אין כלבים בגן עדן

lady15

כשליידי מתה היא כבר הייתה בת שש עשרה וחולה וסובלת. וזה היה צפוי. כולם מתים והיו לה חיים ארוכים וטובים. אבל כשהיא מתה הרגשתי כאילו הזריקו לעורקים שלי מי קרח והם הקפיאו את כולי. הלב שלי הפך לגוש קרח. שום דבר לא שימח אותי יותר. הייתי שוכבת במיטה ובוהה בתיקרה שעות. לא רוצה לקום. לא רוצה לעשות כלום. לא מוצאת עניין בכלום. לא יכולתי לחשוב יותר. לא יכולתי להרגיש. לא יכולתי לפעול. כאילו אני מתה בעצמי.

אנשים כתבו לי כל מיני דברים. כמו שעכשיו היא בגן עדן משחקת בריאה וצעירה בדשא. ואני ידעתי שהם טועים. כשאני דמיינתי את גן העדן לכלבים ידעתי שיהיו בו ערימות של חרא, ובריכות של ביוב ונבלות מסריחות ורקובות. זה הדברים שכלבים באמת אוהבים. מה לעשות שאם יש גם
 עדן לכלבים הוא צריך להיות גן העדן שלהם ולא שלך.
ואז חשבתי, ליידי לא תאהב גם את המקום הזה. היא תהיה אומללה בו. הוא לא יהיה גן עדן
.בשבילה כי אני לא שם.
אין כלבים בגן עדן. אם יש אלוהים הוא לא היה דן אותם לגלות ארוכה בלעדינו. גן העדן שלה
תמיד היה פה, עם מי שהיא אוהבת.
ולא הבנתי איך יכול להיות שהיא איננה בעולם ואני נשארתי לבד. הרגשתי יתומה. ובאמת אני יתומה. ליידי הייתה אמא שלי. האמא שמעולם לא הייתה לי. האמא שכל ילדה צריכה. ואני תמיד
אתגעגע אליה ולא יעבור יום אחד בחיים שלי שאני לא אחשוב עליה.
_____0330

ליידי בפורים

ליידי הייתה לברדורית. אני לא יכולה להגיד שהיה לה אופי. מה שהיה לה היה ההפך מזה. היא חייתה בשבילי. היא הייתה מוקסמת ממני ומכל מה שעשיתי. תמיד היה לה זמן בשבילי ותמיד כל מה שרציתי היה הכי חשוב וכל מה שעשיתי היה הכי נכון. הלב שלה והחיים שחייתה היו כולם בשביל בני האדם, אבל במיוחד בשביל הילדים הקטנים. הילדים הקטנים והילדים עם הצרכים המיוחדים והמוגבלויות שעזרה איתם. אבל גם בשבילי כי אני הייתי הילדה המיוחדת שלה.
היא הביאה אור ואהבה לכל מי שהכיר אותה. כי כשהיא ראתה אותנו האנשים ,היא ראתה רק את הדברים הטובים בנו. היא הייתה קצת סתומה במובנים האלו וצחקתי עליה לא מעט. אבל גם אהבתי את התכונה הזאת. את היכולת הזאת למצוא את הטוב בכל אחד. והיא תמיד מצאה וזה תמיד היה נכון.
לרובנו יש נטייה להתמקד בשלילי. אבולוציונית זה נכון. אבל ליידי לא הייתה תוצר של אבולוציה טבעית אלא תוצר סופי של הכלאות גנטיות שיצרו בני אדם. והיא הייתה מלאך. היא לא יכלה לבחור בין טוב ורע. לא הייתה לה בחירה. זה מי שהיא הייתה, מלאך שעיר וצהוב עם זנב.
לאף אחת מאיתנו לא הייתה אמא כמו ליידי כי אמהות אנושיות לא יכולות להיות תמיד זמינות ולא יכולות להכיל כל התנהגות של הילדים שלהם ובשלב מסוים הן ידחו אותנו וזאת הטראומה הראשונה של כולנו.
ולאף אחת לא היה כלב כמו ליידי. כי רוב הכלבים הם ילדים שלנו בכלל והם אלו שזקוקים שיראו אותם ויכילו אותם ולא ההפך. וליידי הייתה לחלוטין חסרת פחד ולגמרי חסרת אנוכיות.
cropped-dsc00871.jpg
חודשים של קיפאון ואז יום אחד התעוררתי בבוקר ופתאום חשבתי שגם אם היא הלכה ממני, אני לא נשארתי לבד. אני אף פעם לא אהיה לבד יותר כי היא בלב שלי. היא לימדה אותי וגידלה אותי. והיא תמיד תהיה איתי כל עוד אני זוכרת אותה.
ואני רוצה לומר לה עכשיו שהיא איננה, שאני מצטערת מאוד שלא התייחסתי אליה טוב יותר. ושלא הערכתי אותה מספיק וכואב לי שאני לא יכולה. ושהיא הצליחה. שבסופו של דבר היא הצליחה במה שניסתה לעשות כל החיים שלה ושהבנתי מאוחר מדי , ועכשיו אני לא יכולה להראות לה שהיא צדקה. ולהגיד לה שאני לא כועסת יותר ולא עצובה יותר. שאני רואה עכשיו את מה שהיא ראתה בעולם שלנו, שהדיכאון שליווה אותי כל החיים איננו. שהיא ריפאה אותי. שלמדתי לראות את הדברים הטובים ,שיש לי תקווה עכשיו.
שעכשיו גם אני רוצה לתת לאנשים משהו ממה שהיא הייתה נותנת להם. כי היא צדקה גם בקשר אליהם. שעכשיו גם אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי איזה דברים נפלאים יקרו היום. שעכשיו אני יכולה לאהוב את עצמי כמו שהיא אהבה אותי ולאהוב בני אדם כמו שהיא אהבה אותם.
אני אוהבת אותך ליידי, היי שלום מלאך שלי.
lady100.jpg

אשרי החמודים, הם ירשו את הארץ וישתלטו על העולם

מה זו דומיננטיות?  לפי ההגדרה המדעית פרט הוא דומיננטי בסיטואציה נתונה בה שני פרטים שרוצים את אותו משאב, ומי שמשיג את המשאב לעצמו הוא הדומיננטי בסיטואציה. וזהו.

כל שאר ההגדרות לדומיננטיות אומרות הרבה מאוד דברים שונים להרבה מאוד אנשים .

neta-marco

צילום:נטע מרקו

חשבתי לעצמי יום אחד בעודי בוהה בתקרה, איך זה יכול להיות שכל המשאבים מראש שייכים לי, הזמן, האוכל, מקומות המרבץ, השליטה בזמני הטיולים, בסוגי האוכל, בצעצועים, בתשומת הלב, בגישה לכלבים אחרים.  ובכל זאת אחרי הכל, הכלבות מקבלות לא מעט מהמשאבים שלי כשכל מה שהן צריכות זה לשלוח מבטים שעירים ונוגים לכיווני ועוד לא התחלתי לדבר פה על החתול שכל מה שהוא צריך זה להופיע בשטח אפילו שהוא מתייחס אליי כמו אוויר. אז כן, כל מה שהם צריכים לעשות כדי לקבל משאבים זה להיות חמודים. אני לא יכולה להכחיש יותר את האמת.

maya-pik

צילום:מיה פיק

הדברים היחידים שאני לא נותנת זה מה שאני חוששת שיזיק לבריאותם אבל ההמנעות לעיתים עולה לי בבריאות. הם חמודים כל כך.

אם אני חושבת על זה הרי לא תתכן תחרות ביני ובין כלב. זה לא כוחות. מראש הכל שייך לי ואני שולטת בהכל וזו דומיננטיות על-חלל בכל המצבים והסיטואציות. אבל המנוולות כל מה שהן צריכות זה להיות חמודות והן כבר יקחו הכל . ואז הבנתי – חמידות זו הדומיננטיות האמיתית.

yanna-koren

צילום: יאנה קורן

מיד פניתי לחבר שלי יובל שפירא. יובל עובד במשרד ממשלתי ולכן אני מרגישה חופשיה להטריד אותו בשעות העבודה כי בעצם אני זאת שמשלמת את המשכורת שלו.

"מצאתי את הסכנה האמיתית לשלום העולם",  כתבתי לו, "החמודים הם דומיננטיים והם רוצים לקחת ממני הכל" ("הכל" מסתכם בדרך כלל בארוחה שלי ובזמני הפנוי, אבל בסדר, זה היה רגע של גילוי).

שכחתי שליובל יש עוד תואר, בפסיכולוגיה. אז הוא ישר אמר לי שאני צודקת מאוד, אבל טועה לגמרי.

וזה בגלל שאני אישה הורמונלית ואמוציונלית. הסברתי לו שמכיוון שיותר מחצי מהאוכלוסיה הן הורמונליות ואמוציונליות כנראה שעלינו פה על משהו חשוב.

mali-dror

צילום: מלי דרור

אז מסתבר שהחמידות משחקת תפקיד חשוב בעולם ובהיסטוריה שלנו ושלנו החיות

אנחנו נותנות דברים רבים וגדולים לחמודים כי הם חמודים וכך הם משמרים את קיומם כשהם תלויים בנו. אנחנו מקריבות עצמנו עבור החמודים והחמידות. יובל טען שזה אפילו אבולוציוני. אמרתי לו שאני לא מבינה מה כל כך אבולוציוני בזה שאנחנו מגדלות חתולים. כנראה החיה החמודה עלי אדמות.

אבל הוא לעומת זאת כן משתף תמונות של נטע הבן הפעוט של אחת מהחברות שלו. וזה בטח מסיבות גבריות כאלו שאין להן שום קשר לרגשות או חמידות. זה פשוט מעקב התפתחותי כלשהו למען המדע.

michelle-burstein

צילום:מיכל בורשטיין

חמידות היא הכוח של חסרי הכוח. זו הדרך שלהם להמשיך להתקיים. על ידי כך שהם מוצאים חן בעינינו. זו גם הסיבה שגורים ותינוקות זה חמוד. זה לא כוח ישיר , זה לא מישהו שפשוט בא ויכול לקחת מה שבא לו. החמידות זה הכוח העקיף שגורם לחזקים לתת לכם דברים, לאהוב אותכם ולהוקיר אותכם בגלל איך שאתם גורמים להם להרגיש. אבל זה כוח שיכול לעבוד רק אם יש בצד השני מישהו שמעריך חמידות. למזלנו, רוב האנושות מעריכה.

shani-kandel

צילום: שני קנדל

האם הכלבים רוצים לשלוט ? לא. "שליטה" היא קונספט אנושי מופשט. כלבים לא חושבים במונחים כאלו. האם הם רוצים להשיג משאבים ממכם ומהסביבה ? בהחלט, זה טבעי. הם משתמשים בכל מיני דרכים להשיג דברים. גם בחמידות. מה שעובד. האם הם רוצים לשלוט במה שקורה בחיים שלהם ? בהחלט, אחד החיזוקים הכי גדולים לכל יצור חי היא שליטה בסיטואציות שהוא מוצא את עצמו בהן. זה מעצים ומחזק אם את יודעת שאת יכולה לשלוט בסביבה ובמה שקורה לך ואת לא קורבן של הנסיבות. זה צורך הישרדותי חשוב. זה גם מפחית סטרס וריאקטיביות למיניה  (על שליטה בסיטואציה מבוססת כל שיטת הטיפול ההתנהגותית B.A.T למשל ) זה חיזוק רב עוצמה. חיזוק יותר עוצמתי מאוכל באילוף לטעמי. נכון שלא תמיד כלב יכול או צריך לשלוט בסיטואציות בהן הוא נמצא. זה לא מתאים לחלק מהמצבים בחיים ,זה יכול להיות אפילו מסוכן לתת לו להחליט לבדו. אבל גם שלא, זה יכול מאוד להרגיע כלב אם יש תקשורת טובה בינו ובינכם והוא יודע שאם אתם שם איתו אתם תדאגו לו גם כשאתם מחליטים והשליטה לא אצלו והוא לא יודע מה עומד לקרות.

stav-barak

צילום:סתיו ברק וספי

האם חמודים הם דומיננטיים ? אולי מבחינה טכנית לפי ההגדרה הצרה. יש לי משאב ששנינו רוצים אבל ויתרתי

עליו לטובת הצד השני כי הוא חמוד. האם זה אומר שהוא השיג אותו ממני באותה סיטואציה כי כוח החמידות שלו גדול מאוד וזה ניצח אותי ?! אני לא חושבת שההגדרה המדעית הצרה יכולה להכיל (או צריכה) את היופי והמורכבות שיש בעולם הריגשי ובמערכות היחסים שלנו זה עם זו.

מערכות היחסים שלנו עם הכלבים הם פסיפס של אהבה ורגשות, של דאגה ואיכפתיות,של תקשורת וחיבה.

אני כן חושבת שהמחשבות האלו מראות שהגיע הזמן להתקדם באילוף הכלבים לחשיבה יותר מעמיקה, יותר רב מימדית ואולי כזו שמתייחסת גם לצד האנושי במערכת היחסים ולמקורות המוטיבציה הדחפים והרגשות שלו ולא רק לצד הכלבי בה.

lillou-phoenix-shalev

צילום לילו פיניקס שלוו

לשאלה מי שולטת במי עדיין יש תשובה ברורה וחד משמעית בגלל הנסיבות שהן שכולנו חיים בעולם האנושי

ואנחנו אלו שמתווכים בין החיות שלנו ובין העולם. אבל כל עוד אני איתם ושולטת בהכל, הלב שלי ימשיך להתכווץ כל פעם מחדש מהחמידות הנפלאה סביבי.

inbar-naaman

בצילום:ענבר נעמן וחתולון

ziv-matzner1

ziv-matzner

צילומים:זיו מצנר

shaked-gabbay

צילום:שקד גבאי

ronnie-rubenstein

צילום מיכל סמואל זיסקינד

חומרים נוספים שאולי יעניינו אותכם:

http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.3002963 הארץ בכתבה על חמידות

https://www.youtube.com/watch?v=Dg_djZZcKVc

תוכנית של הביביסי על מה זו חמידות באופן מדעי. ממליצה לצפות. חיות חמודות

תודה לחברות הקבוצה "פמיטראש" שחלקו איתי את התמונות של החיות החמודות שלהןו

כל החתולים אצלי

איך הכלבה למדה לא לרדוף אחרי חתולים

lyraandsantiago

בתמונה ליירה והבן סנטיאגו 

נניח שיש לכם כלבה שמשתגעת לגמרי שהיא רואה חתולאי אפשר להרגיע אותההיא

מוציאה לך את הכתף מהמקום במשיכות ואת יכולה לצעוקלמשוךלבעוטלהציע אוכלכדור,להתחנןלבכות עד מחרוכלוםשום דבר לא עוזר אז ככה ליירה הייתה

בטח תשאלו אותי איך בדיוק הגעתי למצב הזהאז זה היה תהליך הדרגתי ו גם כי אין גבול  ליכולת האנושית לשקר לעצמך שהכלבה שלך קטנה ומתוקה גם כשהיא מתכננת קריירה כרוצחת סידרתית של חתולונים

הדבר הראשון ששקלתי זה ענישהרק שלא תפגע יותר באף חתולאבל בערך באותו הרגע ששקלתי גם ידעתי שזה לא יצליחכדי שענישה תהיה מוצלחת היא חייבת לענות על  קריטריונים מסוימים (ראו שמונת חוקי הענישה של סטיב וייטשידעתי שלא אצליח לארגן כי בתחומים האלו הכלבה חכמה ממני בהרבה והיא תמשיך לרדוף אחרי חתולים בחדווה.

 אז  לא תמיד יש לך את היכולת להעניש נכון, אבל זה לא אומר שאין עוד אופציות, זכיתי להכיר את עדי אתרוג וללמוד ממנה רעייה

כבשים מוציאות תגובה הרבה יותר יצרית מחתולים אצל ליירהאבל מכיוון שהכבשים נמצאות בשליטה שלי וליירה מקבלת גישה אליהן רק אם היא מתנהגת יפה היא הצליחה בסוף לשלוט בעצמה מול הגירוי שהן מייצרות אצלה ולהשמע להוראות

בנוסףכלבים אולי חכמים ממנו בדברים מסוימיםאבל יש שני נושאים שהם לוקים בהםהם לא מסוגלים לתכנן כלום מראשוידע העולם שלהם לוקה בחסרולכן הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לשכנע את הכלבה שכל החתולים אצלי אני גם ככה שולטת בכל אספקט בחיים שלה,בטיוליםבאוכלבפעילויותכל כך מוגזם להניח שאני אשלוט גם בחתולים לאזה הגיוני עבור כלבהברגע שהיא תבין שהחתולים אצליאם היא תרצה גישה לחתול היא תצטרך להתנהג לפי הכללים שאני קובעת ולבקש יפהואם לאאז לא יהיו יותר חתולים בשבילה

וכך החלה התרמית הגדולה

אין לי צילומים ממנהזה החל בתור ניסוי ביני לבין עצמי .הייתי סקרנית לראות אם אצליחהייתי גם מיואשתאבל התוצאות היו מרשימות מאוד ולכן אני כותבת על הניסיון הזה

התחלתי בלשים עליה רצועה בכל מקום אפשריכבר ביציאה מהדלתאם כל החתולים אצלי היא לא יכולה לקבל אף פעם גישה לחתול בלי שאני מרשה זה אומנם ממש מסובך איפה שאני גרה,שהחתולים סתומים וקופצים לך לפה כתחביבאבל גם שמונים אחוז הצלחה ממאה זה טוב

בפעם הראשונה שראינו חתול והיא הצליחה לנשום באמצעמיד ששאפה אוויר התקדמתי צעד אחד לכיוון החתול

זו הייתה ההתחלה.

בהדרגה היא הבינה שברגע שהיא מרפה לשנייה מהלחץבהתחלה אפילו רק כדי לנשום אני נותנת לה להתקרב לחתול

ואז היא הפסיקה למשוךמה שיצר התקרבות נוספת לחתול.

ואז התחלתי לבקש ממנה לעמוד במקום ולחכות עד שאני והיא נעשה צעדים לכיוון שלהםכמובןהיה מקרה או שניים שהיא נשברה והבנתי שדרשתי יותר מדי וחזרתי אחורה. ככה התחלתי.

ואז התחלתי לבקש דברים נוספיםלשבתלשכב בארצה ולחכותללכת רגלי מול החתולכי רק אז אחרי שתעשי מה שאני אומרת את תקבלי את ההתקרבות לחתולים. ועכשיו כבר לא צריך להלחץ.הלחץ לא עוזרהדבר היחיד שעוזר זה לבקש ממני יפה ואז אולי אני אהיה מוכנה לחלוק איתך בחתולים שלי

זה גרם לליירה להיות מסוגלת להתרכז מול חתולים והעלים את ההיסטריה מסביבםהם כבר לא היו גורם משבש כל יכולאפשר היה לחשוב ולנשום וללכת כשהם נמצאים שם ליד.ואם תהיי טובה אולי אפילו נרדוף אחריהם ביחד

תהליך הלמידה הזה התבצע במקום בו אין כבישים ואף חתול לא נפגע משום דבר חוץ מאיתנוכןאני יודעת שזו שיטה איומה ונוראה ללמד לא לרדוף אחרי חתולים על חשבונם של החתוליםאבל זה עדיף מזה שימותו

ההתנהגות עצמה לא הוכללההיא הייתה מושלמת לגמרי אבל רק במקומות בהם עבדנו גם בלי תחזוקה במשך כשנתייםבמקומות בהם לא עבדנו לא הייתה היסטריה ולא היו משיכות ג   יכלתי לבקש ממנה להפסיק לרדוף י

אבל בהם היא בכל זאת העלתה במוחה שרדיפה אפשרית גם בלי אישור שלי.וזה כי אני עצלנית,מודהעבדתי רק במקומות שידעתי שמועדים לפורענות ויש בהם המון חתולי רחוב תמימים שבאים לכלבים כי מבחינתם זו החיה הזו שמגיעה עם האוכל שהם מקבלים מהבני אדם

ההתנהגות די התפרקה כשאימצנו את סנטיאגו החתול והיא אימצה אותו כאמא וראתה בו כבן שהוא התחיל לצאת איתנו החוצה החתולים האחרים החלו לתקוף אותו והיא החלה לפנות אותם מהשטח עבורו   כדי שלא יכו אותו

כשסנטיאגו בגר והתחיל ללחום בקרבות שלו לבד בלי אמאניסיתי לשוב לשיטה הזואבל הפעם החתולים למדו כבר מה אנחנו עושות וכל פעם שהיו רואות אותנו מתקרבות ביחד היו מסתכלים עליי כאומריםגברתאנחנו לא מוכנים שתפילי עלינו את הזבל שלךאנחנו לא פה בשביל לטפל בכלבה שלך גם לא בשביל הנקניקיות העלובות שאת זורקת פה מסביבשום דבר לא שווה את זה,ומתרחקים מאיתנושזה גם משהולפחות הם לא היו שם כדי להלעס

וזה הסיפור של איך למדה ליירה לא לרדוף אחרי חתולים

האם אני ממליצה על השיטה הזו כדרך ללמד כלבים לא לרדוף אחרי חתולים 

לא, ממש ממש אבל ממש לא ,אני לא ממליצהניסיתי קודם את כל דרכי הלימוד המקובלות והרגילות והן לא פעלואני תמיד בעד השיטה הכי פשוטה והכי יעילהבנוסףכנראה הכי חשובהשיטה הזו גורמת מצוקה לחתולים ואם הכלב שלכם מצליח בשיטות אחרות ולא הרג כבר חתולים קודםאין סיבה להעביר את החתולים עינוי כזה

אני רק חושבת שזה מעניין איך הרעל במקרים מסוימים יכול להיות גם התרופה למחלה

.

אני זוכרת את טייגר

Image

הוא היה גור בן שלושה חודשים כשראה אותו בחור צעיר בים, כשהכו אותו וכיבו עליו סיגריות. כשאני הכרתי אותו, הוא כבר היה בן שבע ודבר לא נשאר מהחוויה הזו למעט ההתכווצות הבלתי רצונית שעברה בו כל פעם שבאו ללטף את ראשו. ההתכווצות הזו נשארה בו עד סוף ימיו, אבל חוץ ממנה היה כלב מאושר.

הבחור הצעיר היכה את האדם שהכה את הגור, ולקח אותו ממנו. הוא הביא את הגור לאחותו הגדולה כי לא יכל לטפל בו. ואחרי כמה ימים, היא לא יודעת כיצד, הוא הביא גם את התעודות של הגור. בוקסר גזעי. האח קרא לו טייגר. וכך הוא נשאר, טייגר. 45 קילו של כלב גדול, מפחיד למראה עם אוזניים וזנב קצוצים.

אני רוצה לכתוב על טייגר, על זה שהיה והלך ואיננו, ואינני יודעת מה עליי לכתוב. כי טייגר היה כלב בלי אופי. כשליידי הייתה גוזלת ממנו צעצוע הוא היה מוותר מיד ונשאר שמח, כשהילדים האוטיסטים שעבד איתם בעטו או נשכו אותו, הוא היה מרכין ראש ומתחכך בהם בחיבה, כשהיה רואה כל אדם ובמיוחד אם האדם הזה היה ילד, היה הולך להגיד שלום בשמחה. הוא היה עדין וסבלני, הוא ציית לכל פקודה שניתנה לו מיד כשניתנה. מעולם לא אולף ,הוא תמיד הרגיש מה הבעלים שלו רצתה, כשהתיידדנו הוא למד מצפייה בכלבות שלי כל מיני פקודות "מיותרות" כמו  ארצה, רגלי, נפנף לשלום וגע ביד עם האף, הוא היה חכם, אבל ללמוד לא מאוד עניין אותו. כשהבעלים שלו הייתה חולה הוא רבץ לרגלי המיטה שלה וסירב לעזוב, היא הייתה כל עולמו, והוא היה חבר, וזה היה הדבר היחיד שרצה לעשות או להיות – חבר.

הוא לא היה מפוצץ באופי כמו ליירה שלי, ולא עמוס ביצרים כמו ליידי. טייגר היה התמצית המזוקקת של כל מה שכלב אמור להיות, ושום דבר ,יותר או פחות, לא היה שם.

הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא ליידי דוחפת אותו לאגם בפארק אחרי שעמד בדרך שלה לאווזים ששחו שם. הוא עמד באמצע המים, רטוב כולו, ממצמץ, מבולבל, לא יודע איך בכלל הגיע לשם. עוד זיכרון שלי, הן שתי הכלבות שלי דוחפות את הדלת לבית שלהם, וממש בכוח דוחפות אותו משם, רצות למטבח ואוכלות לו את כל האוכל. ועוד אחד בו ליידי גונבת לו כל צעצוע שהיה לו בפה וליירה הגורה שותה לו את המים ממש מתוך הפה, כי הם שלו והיא רוצה אותם ותוך כדי כך נושכת אותו בפה.

הוא לא היה חלש והוא לא היה נמושה, הוא פשוט היה נחמד ונדיב וגדול ורגוע.

כל אחד כמעט היה מייחל לכלב כזה, אבל אין מה לכתוב עליו.

בגיל שלוש עשרה וחצי הוא מת אחרי ייסורים וטיפולים שלא עזרו,  והעולם המשיך להסתובב, למרות שנגרע ממנו משהו שלא יחזור לעולם. ואף אחד לא יודע ואף אחד לא שם לב, שפעם היה כזה מין טייגר ועכשיו הוא איננו, וחסר כאן משהו שלא נוכל להשלים אף פעם.

ואני לא יודעת איך אוכל לכתוב עליו, כי אף פעם לא עשה שום דבר מלבד לאהוב ולהיות נאמן.

Image

אני לא יודעת מה קורה לנו כשאנחנו מתים, אני חושבת שכל מה שנשאר זה הזיכרונות שהצלחנו להותיר והרגשות שעוררנו במי שפגשנו. אבל אם יש משפט למתים, הרי שכך אנחנו צריכים להישפט, על פי המורשת שהותרנו. ואם כך, הרי שטייגר, הרי שכל כלב, ראוי למקום מכובד משלו בגן עדן.

 Image

מפלצת

(מוקדש לבשמת ביום הולדתה)

אני לא מוכשרת מספיק כדי לכתוב על אהבה. אבל אני חושבת שעדיף לנסות ולהכשל מלא לנסות בכלל

לילה

לילה

יורי סיפר לי על כלבת פיטבול שמתעללים ומכים אותה, ושננטשה ללא אוכל והיא נעולה לבדה בבית כבר חמישה ימים. אז שכנעתי אותו שנציל אותה.

במשך השנים אספתי המוני כלבים נטושים, אומללים או מופרעים וכבר נמאס לו. אבל חייה של הכלבה היו בסכנה והבטחתי שהיא לא תישאר אצלנו, אנחנו נציל אותה ונשקם ונמסור. כמו שתמיד עשינו.

מצאנו טרמפ (ותודה לשחף פלג) ויצאנו לדרום. כשהגענו השעה הייתה כבר שתיים בלילה. התייעצנו איך נפתח את הדלת, האם נפרוץ אותה ? מה נעשה אם השכנים יתערבו? אולי כדאי לטפס דרך החלון ? אבל אם כן, אז איך נסחוב אותה בחזרה איתנו ? ואם המשטרה תתפוס אותנו מה בדיוק נגיד ? הסכמנו שלשלטונות אנחנו לא נתקשר, השלטונות לא אוהבים פיטבולים. הם הורגים אותם.

בסוף הסתבר שהדלת לא הייתה נעולה ויורי נכנס בשקט ויצא עם הכלבה, ולי נהיה חושך בעיניים.

"אמרת שזה פיטבול", התמרמרתי מאוד. "מה, זה לא פיטבול?" , הוא שאל. "לא זה לא", התעצבנתי. "פיטבולית שוקלת לכל היותר עשרים , עשרים וחמש קילו. החיה הזו בגודל שלי".

"אבל יש בה פיטבול", התעקש. "בטח שיש בה פיטבול, זה כדי שתהיה אכזריות גנטית לבעלי החיים שלנו. הרי חשיפה היא לא עברה. ובצד של האמא בטוח יש גם איזה דוגה (שאחראית לגודל ולמנשך ההפוך), הצד של הדוגה זה בשביל התוקפנות לזרים –  אנחנו הזרים, אם לא הבנת".

"אז את לא יודעת איזה גזע זה?" , הוא ספק קבע ספק שאל, "ברור שאני יודעת איזה גזע זה, זה הגזע שידוע ככלבתם של בני בסקרוויל". "אז אנחנו לא לוקחים אותה ?" הוא קיווה,"יאללה, יאללה, תעמיס את המפלצת למכונית. היא בכל זאת כלבה. אני לא מתכוונת לוותר לה במילימטר. רק תשים מחסום".

והמפלצת עמדה שם. דרוכה כולה, נוקשה קפואה ועצבנית. שמנו לה מחסום. דחפנו אותה למכונית (באמת דחפנו, היא עמדה לה כפרה,) ונסענו.

קראתי לה לילה. כי חושך זה בזכר.

והמפלצת ישבה קפואה ומכווצת במכונית וכך הצליחה לתפוס רק חצי מהמושב האחורי.

 "מפלצת, את בסך הכל כלבה. אני לא מתרשמת" , הודעתי לה כשגררתי אותה במדרגות לעבר הדירה.

בלילה הראשון היא השתינה ליד קערת המים ואכלה את המשקוף של הדלת. בבוקר הוצאתי אותה. עדיין עם מחסום, עדיין מנותקת, עדיין קפואה, לא יודעת ללכת עם רצועה. היא מושכת אותי ואני מושכת בחזרה, אחרת אני עפה.

התחלתי לעבוד איתה. היא הייתה מוכנה לקחת אוכל אבל לא הייתה מוכנה לעשות שום דבר אחר חוץ מלעמוד ולבהות. משכתי ומשכתי והיא נשרכה אחריי. "אני לא אוותר לך במילימטר, מפלצת", נאנקתי בעוד אני מושכת את כלבתם של בני בסקרוויל אחרי," את תראי, אני יותר עקשנית ממך ואת בסך הכל כלבה. מצידי אנחנו נהיה כאן כל היום". ובאמת היינו שם אחוז די מכובד של היום. ושלוש שעות לקח לי, עד שהואילה בטובה לרדת ולשכב. לא שהיא עשתה את זה בנפש חפצה. לא, לא. היא פשוט הבינה שאני לא אוותר ואם היא לא תשכב, אני לא אזוז, אני לא ארפה ואני לא אלך. היא נכנעה כי הייתה עייפה. כי יצאנו לריצה, כי הייתה מותשת כי וביקשתי ודרשתי ממנה שוב ושוב לעבוד ולעבוד.

והיה גם השיקום הפיזי. הכלבה הייתה מכוסה בקרחות ורזה עד מאוד. וכמובן מייד אחרי הריון ולא מעוקרת. חששתי מהזמן בו תרגיש טוב ותהיה חזקה. גם כך היא הייתה חזקה ממני. ואני החלטתי כתוצאה מטירלול טהור שלמרות ההליכה המזעזעת ולמרות הנימוסים הגרועים אני לא שמה עליה דוקרנים או האלטי. אני אשתמש בחנק רגיל ובמשקל הגוף שלי ובתנועה נכונה ואנחנו נסתדר. ובאמת הסתדרנו. בערך. חוץ מבמקרים בהם לא הסתדרנו.

אחרי שלילה הבינה, ולקח לה זמן , שאין לה ברירות, היא צריכה לעבוד כדי לאכול או לטייל או לקבל דברים (וכל הקונספט היה חדשני מאוד עבורה. עד אז היא לא נחשפה לרעיון שכלב צריך לעבוד), היא גילתה שבעצם זה לא סוף העולם. מקבלים אוכל (אין ארוחות חינם בבית מקערה. את לא עובדת את לא אוכלת. ואכן היו כמה ימים ללא הרבה אוכל כי המפלצת סירבה לרדת לארצה) ויחס ובעצם, זה נחמד למדי. ואז גיליתי שחוץ מזה שהיא עקשנית לבדה כחמור ופרה וצפרדע וכמה כלבים יחדיו. היא פשוט מטומטמת. לגמרי.

"היא קצת יותר חכמה מנעל", אמרתי ליורי, " אני המומה כל פעם מחדש מהעובדה שהיא מצליחה למצוא לבד את הדרך לקערת המים .לפעמים אני הולכת בשקט רק כדי לבדוק שהיא עדיין נושמת. ייתכן שמתישהו היא תשכח לנשום, אתה יודע. יותר מדי אתגרים אינטלקטואליים בבת אחת ".

כמובן שנבואתי הלילית התגשמה, וברגע שהמפלצת החלה להרגיש בבית, התחלנו להינות מתופעות שונות ומשונות שהיו משמחות אותנו עד מאוד אם היינו ערסים אפילו קצת. כגורה היא כנראה לא נחשפה טוב לבעלי חיים אחרים, ואכן הייתה בה איזושהי אכזריות מובנית כלפיהם. ולכן הייתי מסתובבת איתה בחוץ עם מחסום רשת. מניסיוני עם כלבים ידעתי כמה מהר כלב מיומן יכול לשבור מפרקת לחתול גם אם הוא קשור ברצועה. ואני מאוד אוהבת חתולים. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.

והייתה גם התוקפנות כלפי בני אדם, לרוב כשהיא חשבה שמנסים תקוף אותי. באופן מופרע לחלוטין ,למרות שהייתה סתומה, כשזה נגע לאלימות, היא ידעה מה לעשות ואיך להגיב. היא הייתה דוחפת אותי הצידה ונעמדת מלפני , בלי לבקש רשות, ונוהמת באופן מאיים ביותר. בשלב הזה כל אלפי התמהונים שגרים בסביבה וויתרו על עימות והסתלקו בחיפזון תוך שהם מנסים לתפוס כמה שפחות שטח. והיא הייתה חוזרת למקום שלה לצד שמאל שלי, מתיישבת, מחייכת חיוך גדול שחושף המון שיניים ולסת ענקית וממשיכה את הרגלי שלנו.

אני חייבת להגיד שבניגוד למה שהציבור סבור, כלב טיפש זה אחלה. יש יתרונות בכלב מטומטם. אלו הכלבים הכי ממושמעים. האילוף לא משעמם אותה, למרות שאת חוזרת על כל דבר בערך חמישים פעם עד שזה נקלט. וברגע שהיא הבינה, היא זכרה את זה בדיוק באותה הדרך בה לימדתי. היא גם לא הייתה מספיק חכמה כדי לתחמן ולהתחמק. או להתפרע. שום דבר לא מפריע לכלב המטומטם לעבוד. הוא אטום למדי והסביבה פחות משפיעה עליו. כלבתם של בני בסקרוויל הייתה כה אטומה וחסונה , שיכלתי להפעיל עליה לחץ מטורף והיא יכלה לספוג עוד ועוד ועוד. אף פעם קודם לא עבדתי עם כלב שיש לו כזה חוסן נפשי ופיזי. הגענו לרמות מטורפות של עבודה. והבנתי שוב, שאינטיליגנציה, זה בטח טוב לכלבי עבודה בשטח שצריך להחליט החלטות חשובות שנוגעות לחיי אדם. אבל אם את רוצה כלב בייתי או אפילו כלב לספורט, הכלב המטומטם הוא המועדף.

בשלושת השבועות הראשונים, שהיו כמו טירונות, ריצות ושעות ארוכות של אילוף. היא הייתה קפואה ומסוייגת. ואז היא התחילה להפתח, הסתבר שהיא כלבה מאוד מאוד שמחה. אולי אני הפכתי אותה לכזו. כל שפת הגוף שלה השתנתה. והיא השמינה והבריאה. כשהייתי חוזרת הביתה, היא הייתה קופצת מסביבי ובוכה. וכל גופה היה מקשקש משמחה. כשהיינו עובדות, היא הייתה עושה כל מה שהייתי מבקשת ברגע שהייתי מבקשת. כי אני ביקשתי. הדבר הכי קשה עבורה כמובן היה להישאר לבד.

יום שישי אחד הלכנו בצהריים למדרחוב בפתח תקווה. השארתי את המפלצת בארצה (עם המחסום, בכל זאת כלבה ענקית ומלא אנשים) והלכתי משם. נעלמתי מהעיניים שלה. וידעתי שהיא לא תזוז. היא לא תזוז, כי אני אמרתי. כי לימדתי אותה שאסור לזוז. כי עברנו על כל השלבים והיא הפנימה והכלילה. חיות, אנשים, גירויים, מקומות שונים, רעשים. ידעתי שלא לזוז זה לא לזוז מכל מצב. כשחזרתי ראיתי אותה שוכבת שם באמצע, אנשים עוברים מכל הכיוונים והיא רועדת מהפחד, אבל לא זזה. כי אני אמרתי.

זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה מפגינה פחד אחרי שהתחברנו. הבנתי אותה. היא בטח חשבה – החיים הם כאב ועונג, והם ריצה, ושינה ואכילה, והתגלגלות בדשא, ושמחה ומשחק, הם הקרבות האכזריים של הזכרים, והייחום וההזדווגות, הם דחפים ויצרים, הם רעב וסקרנות ועקשנות ותאווה ורצון להרוג. ופעם הם היו גם פחד. הרבה פחד. אני תמיד פחדתי לפני שהכרתי אותך, אבל אני כבר לא צריכה לפחד יותר כי את עכשיו כאן. כי יש לי אותך. כי אני שלך.  

וזה היכה בי ככה ביום אחד, אחרי שלושים ומשהו שנים הבנתי שעד עכשיו מעולם לא הייתי נאהבת, שעד המפלצת אף אחד אף פעם לא אהב אותי באמת. אלו היו חיקויים חיוורים של אהבה ,לא הדבר האמיתי. על אנשים בכלל אין מה לדבר. האהבה שלהם תלויה בדברים, היא תמיד על תנאי. והכלבים האחרים, יש לי איתם יחסים מלאי חיבה והבנה. דו קיום סימפטי ומהנה, משהו שיש בו אהבה. אבל הם מעולם לא הגיעו לעוצמות הרגש של המפלצת. אולי הם פשוט חכמים מדי. ואולי זה משהו אחר. אני רק יודעת איך הרגשתי שהבנתי מה זה באמת להיות נאהבת. ומה זה לאהוב בחזרה.

הייתי באה הביתה במהירות כדי לבלות את כל הימים איתה. כי הזמן איתה היה הדבר הכי יקר והכי מהנה. היינו הולכות ברגלי למרכז העיר ובחזרה. אתם מכירים כלב שיכול ללכת ברגלי במשך חצי שעה ? טוב, לילה יכלה. ואני ציפיתי שתוכל. כי בשבילה לא היה דבר מעניין או חשוב ממני. זה היה קל עבורה. והיינו רצות ארבע קילומטר כל יום. וכל צעד היה ברכה.

יש לי משחק כזה שאני משחקת עם עצמי. על איזה אדם היה הכלב אם הוא היה אדם. כבר פגשתי ואילפתי מעצב חלונות ראווה ניאורוטי, פרופסור לשפות המזרח התיכון הקדום, את ח"כ אנסטסיה מיכאלי בדמות כלבה (כן, כן), באסטיונר, מפעיל מכונות משחק לא חוקיות, ומזכירה בביטוח לאומי (וזה בדיוק כמו שזה נשמע). על לילה תמיד חשבתי כשומר רוסי. אחרי שיצא לי להכיר אותה קצת יותר, הבנתי שהיא בטוח הייתה סוכנת שטח בקגב. העבודה שלה תמיד הייתה כל כך מדויקת, שאם היא הייתה במקומם של הסוכנים שחטפו את אחיו של הטרוריסט בלבנון, היא בוודאי הייתה מתקשרת למפעילים שלה ושואלת אותם איזה אוזן לחתוך, את השמאלית או הימנית ? דמיינתי אותה כאישה צעירה גבוהה ורחבת כתפיים עם קול עמוק ושקט, שיער חום חלק ואסוף ותווי פנים סדורים ורגילים.

לא רציתי שהיא תלך לעולם. למרות שהבטחתי. ודיברתי עם יורי שנשאיר אותה, אבל הוא לא רצה. ואני חשבתי שהוא יותר חשוב ממנה, ואני הבטחתי. אז ככה בקטנה חיפשתי לה בית. אבל לא התאמצתי יותר מדי. עד שיום אחד קיבלתי טלפון שמישהי ראתה את התמונה שלה ופשוט התאהבה בה והיא רוצה רק אותה. הרמתי טלפון לאותה בחורה , התרשמתי שהיא רצינית ועשתה עבודת הכנה מדויקת. וקבעתי להפגש איתה בפארק. זיהיתי אותה מיד מרחוק. היא לא הייתה צריכה בכלל להציג את עצמה. היא נראתה בדיוק כמו לילה. אישה צעירה גבוהה ורצינית, עם כתפיים רחבות ושיער חום אסוף ותווי פנים רגילים, שמדברת בקול שקט ועמוק.

ביקשתי כמה ימים להפרד. ובזמן הזה טיילתי איתה. כשהבאתי את המפלצת לבית של קטיה. הלכנו ברגלי בפעם האחרונה ואני בכיתי לאורך כל הדרך והבנתי שכל הזמן הזה שאמרתי שאני לא אוותר לה בכלום, זו הייתה בעצם היא שלא וויתרה לי. רק היא. שתמיד אמרתי לה שהיא מפלצת וכלבתם של בני בסקרוויל ועכשיו אני יודעת את המשמעות האמיתית המילים שלי. שתפקידן של מפלצות הוא לאהוב, רק לאהוב. הן פשוט בלתי מובנות. אנחנו תמיד עושים להן עוול.

 קטיה ולילה התחברו נהדר. גם כי הדרכתי אותן. אני יודעת שקטיה היא בית מושלם עבור לילה שהיא משקיעה בכלבה שלה את הכל, שהיא הרבה יותר מתאימה ממני. וגם החיות שלי הרוויחו, החיות שלי לא צריכות יותר לסבול מלילה, והן סבלו.

אבל אין יום שעובר שאני לא חושבת עליה לפחות כמה פעמים ומצטערת שהיא לא פה, המפלצת. ויתרתי עליה למען יורי, ועד היום אני לא בטוחה אם עשיתי את ההחלטה הנכונה, ואולי הייתי צריכה לוותר עליו. באמת שאני לא בטוחה.

לילה שוכבת

 

 

 

 

 

 

השרמוטה והלוחמת

הגבר שרצה אותה, רצה בה כי הייתה יפה וחמודה, וכי היא התאימה לדימוי שהיה לו על עצמו, גדולה שחורה וחטובה, עם איברים ארוכים ועיניים שקדיות נוצצות. האישה, שהייתה שבורת לב מפרדה ממישהי אחרת, חשבה לעצמה, למה לא ? היא באמת טובה ויש לה פוטנציאל ואולי אני אוכל לאהוב גם אותה, אבל רק אם תהיה דומה לזאת שאיבדתי. ובכל מקרה, אני אעביד אותה. היא שלי ,שילמתי עליה, היא תעבוד בשבילי.

היא הייתה תינוקת ואז ילדה ואז מתבגרת חסרת ביטחון כדרכם של כל המתבגרים, מבוהלת מכל האנשים ומכל הדרישות שיש בעולם הזה, שהיא ידעה שהוא גדול עליה, שהיא לא יכולה לשלוט באנשים. והם, הם כל כך משונים ומפחידים, מה הם רוצים ממנה ? אז היא ניסתה להימנע בנימוס ממי שלא מצא חן בעיניה וממי שלא הכירה. זה לא עזר לה. הם רדפו אחריה.

אנשים רצו אותה כי הייתה יפה. הם רצו לבוא מיד ובלי הקדמה לגעת בה ולמשש אותה, כי הייתה חמודה כל כך וצעירה. הם חמדו את יופיה ואת עליזותה ואת השובבות שבה. ולכן רצו "קשר", קשר בכל מחיר. (אבל זה לא שהם באמת רצו להכיר אותה. קשר זה בין שני יצורים ולא רק אחד) הם חשבו שזו זכותם. הם התרעמו על כך שהיא לא מרגישה כמוהם. שהיא לא משחקת את התפקיד שתפרו בשבילה.

היא חיה בבית עם עוד אחת, אחות גדולה ובלונדינית, שכולם אומרים שהיא מושלמת כי היא עושה כל מה שמבקשים ממנה, כי היא מתמסרת לאנשים זרים מיד, כי כל אחד יכול לבוא ולגעת בה, בכל דרך, בכל צורה, בכל אופן, כי היא אוהבת את זה , הרי ככה זה צריך להיות, נכון ? כלבים אמורים לציית ולאהוב כל מה שעושים להם. כי הם כלבים.

האם איש לא חשב על מה שהיא רוצה ? האם אף אחד אף פעם לא חשב כי מהיום שבאה לעולם היא חיה ? שהיא יצור נפרד כשלעצמו ?  ויש לה רגשות ומחשבות ורצונות משל עצמה ?  שיש לה זכויות ? האמת, אף אחד כמעט. היא תמיד שיקוף, היא תמיד מראה, תמיד השלכה, תמיד מושא. אובייקט.

אנשים אומרים עליה דברים איומים: שהיא "לא נחמדה" (כמובן), שהיא "פחדנית", שהיא צריכה לקחת את זה בתור מחמאה, שעושים לה טובה, ש"מי בכלל רוצה אותה", שהיא בכלל "מכוערת", שיש לה "בעיות נפשיות", שהיא "טיפשה וכונפה". רק כי היא לא רוצה שאנשים זרים שהיא בכלל לא מכירה, יבואו ויגעו בה, רק כי היא רוצה קצת שליטה על החיים ועל הגוף שלה.

לעומתה, האחות הבלונדינית היא "מושלמת", ו"מלאך קטן", היא הרי משתפת פעולה בהתלהבות.

כגורה היא תמיד הייתה מבקשת הכל בנימוס. אבל אנשים לא מתייחסים למי שמבקש בנימוס ובשקט. אך לאחרונה הם כבר לא מבקשים. היא כמעט הגיעה לבשלות מינית. היא גדולה ושחורה , היא התחילה להתבגר ולקבל את האופי האמיתי שלה, היצרים שלה הבשילו , היא שומרת, היא מגינה. ועכשיו, למרות הדרך המחפירה בה התייחסתי אליה, למרות שאצלי היא התחילה ישר מעמדת נחיתות, רק כי היא היא, ולא מישהי אחרת, אני חושבת שהיא סלחה לי. עובדה, היא שומרת עליי מכל האנשים האלו שנראה לה שיסכנו אותי, הרי היא יודעת כמה חסרי לב ולא מתחשבים הם יכולים להיות. ואולי אני זו שלא בסדר, אבל עד שהעולם לא ישתנה אני אתן לה לשמור עליי ועל עצמה. אני אתן לה להמשיך לנבוח, לנהום , לסמור ולחתור למגע . אני כבר לא צריכה לשמור עליה, אף אחד לא יגע בה יותר בניגוד לרצונה. וגם בי אף אחד לא יגע .

ליירה היא כלבה רדיקלית – היא חושבת שיש לה זכויות, שהיא לא צריכה להסכים עם מה שלא נעים לה , שלזרים אין שום זכות על הגוף שלה, הוא לא רכוש ציבורי !  גם לכלבים יש זכויות. גם לכלבים יש רגשות ופחדים ורצונות. כל כלב גם הוא עולם שלם. גם בהם צריך להתחשב. וזה רדיקלי. אני מודה לליירה שלימדה אותי לקח חשוב. וגם לליידי. אפשר להיות לוחמת ואפשר להיות שרמוטה. כל עוד זו באמת מי שאת וטוב לך עם זה. ויום אישה בינלאומי שמח לכולנו !

אני ליידי וליירה

שכל של כלב

תמיד קוראים בכל מיני מקומות שכלבים הם “בדיוק” כמו פעוטות בני שנתיים שלוש מבחינת  רמת האינטיליגנציה שלהם. זו השוואה משונה קצת, כי כלבים הם לא בני אדם. אם היינו הופכים את השאלה ושואלים על האינטיליגנציה של אנשים בהשוואה לכלבים כנקודת הפתיחה שלנו, כמודל למה נחשב לטוב ונכון, היינו מגלים שאנחנו לא כאלו חכמים כמו שנדמה לנו.

פ', כלב שפיץ בן שמונה , נמרץ ויפהיפה , שילוב של האסקי ואקיטה, הגיע אליי בגלל הדברים הרגילים שבזכותם אנשים מביאים אליי כלבים. השילוש הטרוויאלי של משיכות רצועה, אכילת זבל מהריצפה ותקיפות. המיוחד אצלו היה שהוא תוקף לפעמים בני אדם, בעיקר גברים וילדים קטנים, ותוקף בלי אזהרה, כביכול.

כן, הייתה לו גורות קשה. מי שלקח אותו בהתחלה, לקח אותו כי היה יפה כל כך ואז גילה שהגור הוא יצור חי ונושם בעל צרכים שונים ומגוונים, לפיכך הזניחו אותו וקשרו אותו בחצר. בקושי היה לו קשר עם אנשים, הוא ברח, הסתובב הרבה מאוד לבדו ובגלל הנשיכות נכנס ויצא מהסגרים, עד שאומץ על ידי אישה צעירה שאהבה אותו והשקיעה בו והוא נרגע ונעשה נחמד הרבה יותר .

כשהם הגיעו אליי. פ' מאוד עניין אותי. מערכת היחסים ביניהם מאוד עניינה אותי. מאוד רציתי לעבוד עם הכלב. לקחתי לי את הזמן להכיר אותו. טיילתי איתו, רצתי איתו, רכבתי איתו על אופניים, ישבתי לידו בבית, הסתכלתי עליו, האכלתי אותו מהיד שלי, פגשתי איתו כלבים ואנשים. והגעתי למסקנה שהבעיה היחידה שלו, הסיבה שאנשים רבים כל כך התלוננו עליו, היא שהוא אינו לברדור.

פ' היה פ', כלב נורמלי ומאוזן. הוא לא התעניין בלרצות אותי. הוא לא כיבד אותי ולא ציית לי רק כי אני בת אדם, הוא לא אהב אנשים כעיקרון גורף, הוא לא היה נחמד וחביב בלי סיבה טובה, הוא לא קישקש בזנב, והוא לא אהב שאנשים שהוא לא מכיר באים בלי אזהרה וחופנים אותו. הוא היה עצמאי, עיקש וגאה. אי אפשר היה לשחד אותו באוכל, והוא היה יצור פראי למחצה, כך שאי אפשר היה לעבוד איתו בשיטות האילוף הרגילות שכוללות תיקונים בהם מושכים את החיה מצד לצד. אם הייתי מנסה, הוא היה נכנס לפאניקה מוחלטת, או נכנס לפאניקה מוחלטת ותוקף אותי. הכרתי כלבי בר בבאר שבע , כלבים שחיו בלהקות מסביב ובשטחים הפתוחים של העיר ללא קשר או כמעט ללא קשר עם בני אדם, הכרתי את הטיפוס וידעתי שכאן השיטות הרגילות יזיקו.

אז החלטתי לשחק איתו. הרי כולנו אוהבים לשחק. הייתי סקפטית לגבי איכות התוצאות אבל זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי לחשוב עליה. שיחקתי איתו במה שקראתי לו "חם, קר". כמו המשחק ששיחקתי שהייתי ילדה. השתמשתי בקליקר.

מה זה קליקר ? אם לנסח את זה מאוד בכלליות ובפשטות, זו פשוט קופסת פלסטיק קטנה עם כפתור שכשלוחצים עליו הוא משמיע קליק. אחרי הקליק בא פרס. הקליק, אומר "חם". או בעצם, מה שעשית עכשיו, זה טוב! כשפ' טעה או עשה משהו שלא אהבתי הייתי אומרת לו "אה- אה", שזה בעצם אומר "קר", זה לא היה טוב, זו טעות. היה לו מטען שלילי גדול לגבי המילה "לא". היא הייתה גורמת לו לקפוא במקום ולהתבלבל. החלטתי להשתמש בה רק שהוא יעשה משהו באמת שערורייתי וגועלי.

היתרון של הקליקר הוא העיתוי. זה קל מאוד ללחוץ על כפתור. מהיר מאוד. מיד כשהיה בעיצומה של התנועה שמצאה חן בעיניי הייתי מקליקה, ואז היה לי זמן להוציא את החטיפים. אם הייתי משתמשת בקול שלי, היה לוקח לי המון זמן וזה היה הרבה פחות יעיל.

פ' אהב מאוד את המשחקים האלו. לי היה הרבה יותר קשה איתם. חלקם התנהלו מאוד לאט והתוצאות לפעמים איחרו להגיע. את ה"ארצה", למשל, הוא סירב לעשות. הייתי צריכה לחכות שישכב לבד ואז להקליק על זה. יצאה לי הנשמה מהעצבים , אבל גם זה הצליח, היום ה"ארצה" שלו הוא יציב ומהיר.

אבל בערך בשבוע הראשון למשחקים גיליתי משהו משונה מאוד.

כשפ' היה שומע את הקליקר פרצופו היה לובש ארשת מצחיקה של ציפייה והתרגשות, עם פה פתוח ומחייך ועיניים חולמניות, וזה לא היה החתיכת נקניק שקיבל. הוא לא מאוד מתרשם מאוכל, זו הייתה העובדה שיש לו למה לחכות, משהו טוב לחכות לו, שהוא סקרן ועם זאת הוא יודע מה הולך לקרות.

זה היה בשבוע הראשון, הוא עוד לא הבין בדיוק למה אני מצפה ממנו, הוא הבין רק מה הקליק אומר ודי ניחש מה אני מחפשת. ואז גיליתי את המשהו המשונה, פ' התחיל ללבוש את הפרצוף האקסטטי והמאושר עוד לפני שהייתי מקליקה. איך הוא ידע ? הרי הוא לא באמת ידע מה אני רוצה, הוא לא היה יכול לדעת. עבודה עם קליקר היא עבודה מהירה. מדובר בשברירי שניות. היא עבודה על טיימינג, ובכל זאת, שבריר שנייה לפני הקליק, פ' כבר ידע שהוא עומד לבוא.

אני לא מאמינה גדולה במיסטיקה. וגם לא בטלפתיה. הבנתי שאני עושה משהו, כל כך מהר, עוד לפני הקליק, שמסמן לו שמה שעשה הוא הנכון. אז התחלתי לשים לב, לא אליו, אלא אליי. מסתבר שכשאני לא מרוצה, אני נועצת את אצבעות רגליי באדמה, מטה את הראש קדימה, והשרירים שלי מתקשחים. כשאני מרוצה, אני מטה את ראשי הצידה, מזיזה משקל מרגל אחת לשנייה, ומרפה את שרירי הפנים שלי. אני בטח עושה הרבה יותר מזה, אבל זה מה שהצלחתי לשים לב אליו. ומדובר במחוות עדינות מאוד, מהירות מאוד, מי יודע מה עוד אני מספרת באמצעות הגוף שלי, סיפורים שאני בכלל לא מודעת אליהם, סיפורים שלכלב אין בעיה לקלוט ולהבין. זה כנראה מאוד טרייואלי עבורם אבל עבורי זה היה לקח חשוב.

כנראה שאני לא כל כך מוצלחת בעבודה עם כלבים כמו שהכלבים מוצלחים בעבודה איתי. אני חשבתי שאני מלמדת אותו, והוא באמת למד, וחוץ ממה שרציתי הוא למד כנראה עוד הרבה דברים אחרים, בין השאר הוא למד אותי.

חשבתי על הכלבה שלי שתמיד יודעת לאן אני הולכת עוד לפני שפניתי או הסתכלתי אפילו. ותמיד יודעת מה אני מרגישה. או על להקות הכלבים שראיתי שכשהיו צועדים ביחד בהזדמנויות רישמיות תמיד היו שומרים על מיקום קבוע ביחס אחד לשני לא משנה מה היה קורה. לפעמים הייתי בטוחה שזו טלפתיה, אבל זו לא, הם פשוט שמים לב. כלבים יודעים לקרוא שפת גוף ברמה שאנחנו לא מסוגלים לדמיין. אולי כי הם פחות מורכבים, אולי כי אין להם שפה מדוברת שתבלבל אותם, אולי כי מוח של כלב שם לב לכל פרט ואילו אדם בעל מוח אנושי רגיל מדי להכללות ומתעלם ממה שקורה באמת לפניו. הם יותר טובים מאיתנו בזה, ולעיתים יש לי הרגשה שכשאני עובדת איתם הם בעצם אלו שעובדים איתי. מתחשבים בחוסר היכולת שלי ובאים לקראתי.

ומה היה בסוף עם פ' ואיתי ? הוא הגיע לרמת עבודה שהייתי די מרוצה ממנה, ועבדנו על התנהגויות שיחליפו את ההתנהגויות הלא רצויות , בלי שהייתי צריכה להעניש או להפחיד אותו. הוא קיבל אותי כמנהיגה שלו, כמדריכה, היא למד לכבד אותי ולסמוך עליי. ואני למדתי כמה הוא מדהים, נאמן, רגיש ומלא אהבה. אך כעיקרון, פ' נשאר פ'. הוא היה בסדר בעבר והוא בסדר גם עכשיו, הוא רק מתנהג קצת אחרת, כך שיותר נוח לחיות איתו. ומה שחשוב עבורי לא פחות הוא שנוצר בינינו קשר חזק ונעשינו חברים ואנחנו אוהבים זה את זה. כל כך אוהבים שפ' ניסה לגייס את התוקפנות הטיבעית שלו כדי לנסות לעזור לי להיפטר מכל האויבים שלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

קריאה נוספת, מדריך בסיסי לקליקר

Getting Started: Clicker Training for Dogs, Karen Pryor 2005, Karen Pryor Clikertraining

 או

http://www.clickertraining.com/

Hello world!

Welcome to WordPress.com. After you read this, you should delete and write your own post, with a new title above. Or hit Add New on the left (of the admin dashboard) to start a fresh post.

Here are some suggestions for your first post.

  1. You can find new ideas for what to blog about by reading the Daily Post.
  2. Add PressThis to your browser. It creates a new blog post for you about any interesting  page you read on the web.
  3. Make some changes to this page, and then hit preview on the right. You can alway preview any post or edit you before you share it to the world.