזור ולשקם את תדמיתם.

הרבה דברים נאמרו על חתולים: שהם מפונקים, אגואיסטיים, חסרי כל יכולת לאהוב מישהו מלבד עצמם, מרושעים, בלתי צפויים, טיפשים, מביאים מזל רע, חברים של מכשפות ומשרתים את השטן. וכמובן, עלילת הדם החדשה בה מסופר כי החתולים קשרו קשר עם טפיל, טוקסופלזמה גונדי שמו, וכך ביחד הם מנסים להשתלט על העולם על ידי כך שהם משפיעים על מוחותיהם של נשים צעירות, גורמים להתנהגותן להיות בלתי נסבלת , מה שגורר רווקות ניצחית, וכמובן, אימוצם של המוני חתולים וטפילים.

הכל שקרים!

חוץ מאולי הקטע עם השטן. הרי אי אפשר להוכיח את אי קיומו, אז אולי הוא באמת קיים (נו, זה הטיעון הרציונלי של המאמינים). רק שאם זה אכן כך, השטן עשה עיסקה גרועה ביותר וכנראה הוא לא מאוד מבריק. אני לא כל כך מבינה מה החתולים תורמים לו. הם לא בדיוק הבחירה הראשונה שהייתי בוחרת כחיה שתשרת אותי. אין להם בדיוק תודעת שירות מפותחת.

זה קצת הפוך, הרי אם הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם, אזי האדם הוא משרתו הטוב ביותר (של החתול).לחתול ,בניגוד לכלב, אין תשוקה לרצות אותנו או רצון עז שנאהב אותו. אין לו היסטוריה ארוכה של עבודה בצמוד אלינו והוא לא חברותי כמו כלב.

כן, אני חותמת לכם שחתול יכול להיות חבר טוב ולאהוב אותנו עד מאוד . להקשר אלינו, לדאוג לנו, לפעמים גם להציל אותנו משריפה בבית או מהתקף של היפוגליקמיה, ולהיכנס לדיכאון בלכתנו (ואז לנקום בנו אחר כך בברוגז עם מבטים מלוכלכים ובהשתנה על הנעליים שלנו!). אבל הוא תמיד יזכור שהאינטרסים שלו קודמים לשלנו. חתולים לא יכולים לוותר וקשה להם מאוד להתגמש. זה לא הטבע שלהם.

אבל בהחלט אפשר לאלף חתול. ולדעתי, אילוף של חתול הוא קל בהרבה משל כלב, כי אין את כל הבלאגן הריגשי מאחוריו. החתול לא יושב לו וחושב -רגע, אם אני אעשה "ארצה" זה אומר שאני כנוע לה – ואוכל סרטים בנוגע למקומו בעולם. מקומו בעולם ידוע לו, הוא שולט, בהכל. (בגישה זו, של "אני שליט העולם" חולקים כלל החתולים, מהחתול הכי גזעי ומטופח עלי אדמות ועד לחתולון הרחוב המנוזל מתחת לפחי הזבל ). לא, החתול חושב משהו בסיגנון – היי, אני גורם לה לתת לי אוכל כשאני שוכב לרגע על הבטן, איזה יופי, אני אמשיך לשכב והמפגרת תאכיל אותי –

חתול, בניגוד למה שרבים חושבים, הוא חיה חכמה מאוד. זו חיה שאוהבת לשחק, זו חיה שצדה, חיה שמתמודדת עם אתגרים, או לפחות אמורה להתמודד איתם אם היא לא ישנה עשרים וארבע שעות במיטה שלך. הם אמורים להיות מסוגלים לפתור בעיות מורכבות. ולפי מהירות הקליטה שלהם, אני חושדת כבר מזמן שהם עולים על הכלבים בחוכמה.

אילוף של חתול יהיה שונה מהאילוף הרגיל שכולנו מכירים. אי אפשר לשים על חתול קולר ורצועה, אי אפשר למשוך, אי אפשר לדחוף, אי אפשר לצעוק או  להעניש וגם לשבח לא יעבוד לכם. לא תוכלו לכפות על חתול ולא תוכלו לאלץ אותו לעשות משהו שהוא אינו רוצה. אם אתם רואים אילוף כיכולת לכפות על חיה לעשות את רצונכם גם אם אינה רוצה בכך, הרי שזהו באמת לא אילוף. כל החלק של הענשה, הפחדה או כפייה הולך לפח.  חתולים לא נכנעים ולא מוותרים ומה שאנחנו רוצים מעניין אותם כשלג דאשתקד ואפילו קצת פחות ממנו.

אז אם כל זה לא עובד מה כן עובד ?

בטיוטה הראשונה שהייתה כאן כתבתי מגילות על התנייה אופרנטית וקלאסית וחיזוקים למיניהם. אבל ויתרתי. המומחים עושים את זה טוב ממני ויש בלוגים של מאלפים שמסבירים את זה מאוד יפה, אין לי חשק ללעוס דברים שנלעסו כבר אלפי פעמים.

אך בקיצור, ברמה הפילוסופית, כל מה שצריך לעשות זה לשכנע את החתול בשלושה דברים :

האחד, שיש לו המון מה להרוויח , ואם הוא לא משתף פעולה ב"משחק" איתנו הוא מפסיד הזדמנויות לזכות בפרסים יקרי ערך.

השני, שהוא כרגיל שולט בהכל. והוא זה שמאלף אותנו לתת לו אוכל, צעצועים, תשומת לב או גישה למקומות מעניינים (כלומר, כמו שזה בדרך כלל).

והשלישי, תהליך הלימוד צריך להיות מהנה ומאתגר עבור החתול, אחרת הוא יבריז כדי לישון בצד.

מה היתרונות באילוף חתולים ? אני מעדיפה לציין קודם את החסרונות: זה לא משנה אותם בכלל. כשהתחלתי לאלף את גרגנטואה, החתול שלי, גיליתי שהעובדה שהוא יושב או קופץ על פי פקודה, לא משנה את תפיסת עולמו במילימטר. הוא נשאר אותו מגלומן נרקיסיסטי שתמיד היה. הוא לא רואה בי אישיות רבת השפעה, הוא לא מסתנוור מזוהר השליטה והמשאבים שלי. הוא סתם התרגל לשבת כי זה השתלם לו המון פעמים. הוא מציע לי את השב שלו ,בדיוק כמו הכלבות, אבל לא כי הוא מכיר בכוחי העודף עליו, אלא פשוט כי הוא רוצה משהו ולמד שזו הדרך להשיג אותו.

היתרונות הם, שחתול עובד הוא חתול מרוצה ומסופק מבחינה אינטלקטואלית. זהו חתול עם פחות בעיות התנהגות כמו חרדה, דיכאון או תוקפנות, וזו דרך נפלאה לנתב התנהגויות לא רצויות ולבחור במקומן אחרות שמוצאות חן בעיניכם יותר. קשר חזק יותר עם החתול, בתנאים שלו כמובן. זהו תחביב אקלקטי לדבר עליו עם זרים, משהו מעניין להראות לאורחים. ואם כל העסק הזה יתפוס, שיקום תדמיתו וטיהור שמו של החתול בקרב הציבור הישראלי.

המנוול שלי, גרגנטואה, מי יתן ויחיה לנצח ויכרתו כל אויביו, החליק מאדן החלון יום אחד ושבר את האגן בשני מקומות. בינתיים הוא החלים מעט אך הוא בחופש. מכיוון שחלק מהדברים הוא כבר לא יכול לעשות וחלק אחר קשה לו. הוא לא יופיע בפוסט זה, את מקומו יתפסו מגוון חתולים מיוטיוב.

מבחינה מעשית, בסרטונים המאלפות משתמשות בקליקר, שזו קופסה קטנה שמחזיקים ביד ועושה רעש של קליק. הקליקר הוא סמן, והוא אומר לחתול, אחרי הקליק יבוא האוכל וגם מסמן לחתול איזו התנהגות מביאה אוכל. יש הרבה סוגי סמנים, גם המילה "כן" או "חתול טוב" היא סמן. אבל לקליקר יש יתרונות, הצליל הוא ייחודי, והיד הרבה יותר מהירה מהקול, ולכן העיתוי הוא טוב יותר, וכשהעיתוי טוב יותר, הלמידה מהירה יותר.

1. חתולה שלמדה לעקוב אחר מקל מטרה. ואז לימדו אותה שרשרת של התנהגויות – ללכת אחריו , לשבת עפ"י תנועה שלו ולקפוץ ממקום למקום לפי מיקום המקל:

הוידאו לא קשה להבנה על ידי מי שלמד מעט פסיכולוגיה בהביוריסטית ,ובכל זאת החלטתי לספק כמה הסברים והרחבות.

שימו לב, הסרטון ערוך. מה שרואים הוא השלבים העיקריים בתהליך. אתם לא רואים באמת את תהליך הלמידה לכל אורכו. והוא נמשך בוודאות לפחות כמה ימים ולכן, אל תתאכזבו אם החתול שלכם לא ידע לדלג מכיסא לכיסא על פי פקודה תוך שבע דקות. זמני האילוף הם קצרים מאוד. חתולים לא יהיו מוכנים לעבוד שעה כמו כלב. צריך להתחיל עם דקה או שתיים ולהתקדם בהדרגה לחמש דקות. הליכה אחר מקל מטרה, אגב, היא השלב המקדים ללימוד רגלי (Heel) בחתולים (יש גם דרכים אחרות, אבל לדעתי הן קשות יותר ללימוד). כמו שאתם רואים, עד להתנהגות הסופית יתכנו הרבה מאוד שלבי ביניים.

2. חתולים שלומדים לשבת, ולגעת במקל מטרה.

 

 

בחרתי בסרטון הזה כי רואים בו כמה שיטות- לימוד שב עם פיתוי אוכל (Luring), לימוד נגיעה במקל מטרה על ידי לכידת התנהגות (Capturing ) על ידי הסמן , כלומר, ע"י הקליקר. החתול נוגע במקל עם הפרצוף שלו כי זה מה שחתולים עושים, נוגעים עם הפרצוף שלהם בדברים וההתנהגות "נלכדת" ע"י ההקלקה. לימוד של שב על ידי שיוף (Shaping) ובו מעצבים את ההתנהגות הסופית לאט לאט על ידי העלאת הקריטריונים לקליק.

העיקרון בשיוף הוא לעלות כל הזמן את הדרישות. בהתחלה אתם מסתפקים במבט למעלה, אחר כך זה כבר לא מספיק ואתם דורשים הטייה של הראש, העברת משקל לאחור, הטיית הגוף אחורה יותר ויותר , וכן הלאה. (גם הסרטון הזה ערוך, אני מקווה שזה ברור לכם ששיוף הוא תהליך שדורש יותר זמן מחצי דקה). החוכמה היא לדעת מתי לעלות את הדרישות, כמה חזרות החתול צריך, ואיך לפצל את לימוד ההתנהגות לשלבים כך שהחתול ילמד מהר ויצליח. מקסימום, לא הולך לכם ? הוא לא הבין ? לא קרה שומדבר נורא תמיד אפשר לחזור לשלב הקודם.

 הסרטון הזה מעלה עוד דילמה: מה עושים כשיש כמה חתולים בבית וכולם רוצים לעבוד. עצה שלי- כדאי לסגור את אלו שלא עובדים, הם אומנם מבינים טוב מאוד מי עובד כרגע, הם לא מתבלבלים, זה לא העניין. הם מנסים להפריע לעובד ולהיות במקומו, ואתם צריכים לא להשבר ולהמשיך רק עם החתול המיועד. אבל באמת עדיף להפריד, כבר קרה לי שהחתול שזה היה זמן שלו חטף עצבים על המנוול שהתפרץ ואז הם שניהם הלכו מכות ואף אחד לא למד שום דבר חדש.

אילוף חתולים למשמעת וטריקים (טיפול התנהגותי הוא שונה ומצריך פוסט נפרד) מתבסס על התנייה אופרנטית. במקרה שלנו על חיזוק חיובי (לרוב אוכל נחשק כלשהו, אבל לא רק) שהחתול יודע כי השגתו מצויה בשליטתו והתנהגותו היא הקובעת אם יזכה בו או לא. הוא יכול לבחור שלא. זו כמובן זכותו המלאה. אתם אלו שצריכים לסדר את העניינים כך שהוא תמיד יבחר לעשות מה שאתם רוצים שיבחר, וזה יהיה במקרה גם מה שהוא רוצה. כלומר, שני הצדדים פה רוצים בדיוק אותו הדבר. אין קונפליקטים. ולכן כמו שאמרתי – קל.

האם כל בעלים יכול לאלף את חתולו ? פעם חשבתי שכן. היום אני ממש לא בטוחה. צריך לדעת איך לעבוד מדויק עם סמן/קליקר ולשים לב לכל הדברים הקטנים שהחתול עושה ולתגמל בנדיבות. קצב חיזוקים טוב, עוד משהו שלא מודגש בסרטונים, הוא קליק אחד בשלוש שניות. וגם חובבים מוכשרים, כמו יורי למשל, לא תמיד מצליחים בכך. צריך לדעת מתי להקליק, על מה להקליק, איך לעבור שלב, איך לחזור שלב, מתי להכניס את הפקודה הקולית ולהיפטר מהקליקר,ואיך לתכנן ולחזות מראש את השלבים השונים בדרך להתנהגות הסופית. החתול, בניגוד לכלב, לא מעוניין לעזור לנו, הוא לא קורא את שפת הגוף שלנו באותה רמה כמו כלב, אם הוא בכלל טורח, ואנחנו לא ממש מבינים את שפת הגוף שלו, הוא פחות דומה לנו מכלב , ועבודה לא מדויקת וחובבנית לא תישא פירות, או תישא פחות פירות.

אני חושבת שתוכלו בקלות ללמד את חתולכם לשבת , לתת יד, לבוא אליכם לפי פקודה, או לפסוע אחר מקל מטרה. אבל נראה לי שעבור רמות גבוהות יותר, כמו רגלי , לך למקום, תביא כדור ליד או טריקים למיניהם- תצטרכו איש מקצוע.

אני כן בטוחה שכל מאלף שיודע לעבוד עם קליקר יכול ללמד אותכם לאלף את החתול שלכם. כמובן שלא כל חתול צריך להיות אלוף בטריקים והמטרה הרבה פחות חשובה מהדרך- בילוי זמן עם חתולכם , משחק איתו , איתגור החתול ופיתוח האנטיליגנציה שלו.  אז למדו אותו לשבת, לתת יד, ללכת אחרי מקל מטרה, לקפוץ או להביא כדור. אין יותר משמח מלראות חתול נלהב לעבודה ולקשר.

3. זהו חתול (ויש גם כלב) שהגיע לרמה מאוד גבוהה. שימו לב שהבסיס להרבה מאוד מהטריקים הוא הטרגטינג, המעקב אחר מקל מטרה.  אבל גם לשאר השיטות יש נוכחות . וכל ההתנהגויות כמעט הן תוצאה של של שרשראות לימוד ארוכות.

 

 

נ.ב. יורי אומר לי תמיד שאחת הסיבות שאצל הרוסים לחתולים יש תדמית טובה היא קרקס החתולים של משפחת קוקלצוב. לצערי, הקרקס הוא בגדר התעללות בחתולים.

 ראיתי את התרגילים שהחתולים שלהם מבצעים. ואם נשאיר את הדיון ברמת הטריקים, אין כאן כל התעללות. אולי אפילו להפך.

ההתעללות היא בכך שמעבירים את החתולים ממקום למקום ללא הרף. הרי הם לא מופיעים בסלון הבית שלהם לפני אנשים מוכרים. וכולנו יודעים כמה חשוב לחתול להרגיש בטוח ולהיות בטריטוריה שהוא מכיר והורגל לה. אם משפחת קוקלצ'וב הייתה מסתפקת בתיאטרון חתולים קבוע במקום אחד בלבד במוסקבה ולא נוסעת כאחוזת תזזית, מעיר לעיר וממדינה למדינה, הרי שפעילותם לא הייתה בגדר פשע נגד חתולים.

עוד נ.ב.

אני יודעת בוודאות שבבית הספר למרקר טריינינג של נעה שפלר  עבודת הגמר היא אילוף חיה שאיננה כלב. אני חושבת שרוב הסטודנטים שם בחרו בחתולים, אבל שמעתי גם על כאלו שבחרו באוגרים ואפילו בדגי זהב. אני אילפתי פעם תרנגולת (וזה באמת סיפור לפוסט אחר). כך שהעיקרונות הללו ניתנים ליישום עם כל בעל חיים.

 

סוד האילוף (המוצלח)

לנעם,

 

 

על מנת לשלוט בהתנהגותו של יצור חי, כל יצור, יש להבין אותו.

להבין מה הוא צריך, מה הוא רוצה ומה מניע אותו. זה כאילו, כזה פשוט וברור מאליו ,      נכון  ? אז זהו, שלא. רוב האנשים באים לאלף את הכלב שלהם במחשבה על מה שהם רוצים. לא שזה רע, זה מאוד חשוב לדעת מה אתם רוצים, זה פשוט לא יעזור לכם במיוחד.

הכלב במצבו הלא מאולף לא מותאם לחיים המודרניים עם בני אדם. לעיתים הוא עושה את צרכיו בבית, גורם נזקים לרכוש שלנו, אוכל חרא וזבל מהקרקע בגינה, רב עם כלבים אחרים, נוהם ונובח על בני אדם בסביבתו ולעיתים בורח על מנת לטייל לבדו בסביבה מסוכנת שהוא לא יודע איך להתמודד איתה. כדי שכולנו, כלבים ואנשים, נחיה בנוחות ובביטחה יש ללמד את הכלב להתנהג בהתאם לדרישות הבסיסיות שלנו (ושכל אחד יקבע מה הן הדרישות הבסיסיות שלו. אצל כל אחד הן מעט שונות. אני לימדתי את ליידי לחצות את הכביש במעבר חצייה כשאין מכוניות ובקו ישר. עבורי זה היה בסיסי), ולהתאים את עצמנו לדרישות הבסיסיות שלו (כנ"ל).  הדבר הכי חשוב הוא להבין את הכלב שלכם. הדבר השני החשוב הוא לדעת איך ללמד אותו בצורה הנכונה. ואלו שני הנושאים של הפוסט הזה.

אין כלב אחד שדומה לרעהו, כמו שאין שני אנשים שהם בדיוק אותו הדבר. אבל יש שלושה דברים המשותפים לכל הכלבים – כולם רוצים שליטה בחיים שלהם, לכולם יש צורך בהשתייכות ובחיים בעלי משמעות.

אני אדבר קצת על שליטה. זו מילה לא יפה. אבל אם רוצים להתמודד עם המצב הכרחי לקרוא לדברים בשמם האמיתי. כולנו רוצים לשלוט בחיים שלנו (עכשיו אני מדברת על בני אדם), כולנו רוצים להרגיש שיש לנו השפעה כלשהי על מה שקורה לנו. להרגיש חסר אונים וחסר כוח זו תחושה איומה, תחושה מצמיתה ומשתקת. זה לא שונה אצל כלבים. הבעיה היא שהם כמו פעוטות אנושיים, באמת יש להם פחות שליטה על מה שקורה להם מאשר בני אדם בוגרים. יש להם פחות משאבים , פחות יכולות – פחות כוח. הסביבה האנושית היא מורכבת ומבלבלת עבורם. בני האדם שולטים בכל, באוכל, בטיולים, בצעצועים, בתשומת הלב. הם יודעים שהם תלויים בנו. הם מבינים. וזו לא תחושה נעימה. אך אם תתנו להם מה שהם רוצים סתם כך, זה לא יהיה סתם מתכון לאסון, זה מתכון לטרגדיה. הם לא יודעים, לא יכולים ולא בנויים לחיות ללא הדרכה, חוקים וגבולות. (ובעצם, קביעה זו נכונה גם עבור בני אדם).

אני מאוד אוהבת לקרוא פורומים של יעוץ התנהגותי לגיל הרך. הנושאים הם אותם נושאים. לימוד התאפקות וגמילה מצרכים, צרכים כביטוי לבעייה פסיכולוגית והתנהגותית, בעיות התנהגות מעניינות, התקפי אלימות וזעם, חרדת נטישה, קשיי הסתגלות, נזקים בבית, בעיות באכילה. והפתרונות, הם אותם פתרונות. בין הגילאים שנתיים לשלוש, הפעוט מגלה שהוא קטן , חלש וחסר יכולות והמבוגרים סביבו שולטים בהכל. הוא מנסה להפעיל את הכוח שנמצא ברשותו על מנת לשלוט בסביבה ובמשפחה. הם קוראים לתקופה הזו The terrible two. אך לדעתי מי שטבע את המינוח חשב יותר על הורי הפעוט וההתמודדות שלהם, ופחות על הפעוט עצמו וקשייו.

אני רוצה לדבר על כוח. עוד מילה לא יפה שאנשים מאוד נרתעים ממנה. מהו כוח אם לא היכולת , לא משנה אם משתמשים בה או לא, להשיג את רצונך? לרוב האנשים יש תפיסה צרה ומוגבלת מאוד של כוח. הם רואים כוח כיכולת לכפות על האחר לעשות את רצונם. ובמקרה שלנו-  להבהיר לכלב את מקומו , שידע מי הבוס , ויהיה כנוע לבעליו האנושי. למה זה לא טוב ? כי זה לא עובד. לא באמת. ובטח שלא לאורך זמן. תמיד שאתם מלמדים משהו אחד אתם מלמדים עוד כמה דברים שאתם לא מודעים להם. ההשלכות של גישה כזאת, בה יש במערכת היחסים רק צד אחד שחייבים להתחשב ברצונות שלו וצריך לשרת אותו וצד שני שצרכיו הבסיסיים ורגשותיו נרמסים, הן הרסניות. זה גם לא עובד עם בני אדם. לראייה יש לנו בין השאר את המהפכה הצרפתית, התקוממויות העבדים ברומא או ג'מייקה, האביב הערבי, המהפכה הפמיניסטית ואת ביטול המנדט על ארץ ישראל. זה לא עובד לכפות על יצור אחר את רצונך. זה הורס את הקשר בינכם ומעמיד אותו על בסיס של מאזן אימה. ואנשים (וכלבים) תמיד יהפכו יצירתיים יותר ויותר כדי להשיג את רצונם. פחד הוא לא מקור טוב למוטיבציה. וזו השורה התחתונה.

אז מה כן עובד ? להשתמש בכוח בחוכמה ולתת לכלב את מה שהוא צריך ורוצה. אם הכלב יודע שמה שהוא רוצה ומה שהוא צריך נתון בשליטתו המוחלטת וההתנהגות שלו היא הקובעת מה יקבל בתמורה, יש לכם דרך נפלאה לשלוט בו. אני חושבת על כך כתשלום משכורת על התנהגות טובה. כל מה שהכלב רוצה נקנה בהתנהגות שאני רוצה. כל המשאבים נמצאים אצלי, ואני משתמשת בהם בכך שאני מתנה דבר אחד באחר. לדוגמא, את רוצה לאכול ? אין בעיה, רק תרדי לארצה ותחכי בשקט ואז תאכלי. אחרת אין אוכל. את רוצה לצאת לטיול ? מצוין. תשבי ותחכי ליד הדלת. אחרת את לא יוצאת. את לא רוצה לבוא איתי ? זו בחירה שלך. אני מכבדת אותה. אז אני אלך ואת תישארי כאן לבד. את רוצה לשחק בכדור? אני אשחק איתך, בכיף, אבל את חייבת להחזיר אותו כדי שאזרוק בחזרה. תנשכי אותי ? יופי לך. עכשיו אני אלך לחדר אחר ואתעלם ממך. כך הכלב תופס את הסביבה ואת ההתנהגות שלי כנתונים בשליטתו. והחוקים ידועים מראש דבר המפחית חרדה. וכך הוא חש פחות חסר אונים ויותר מועצם. הרי הוא זה שבוחר. אני "רק" מסדרת את העניינים כך שהוא יבחר במה שאני רוצה. אתם יכולים לקרוא לזה מניפולציה. אבל זה לא יותר מניפולציה מהבוס שמשלם לכם משכורת על העבודה שעשיתם.

אבל זה החלק הקטן של העניין. כוח הוא לא רק שליטה על משאבים וחלוקתם כתמורה להתנהגות הנכונה או מניעתם כעונש. כוח הוא כל דרך להשפיע. יש סוגים שונים של כוח. יעילים ואפקטיביים יותר וחלשים ומוצלחים פחות. אז אני רוצה לדבר על הצורך להשתייך. ומה זה בעצם אומר.

 לפני כמה עשרות שנים היה חוקר שעשה מחקר על להקות כפויות של זאבים בשבי (זאבים שלא היה להם קשר זה עם זה ופשוט נזרקו לחיות ביחד בשטח תחום). הוא צפה בלהקה הירארכית בה הפרט הכי חזק כפה את רצונו בכוח על הפרטים הנמוכים במדרג. אנשים הסיקו שככה זה בקשרים האישיים אצל כל הזאבים ומכיוון שכלבים הם זאבים גנטית, שכך זה גם אצלם. רק שזה לא נכון. לא לכלבים , לא לזאבים ולא לבני אדם. בטבע, זאבים חיים במשפחות גרעיניות , אמא, אבא, צאצאים ולעיתים דוד או שניים. מה שהוא ראה, לא היה חברה זאבית נורמלית, אלא את גירסת הכלא של הזאבים, הדרך שלהם לשרוד בסיטואציה בלתי אפשרית.

 משפחה, זה העניין. אומנם לכל אחד במשפחה יש מעמד משלו ותפקיד שונה, אי אפשר שכולם יהיו מנהיגים. תמיד יהיה מי שיחליט את רוב ההחלטות עבור השאר. ההורים הם המנהיגים של הצאצאים, אבל זה חינוך וטיפול וזו אהבה. לא אימה וכפייה. מנהיג הוא אדם שמעריכים, שאוהבים ושראוי לנאמנות ולכבוד. ואיש לא נעשה מנהיג סתם. מנהיגות נקנית בעבודה קשה. ואם יש לך יותר כוח, זה רק אומר הרבה יותר אחריות.  לכלבים, לזאבים ולבני אדם יש רצון חזק להשתייך. אנשים עוסקים הרבה בכוח. בניסיון להשיג אותו, בניסיון לשלוט באנשים אחרים. פעם , בימים עברו, זו הייתה פשוט כפייה, כוח ערום. במאה העשרים הגדירו את הידע ככוח העולה החדש, ואני חושבת שהמאה העשרים ואחת תהיה המאה של האהבה. מעולם לא הכרתי כוח חזק ממנה.

אם הכלב שלכם אוהב אתכם, סומך עליכם ומעריך אתכם, תוכלו לגרום לו לעשות כל מה שאתם רוצים. כל מה שתצטרכו לעשות הוא לבקש. אפשר לראות את זה בעיניים שלה כשהיא מחפשת אתכם, לפני כל דבר שהיא בוחרת לעשות, כדי לראות אם אתם מאשרים, בתנועות הגוף שלה שהיא מתאימה לתנועות שלכם, בדרך הבלתי נתפסת בה היא קוראת את הרגשות והמחשבות שלכם. כשכלב אוהב אתכם ואתם אוהבים אותו מתרחש נס. כבר אין קונפליקט. כי לא מדובר יותר בשני יצורים נפרדים. כבר אין רק אני והוא. פתאום יש גם אנחנו. ואנחנו הוא יצור חדש לגמרי ונפלא בהרבה. הכוח שייך לשניכם. המשאבים משותפים. גם הרצונות משותפים גם הצרכים. ושני הצדדים מתחשבים זה בזה ומעניקים זה לזה. ומה אתם יודעים, לפעמים זה קורה גם עם בני אדם אחרים. לפעמים הם מתחתנים. לפעמים הם מקימים חברה חדשה.

האהבה היא מקור המוטיבציה החזק ביותר. בין השאר כי הוא מקור פנימי, לא תלוי. וגם כי הוא נוגע בכל הנימים שבנפש, והוא אינו קשור במה יש לך או אין לך כרגע לתת. אם הייתי יכולה לבחור, נגיד אם היו מעניקים לי משאלה, באיזה סוג כוח אני רוצה, הייתי בוחרת ביכולת לעורר אהבה עזה. זה הכוח החזק ביותר והוא כולל בתוכו את כל הכוחות האחרים. איך להגיע לשם ? אל תשאלו אותי. אני לא יודעת. הרי רק הרגע כתבתי שאם היו נותנים לי משאלה זה מה שהייתי בוחרת. האהבה היא תעלומה בעיניי. אני לא יודעת איך מעוררים אותה, אבל אני יכולה לחוש בקיומה. כשזה מגיע לכלבים של לקוחות אני בדרך כלל מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה במקומם ומה אני הייתי עושה אם הייתי נמצאת במצב שלהם. אמפתיה זה גם טוב.

ואז אני מגיעה לצורך השלישי, הצורך בחיים בעלי משמעות. וכן, אני עדיין מדברת על כלבים. קודם כל, כלב צריך שיהיו הוגנים איתו. הוא צריך חוקים ברורים ושלכל מעשה שלו תהיה תוצאה ידועה. הכל צריך להיות וודאי וברור. אחרת זו התעללות, לנהוג פעם אחת כך ופעם כך. הם לא בני אדם. תחסכו מהם את אי הוודאות והבלבול שיש בחיים שלנו. תהיו עיקביים, תעמידו פנים שבעולם יש שכר ועונש ובני אדם הם טובים, רמו אותם ותנו להם להיות כלבים.

כל אחד צריך למצוא מה הכלב שלו אוהב לעשות ולאתגר אותו. כלבים צריכים לעבוד. הם אוהבים לעבוד והם נועדו לעבוד. אז תנו להם. כלבים אוהבים לחוש תחושה של הישג, ללמוד ולהתקדם, וזה מאוד חשוב להם להצליח. שוב, זה מעצים אותם. הופך אותם בעיניי עצמם לחשובים ושייכים. כבר ראיתי כלבים שהפסיקו למשל, לגרד את עצמם עד זוב דם, ברגע שהיה להם עיסוק כלשהו שנתן להם סיפוק. לכל כלב תתאים עבודה אחרת. וכל כלב יתן לחיים שלו משמעות מיוחדת משלו. אתם רק תעזרו לו למצוא אותה.

ליידי אוהבת תשומת לב מבני אדם ובמיוחד מילדים. היא בטוחה שתפקידה הוא לדאוג להם, לכולם. אז זה בדיוק מה שהיא עושה, מטפלת בבני אדם. וההישג הכי גדול שלה הוא שהם שמחים ואוהבים אותה. וכן, היא מרגישה מאוד חשובה. ליירה, נמצאת אצלי רק ארבעה חודשים, ממה שראיתי אצלה, היא אוהבת אתגרים ואקשן ולפתור בעיות מורכבות, אז אני מאתגרת אותה בכך שאני דורשת ממנה לחשוב בכוחות עצמה, אני מאלפת אותה עם קליקר, ואני מלמדת אותה לגשש (כלומר, לעקוב באמצעות חוש הריח אחרי שביל עקבות שהותיר אדם). היא אוהבת להצליח והיא אוהבת לעבוד. אבל היא לא אוהבת זרים כמו ליידי. היא חושדת בהם. ומאיך שזה נראה, לצערי, ליירה תגדל לחשוב שתפקידה הוא לשמור עליי, היא כבר התחילה. ברור לי שלא כדאי לדכא את יצר השמירה שלה, זה יהרוס אותה, הוא חלק מאוד בסיסי מהאופי שלה, אני אצטרך לחשוב איך לנתב את היצר כדי שאוכל גם לספק אותו וגם לחיות איתו.

.

לילה בקולנוע

יום אחד הגיעה לשכונה גורת שוקי קטנה ואדמונית. לא היו לה תכונות יוצאות דופן שימשכו אנשים. לא מראה מרשים, לא שכל , לא חן מיוחד ולא טמפרמנט מעניין. כל מה שנשאר לה היה להיות מתוקה להחריד ולהשתדל למצוא חן בכל מחיר. בהתחלה הייתה חסרת בית, אבל לא להרבה זמן. היא נאספה ואומצה על ידי הבעלים של שחורי ז"ל. הבן כבר חזר מהצבא, האמא עדיין הייתה יחסית מרותקת לבית. אבל קטנה, כך קראתי לה, גם לה היה שם אחר אני חושבת שבעליה קראו לה שושה, לא הייתה מטיילת בכל רחבי העיר. היא נשארה בקרבת מקום. ומכיוון שיכלת ללכת חמש דקות לכל כיוון בלי להגיע לכביש, זה היה די בטוח. הזבל לא נחשב לסיכון, כמעט כל כלבי התושבים שוטטו חופשי ואכלו זבל. איש לא טרח להרעיל אותם. רעל עולה כסף.

כמעט כל יום היא הייתה באה אלינו הביתה לביקור ומבלה איתי ועם ליידי על הספה או מצטרפת לטיולים שלנו. היינו מורידות אותה בבית שלה בסוף הטיול וממשיכות לבית שלנו. אני לא יכולה להיזכר בשום תכונה מיוחדת שלה מלבד רכרוכיות יתרה וכניעות מוגזמת. הכלבה נתנה לי לקצוץ את הציפורניים שלה. ככה גילינו שהיא חולה בקדחת קרציות בשלב התת קליני ושאני לא יודעת לקצוץ ציפורניים *. כמה שהבעלים שלה היו מרוששים, הם הוציאו כסף על אנטיביוטיקה. אבל הם לא עיקרו אותה.

ייחום הוא דבר משונה. ואם זו לא הכלבה שלך שמיוחמת, הוא גם מצחיק. אנשים נוטים לחשוב עליו כעל תהליך ביולוגי בלבד, אבל הם טועים, כן מעורב פה רגש. לכלבים יש רגשות,הם לא אוטומטים. אומנם יש כלבות שמתייחמות והופכות לשרמוטות חסרות מעצורים השוכחות לגמרי את הבעלים שלהן ובוחרות את זכר חלומותיהן על פי צורתו החיצונית החסונה והתנהגותו האלפא-איסטית (כן, ליידי, אני מדברת עלייך). וכשהן מבינות שהן לא יכולות להשיג אותו, כי הבעלים רודף אחריהן ואחרי בח"ל בצרחות עם לאסו שיצר במו ידיו ממה שהיה פעם, כמה שניות לפני, רצועה שנקרעה. הן ביאושן זונחות כל סטנדרט ונשכבות לפני הפינצ'ר המסומם והריאקטיבי שגר בפיצוציה במרכז המיסחרי. אבל ראיתי הרבה מאוד כלבות רחוב שחיו בלהקות, שבחרו את החברים הכי טובים שלהן כבני זוג מועדפים ולא את הכלב הכי דומיננטי/חזק/ שולט על משאבים. גם ראיתי כלבה משוטטת שמכל החבורה הענקית שחיזרה ועקבה אחריה לכל מקום, בחרה בכלב הכנעני של השכנים שראתה עד אז רק מרחוק והחליטה שרק איתו היא מוכנה להזדווג. היא הייתה קופצת מעל הגדר ומחכה שעות בחצר שלו. אבל זה לא הצליח לה. הבעלים שלו היו סטודנטים והם לא חשבו שכדאי לתת לזוג הצעיר להינות ולהוליד עוד גורים שלא ימצאו בית. או ששמוליק, (זה היה שמו), צריך שיהיו לו חיי מין. הייתי קוראת לזה התאהבות. והיא בוודאי הייתה עיוורת. הכלב הנבחר היה אומנם יפה אך בעל מזג עצבני וחרד. ויש גם את אסטרטגיית ה- אני מסכן וסמרטוט, תרחמי עליי- וגם היא עובדת למרבה האימה.

אם אני חייבת לעשות סטטיסטיקה. נראה שאצל הכלבים גישת ה-תהיה נחמד אליה, מתישהו יצא לך מזה משהו- היא הכי מוצלחת מכולן. במבחן התוצאה זו הגישה שכדאי לאמץ. תהיה נחמד ותהיה זכרי כזה, ותצטדד כשהיא עוברת, ותעשה כזה גוף ריבועי ותזדקף, ותהיה כולך נלהב ממנה וקופצני ותתאים את תנועות הגוף שלך לשלה, ותהיה קצת כנוע לה, ותלקק לה את הפה מהצד, ותן לה קידה וקצת תרוצו ביחד וכזה, זה מה שהיא אוהבת, מזה היא נגנבת.  ממש חבל שהזכרים האנושיים לא לוקחים אצלם קורסים. יש להם הרבה מה ללמוד.

אבל כשקטנה התייחמה זה היה בגיל צעיר מאוד. אני לא בטוחה אפילו שהיא עברה את החצי שנה. והיא הייתה מבועתת מהזכרים שהציעו את עצמם. היא מצידה לא רצתה איתם שום קשר. היא הייתה יוצאת החוצה לטייל. רואה שהם מחכים לה. ושמה ספרינט לכיוון של הבית שלנו. הייתי פותחת לה את הדלת, היא הייתה נכנסת ומתחבאת אצלי על הידיים. בינתיים בחוץ, ללא הנקבה הנחשקת, הזכרים היו קורעים אחד את השני מהשיעמום ואולי כדי להבטיח שכשקטנה סוף סוף תצא החוצה הם יהיו היחידים שישארו ואז, כשתשומת ליבה תהיה ממוקדת רק בהם, היא תבין מה היא מפסידה ותתרצה להם. בהפסקות בין הקרבות הם היו מבקרים בחדר המדרגות שלנו ומשאירים שם את כרטיס הביקור שלהם. כן, הם השתינו לנו את כל החדר מדרגות. השכנים נורא התמרמרו. השתן באמת היה ממש מסריח. ויורי התעצבן ואמר שהבית שלנו זה לא שגרירות והוא לא מוכן שכלבים ימצאו בו מקלט. ובכל זאת הייתי מכניסה אותה הביתה. ואחרי שיורי ראה את בובי הגור של השכנים תופס את קטנה במותניים ואותה צורחת מפחד, הוא הלך ופתח בעצמו את הדלת.

באחד הלילות קבעתי עם חברה ללכת לראות סרט בקולנוע שבאוניברסיטה. מכיוון שאותה חברה הייתה בעלת השפעה גדולה עליי, ניסיתי גם קצת להיראות כמוה. היא הייתה יפה, דקיקה וגבוהה עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות. אולי מכיוון שהיא נצר למשפחה שיצאו ממנה כמה וכמה מלכות יופי היא הייתה מומחית בהליכה על נעלי עקב. הסתובבה איתן כל הזמן. יכלה ללכת איתן קילומטרים. היא באמת השתדלה ללמד אותי איך ללכת עם עקבים ואפילו עזרה לי לבחור נעליים "מתאימות". מה אגיד לכם ? במקום להיראות נסיכית ואצילית כמו החברה שלי, נראיתי עקומה ומגוחכת. חבל שמודעות עצמית זה משהו שמתפתח בהדרגה. אבל אם נחזור לענייננו, רציתי להיות יפה ומהממת (כמוה), אז לבשתי בגדים יפים (שהיו צמודים ומגבילים) ונעלי עקב (שעשו אותי לא יציבה, מקרטעת ובאופן תמידי על סף נפילה) ויצאתי החוצה.

הייתי צריכה לוותר על האופניים (אי אפשר עם הבגדים והנעליים), אז הלכתי. זה היה בערך מרחק של קילומטר. בנסיבות רגילות, שום דבר מיוחד לאשה צעירה. החלטתי לא ללכת בדרך הקצרה ביותר, אלא בדרך היפה ביותר עם יותר עצים וצמחייה ופחות כבישים וכשהגעתי לסביבות הבית של קטנה הכאב ברגליים שלי כבר היה משמעותי. ואז כמובן היא הייתה שם. רצה לעברי. התכופפתי כדי ללטף אותה לשלום. מעשה לא מובן מאליו, לאור מצבי הבלתי יציב. ואז ראיתי אותם באים אחריה: בראשם בובי של השכנים, גור בוגר גדול ואדום מסוג לברדור/אמסטף, אחריו כנעני שלא הכרתי בינוני ולבן עם כתמים חומים, ואז בזוקה, פינצ'ר צמרירי ותחמן מרחוב יצחק אבינו ובסוף את ג'ק, כלב יפהיפה בגודל של חמור, שילוב מוצלח של רוטווילר עם רועה גרמני, מפחיד מאוד למראה, אבל עם נשמה טובה. "אוי לא", אמרתי בלבי.

 קטנה התחבאה בין הרגליים שלי וסירבה לזוז משם ויהי מה. כשאני זזתי היא זזה איתי, וכשהיא זזה כל השרשרת שאחריה זזה גם, כל אחד בתורו. היה לנו כביש אחד לחצות. קירטעתי לעבר ג'ק. תפסתי אותו בקולר במחשבה שכלב שנראה כמו כלבם של בני בסקרוויל ביום רע יעורר בכל נהג דחף חזק לא להתנגש בו וחציתי את הכביש בריצה מהירה ככל האפשר כשכל החבורה אחריי. גם הם קירטעו כולם. זה מה שקורה לכלבים שמנסים לעשות מולטי טסקינג. קטנה השתדלה ללכת רק בין הרגליים שלי ולברוח מכל זכר. בין הצליעה שלי לניסיונות שלה להתאים את עצמה אליי יצרנו שילוב תנועתי מרתק ובלתי צפוי. בובי היה עסוק בלעשות פרצופים רומנטיים ומתחננים לקטנה ובו זמנית ללכת מכות עם הכנעני שמאחוריו, שמצידו היה לחוץ בין בובי ובזוקה ולא החליט עדיין עם מי הוא מעוניין לריב ראשון, וכך סובב את ראשו בעצבנות פעם לזה ופעם לזה וחשף שיניים. בזוקה מחייך כולו, ניסה בתיחמונים להתקדם בחשאי לראש התור ונעצר על ידי כנעני זועם בכל ניסיון. וג'ק היה ג'ק. בשקט הוא טפף, משתרך מאחור.

עברה אז בראשי מחשבה שכל זה מזכיר את הסצינה המפורסמת מהמעשייה של האחים גרים על אווז הזהב שמדביק אליו כל מי שנוגע בו וכל מי שנוגע במי שנוגע בו. לאחר שהרהרתי בכך מעט, הבנתי שאני משמשת כאן בתפקיד האווז. מחשבה זו הייתה מטרידה למדי וכך דחקתי אותה במהירות מראשי. במצב זה הגענו כולנו לשערי האוניברסיטה.

"תעשה לי טובה גדולה, כן ?", אמרתי מתנשפת (מהכאבים ברגליים) לשומר בכניסה, "אל תיתן להם להיכנס לכאן".

"אל תדאגי", חייך אליי השומר, "יש לי פטנט מיוחד למקרים כאלו".

עד היום אני לא יודעת מה היה הפטנט המיוחד. אולי הוא התכוון לדבר אחד ואני הבנתי דבר אחר. ואולי הוא באמת השתמש בו ולא הבנתי את העיקרון מאחוריו. הוא פתח לי את השער. קטנה רצה ועברה בלי שהצליח לתפוס אותה. בובי רץ קדימה לעברו, התנגש בו בכוח, דחף אותו לצד ורץ הלאה אחרי קטנה, וכך איבד השומר שיווי משקל. הכנעני ניצל את ההזדמנות ורץ אחרי בובי בצווחות ובזוקה עבר לו בין הרגליים. ואז הוא הצליח לסגור את השער. ג'ק נשאר בחוץ. גם משהו.

טיפסתי במדרגות לעבר אולם הקולונוע וכשהגעתי למבואה צנחתי באנחה לאחת הכורסאות והחלטתי שמשם אני לא זזה. קטנה זינקה לחיקי. הסתרתי אותה משאר המבלים באמצעות הפלייר "השבוע בקולנוע" שלקחתי מהסטנד ליד. את הזכרים על הקרקע לא יכולתי להסתיר והם עסקו בלאיים זה על זה בהתנפלויות דמה ובניסיונות לשמור על טווח ביטחון מכובד מהעקבים על כפות הרגליים שלי. חשבתי בעייפות שזה בטוח לא היה אחד השימושים שעלו במוחו של מעצב הנעליים המרושע, אבל שיצירתיות האדם מעוררת השתאות היא ולדימיון האנושי אין גבולות ואין חוקים. בינתיים עוד אנשים הגיעו. ואז חברה שלי הגיעה. אלגנטית ואצילית על נעלי עקב ובבגדים סקסיים היא ריחפה לעברי, ראתה את הכלבים המתכתשים ולחשה באי אמון ובתסכול, "זו את !?!", ואז חשבה לרגע שוב, ניענעה את ראשה לצד אחד ואז לצד שני חייכה ואמרה שוב בקול שקט ומלודי שניכרה בו ההשלמה והקבלה, "זו את !". "בבקשה אל תגלי לאף אחד", אמרתי וניסיתי להסתתר גם אני מאחורי "השבוע בקולנוע" , אך מה שהיה מתאים עבור קטנה, היה מעט קטן עבורי. היא חייכה ועמדה לידי.

השעה כמעט הגיעה, המבואה המתה אנשים והכלבים קצת הפריעו להם כנראה. ראיתי כמה סטודנטיות שנרתעו בצרחות ועזבו את הבניין, אבל שכנעתי את עצמי שאי אפשר לקבוע בוודאות שיש קשר בין שני הגורמים. צוות הקולנוע לא חשב כמוני. שניים מהם באו לעברנו כשהם סוחבים פח גדול ביניהם. הכוונה שלהם הייתה כנראה לנתב את הכלבים באמצעות הפח. וכך גם לדחוק אותם החוצה וגם לשמור על חציצה מהם. לפחות זה מה שאני חושבת שהייתה הכוונה שלהם. אבל אולי אני טועה וזה לא היה באמת כישלון מוחץ. מה שבאמת קרה הוא שבזוקה ברח והמסלול שלו עבר מתחת לכורסאות ודרך הרגליים של מי שישב בהן, וזה גרם לחלק מהיושבים מצוקה כלשהי. בובי נשאר על מקומו באדישות כשהפח פגע בו , וכתוצאה מההדף החוזר אחד מהם קיבל מכה בעצמו מהפח, הפח נפל, ותוכנו התפזר על הריצפה. אבל הם עשו עבודה מצוינת על הכנעני. ממש מצוינת. פגעו בו בכל העוצמה והוא נפל אחורנית בתדהמה וכאב. הוא דידה למרכז הרחבה. שם התיישב על אחוריו ויילל יללות זועקות ומצמררות אל השמיים כמזמין את כל היקום לחזות בעוול הנורא שנעשה לו. בשלב הזה גם חברה שלי לקחה עותק של "השבוע בקולנוע" וניסתה להסתתר מאחוריו.

ואז ראיתי אותן עומדות בצד. החוקרת המפורסמת מלווה באחת מהמרצות הבכירות במחלקה. היה זה ביקור נדיר שלה בארץ שזכה להרבה מאוד יחסי ציבור. היא נראתה משועשעת ואמרה באנגלית למרצה, "סטודנטים נחמדים יש לכם כאן". המרצה מצידה חייכה בחזרה ואמרה, "אצלנו לומדים רק הטובים ביותר". "והחמודים ביותר", הוסיפה החוקרת האורחת בתגובה, והן הסתלקו להן שתיהן לתוך הקולנוע. אחרי שהן הלכו ונראה היה לי שאני לא מזהה אף אחד באיזור שיוכל להצביע עליי אחר כך, החלטתי שזה תורנו לזוז פנימה.

קטנה החליטה להישאר בחוץ לרווחתי העצומה. זרם האנשים המתגבר הרתיע אותה והיא בחרה שלא לעקוב אחריי. השארתי אותה על הכורסה מכוסה בפלייר. חשבתי שכך נגמרו הצרות שלי ואני אוכל לנוח. כך דישדשתי לי למקום שלי בשלווה וקרסתי לתוך המושב בכבדות. אבל כמו שסבתא שלי אומרת לנוח זה רק בקבר. בובי והכנעני החליטו לוותר על קטנה לטובת שעשועים פיקנטיים יותר והצליחו איכשהו לפרוץ לתוך האולם והיו עסוקים בלרדוף זה אחר זה במעברים למטה ולמעלה כשהם רצים בין האנשים ומעיפים דליי פופקורן המומטר בנדיבות לכל עבר. ואז שניהם עלו על הבמה של האולם ומול המסך ומול כולנו ערכו קרב כלבים לדוגמא. חברה שלי במושב ליד הפטירה בשקט, "אני לא הולכת איתך יותר לשום מקום", וכבשה את פניה בידייה. אני התכווצתי בכיסא שלי. בשלב הזה קרה הדבר ההיגיוני הראשון שקרה כל הערב ואחד מהעובדים הצליח לתפוס את הכנעני בעורף ולשנע אותו מחוץ לאולם. זה השאיר את בובי לרוץ חופשי ברחבי האולם, אך אז הוא איתר אותי יושבת באחת השורות העליונות, רץ לכיווני בהתלהבות ובהחלטתו להגיע אליי הוא נהג ככלב מגזע קלפי , כלומר, הוא הלך ודרך בדרכו על האנשים שישבו בשורה. לשמחתי, שני כיסאות בערך לפני שהגיע אליי הוא נתפס על ידי אותו עובד מוכשר ,שתפס את הכנעני , ונזרק גם הוא החוצה.

ואז כבר התחיל הסרט.  היה זה סרט תקופתי על התקופה האדוארדיאנית. היו שם המון כלבים. וכולם התנהגו בנימוס היו מאולפים למופת וידעו את מקומם. גם האנשים. 

 

* קדחת קרציות או ארליכיה היא מחלה קטלנית המועברית לכלב דרך קרציות ונפוצה בדרום הארץ. אין חיסון לקדחת קרציות. רק מניעת הדבקה על ידי קולר נגד קרציות וטיפול קבוע בקפסולות הדברה.  וטיפול אנטיביוטי לאחר ההדבקה, שלא מבטיח שלא תתרחש הדבקה שנייה. לקדחת קרציות יש שלושה שלבים. לרוב, מגלים אותה רק בשלב השלישי (לפני זה אין כל כך סימנים) ואז לעיתים מאוחר מדי והכלב מת. בשלב התת קליני לא ניכר בכלב שהוא חולה, אבל מניסיוני, הרבה פעמים יש בעיות בקרישת דם כבר בשלב זה. כלומר, קטנה דיממה על כל רצפת הסלון שלנו.