כולנו זקוקים לחסד

על יתרונות המגע בטיפול ואימון בעלי חיים

touch

 לראשונה התוודעתי לטיפול במגע כדרך להגברת יכולות למידה, עירנות ופוקוס בספר Control Unleashed  למעשה זו הייתה רק פסקה קצרה שתיארה כיצד יש לעשות עיסוי ושהסבירה כמה הוא יכול לשפר את היכולת של הכלב להרגע ואחר כך לתפקד בצורה מוצלחת יותר באימון.

זה הפתיע אותי, חשבתי שזה בולשיט היפי, זה היה לגמרי לא אינטואטיבי בשבילי. אבל ניסיתי את זה בכל זאת, כי זה באמת לא עלה לי בדבר ולא גרם לכלבים מצוקה או לחץ. וראיתי שעיסוי ומגע בתחילת אימון מגבירים את היכולת של הכלב , כל כלב, להתרכז ולהרגע לפחות פי שניים. ועם הצלחה כה ניכרת אני לא מתווכחת.

אומנם אצלי התחילה ההתעניינות בטיפול במגע מהזווית הצרה של ביצועים אצל כלבי ספורט ואצל כלבים שעוברים אילוף למשמעת. אבל מגע הוא כל כך הרבה יותר מזה. כל כך הרבה יותר. אנחנו לא יכולים לחיות בלי מגע. כולנו, כל בעלי החיים (וגם בני אדם הם בעלי חיים) זקוקים למגע אוהב. אנחנו בפירוש מתים בלעדיו. תינוקות שלא חווים מגע מתים. גורי קופים העדיפו את האם הרכה והחמה בניסוי על פני האם שהייתה עשויה מחוטי תיל למרות שלאחרונה היה אוכל עבורם. מגע הוא הקשר הראשון שלנו לעולם כשאנחנו נולדים. הוא זה שמחבר אותנו לעצמנו ולאחרים.

טיפול בבעלי חיים, לימוד של בעלי חיים, יהיו הם אנשים, כלבים, חתולים או חמוסים, הוא לא קובץ של הוראות או טכניקות או שיטות. זו מערכת יחסים וכמו כל מערכת יחסים גם זו מורכבת, כי בעלי חיים הם מורכבים. ובכלל אילוף יכול להיות דבר הוליסטי, ואולי הוא חייב להיות כזה. אחרת יהיה חסר.

הכלב (כמו כל בעל חי) הוא עולם ומלואו וצריך לבדוק את גופו, רגשותיו, אופן המחשבה שלו, הסביבה שלו ואיך הוא קם ועל איזה צד באותו הבוקר ולא רק מדוע הוא לא יושב מתי שמבקשים ממנו, או מדוע הוא עושה את הפניות במסלול באופן עקום . כלומר, לא להתמקד רק בתפקוד אחד בלבד, אלא להתייחס לכלב כמכלול, כאשר השלם גדול מסך חלקיו

אני כמאלפת שאפתי לחזק התנהגויות שרציתי בהן ולהכחיד אחרות שלא אהבתי והרבה פעמים זה פשוט לא הצליח לי, לא כי עשיתי משהו לא בסדר, הייתי מצוינת, אלא כי הרגשות, הרגשות הם אלו שארבו לי בכל פינה שפניתי ובכל סיבוב שלקחתי ו"הרסו" לי הכל. התעסקתי כל כך באיך ששכחתי את המה. בסופו של דבר הבנתי. רגשות זה הכי חשוב בעולם. להתעלם מהם ולהתמקד בהתנהגות יהפוך אותי לטכנאית בינונית אבל אם אני רוצה באמת להצטיין, הרגשות וההתחשבות בהם יהיו השער להצלחה בהתנהגויות שאלמד.

מגע וטכניקות שונות של מגע יכולות לשפר ביצועים של כלבי ספורט ועבודה ולהגביר יכולות למידה, אבל הן גם יכולות לרפא. הן יכולות להפחית ואפילו להעלים לחץ, חרדה , פוביות, ריאקטיביות (עוררות יתר), לפתור בעיות התנהגות שונות ולחזק קשר ותקשורת בין אדם לחיה. מגע אוהב מגביר אצל בעלי החיים יצור של סרוטונין דופמין ואוקסיטוצין ומפחית רמות של אדרנלין וקורטיזול. למגע יש בהחלט השפעה מרפאת על הנפש והגוף.

מסתבר שהיו די הרבה נשים שחקרו את הנושא לעומק וכולנו נוכל להנות מההשקעה שלהן. בפוסט הבא אני ארחיב בנושא השיטות השונות בטיפול במגע וכיצד אפשר ליישם אותן אצלכם בבית על הכלב שלכם.

אז רק דבר אחד אחרון לעכשיו. כולנו, נתקלנו במשפטים כמו – "אל תלטפי את הכלבה כשהיא מפחדת, כי זה רק יחזק את הפחד שלה". אז במילה אחת – שטויות. בקצת יותר מילים , אלו שטויות מזיקות , ולגמרי לא מקצועיות. ואם אני באמת צריכה להסביר למה (אני צריכה?) אז הנה ההסבר : רק התנהגות אפשר לחזק. פחד הוא רגש, רגש לא נעים וקשה שנגרם ממשהו שהכלב מפחד ומאוים ממנו. ורגש הוא בלתי נשלט .(באותו סיגנון, הערות כמו – את לא צריכה להרגיש ככה , הן מגוחכות באותה המידה) אם תלטפו את הכלב שלכם כשהוא בא לבקש ממכם נחמה ועידוד לא תחזקו את תחושת הפחד שלו, אם כבר משהו מחוזק פה זו ההתנהגות של ההגעה אליכם. מגע שלכם בכלב בזמן שהוא מפחד יכול לעשות אחד משני הדברים – אם הפחד הוא חלש עד בינוני, הליטוף והמגע ירגיעו אותו (תחשבו על עצמכם מקבלים חיבוק כשאתם עצובים). אם הכלב מבועת, המגע לא ישנה לו דבר. הוא ישאר מבועת ולרוב בכלל לא ישים לב למגע שלכם.

כשאנחנו נטפל ברגשות או יותר נכון בשינוי רגש, אנו נתמקד בהתנייה קלאסית, בצימוד שני גירויים אחר אחרי השני, כך שהראשון ינבא את בוא השני. (למשל, הכלב מפחד מילדים על אופניים, נתינת משהו נעים מיד לאחר הופעת הילד על האופניים תגרום לכלב להרגיש בסוף התהליך שילדים על אופניים זה לא רק לא מפחיד אלא לגמרי סבבה) לרוב כשישתנה הרגש תשתנה גם ההתנהגות. הרגש אינו בשליטתו של הכלב אבל כן ניתן לשנותו. וזאת בניגוד לשינוי התנהגות שם הכלב אכן תופס את התוצאות של ההתנהגות שלו כמשהו שנתון בשליטתו.

אם הכלב מגיע אליכם לנחמה ועידוד כשהוא מפחד זה אומר שהוא סומך עליכם ומאמין בכם. ואת האמון הזה אסור לשבור. אם תדחו אותו ותתעלמו ממנו ברגעים בהם הוא צריך אתכם יותר מתמיד אתם תזיקו ליחסים ביניכם עד כדי יצירת משבר אמון.

אם הכלב סומך עליכם ואתם מוכיחים לו שניתן לסמוך עליכם, יש סיכוי שבפעם הבאה חווית הפחד תהיה הרבה פחות קשה , כי יש לו גב בעולם הזה. יש פה מישהו שיהיה כאן בשבילו.

בוסרון

גורי בוסרון

חלק א'

ראיתי בפייסבוק שהייתה עוד המלטה של בוסרונים. אז מזל טוב והכל וברכות לבעלים החדשים. מכיוון שזה גזע חדש בישראל ורוב האנשים בארץ לא ממש מכירים אותו החלטתי לכתוב על מה זה בוסרון מהניסיון הדל שלי, שכולל גידול של כלבת בוסרון שלפי מה שהבנתי היא מאוד טיפוסית לגזע, קריאה נרחבת והתייעצות עם בעלים , מגדלות ומאלפות בחו"ל , וכמובן הידע שיש לי על כלבים ואילוף.

 אומנם מילים אלו לא נכתבו בדם, כמו שאומרים בצה"ל. אף אחת לא מתה ,עדיין, למרות שהיו פעמים רבות שהשתוקקתי לחנוק את הכלבה. אבל אני כן בכיתי והייתי אומללה לא מעט ומתוסכלת ביותר.

המגדלים אומרים את האמת על הגזע, אבל הם משוחדים נורא. אלו הילדים שלהם, אז אובייקטיביות לא תקבלו מהם . אלא אמרות בסיגנון, "וואו זה מדהים כמה אנרגיה יש לכלב הזה, הוא יכול לרוץ יום שלם" (יש לקרוא עם אינטונציה מתלהבת, לחשוב על הזמן שאתם חוזרים מהעבודה מותשים ואין לכם כוח לכלב). או "בוסרון זה כלב כל כך חכם" (עוד התלהבות וסימנים של לבבות וסמיילים. כלבים חכמים זו מכת מצריים שדילגו על האיזכור שלה בתנ"ך. צריך לאתגר אותם אחרת הם נעשים הרסניים. נא לקרוא ולתאר לעצמכם את הכלב מתחמן ובודק גבולות באופן אנרגטי ביותר, בדיוק כשאתם חולים בשפעת). או "בוסרון זה גזע עבודה" (גזע עבודה = אתם עובדים – אצל הכלב. זה באמת מה שאומרת ההגדרה הזו).

המגדל ,דוד כהן, ממנו לקחנו את ליירה אמר לנו ש"לגדל בוסרון זה סיפור אהבה". זכרו שסיפורי אהבה טובים הם גדושי קונפליקטים, נקודות משבר בעלילה, ובכלל מעניינים (ומעניין זה פויה).

השאלה היא  – האם כדאי לכם לבחור בסיפור אהבה, סליחה,  לגדל בוסרון : התשובה בגדול היא  – תחשבו על זה טוב טוב ועוד פעם תחשבו על זה. אם מעולם לא גדלתם בוסרון אין לכם מושג למה אתם מכניסים את עצמכם גם אם נראה לכם שאתם יודעים. אלו שני דברים שונים, לקרוא על זה ושזה באמת קורה לכם

התשובה היותר מפורטת היא – שכנראה זה לא יתאים לכם , אבל : אם מתמלאים התנאים שרשומים מטה, אתם יכולים גם לבחור שכן.

אתם יכולים לגדל בוסרון אם אתם:

א. בעלי המון המון אדמה ועדר כבשים גדול ואתם רוצים כלבה שגם תרעה את העדר וגם תשמור עליו מגנבים ומזיקים (כי אתם מתקמצנים על קווקזי שומר) וגם תשמור שהעדר לא יאכל בשדות שלידכם למרות שלא טרחתם לשים גדר.

ב. חיים לבד באיזה חור כפרי עם משפחה ממש גדולה וצריכים כלב שישמור ויגן עליכם בהצלחה וישמור גם על הרכוש שלכם. כל רכוש שלכם. וגם יהיה מעולה אתכם ועם הילדים הקטנים שלכם ולא תחששו להשאיר אותם לבד איתו. בנוסף, אם הילדים ילכו לאיבוד הוא יביא אותם בחזרה.

ג. מתעניינים בספורט כלבני, אבל לא סגורים על איזה סוג. בוסרון יכול להתאים לכולם. הוא כנראה לא יהיה הכי מוצלח כי הוא כלב כזה כולבויניק, וזה אומר שהוא סביר בכל תחום, אבל לא מצוין באף אחד.

ד. מסתובבים בכל רחבי הארץ במסגרת העבודה שלכם וצריכים כלב מלווה שמגן, באופן אינטיליגנטי. כזה שמסוגל ויכול להחליט החלטות עצמאיות, רב תושייה ויצירתי. אבל לא רוצים לטרוח וללמד כלב איך לעשות את זה. לבוסרון ההגנה עליכם באה באופן טבעי.

ה. אתם מזוכיסטים, אבל לגמרי.

ו. אתם יודעים שהכלבה הזו היא החלק החסר בנשמתכם.

בשאר המקומות בנט אתם תקבלו תיאור של מאיפה הגיע הגזע (צרפת, בצפון) כמה שהוא עתיק (עתיק. יש איזכורים שלו בספרות כבר מתחילת המאה השש עשרה) ואיך הוא נראה (שחור, גדול, זנב שנראה כמו האות J האנגלית, שש אצבעות מינימום ברגל אחורית, אפשר יותר). בשביל זה יש אתרים אחרים. אני כותבת על חווית הגידול של ליירה, הבוסרונית שלי, ועל חוויות ששמעתי עליהן מאנשים אחרים שיש להם בוסרונים (בעיקר בחו"ל).

לפני שבועיים נרשמתי עם ליירה להגרלה להשתתפות בסמינר קיקופאפ (לא זכינו). והיה שם סעיף שביקש לתאר את הכלבה בכמה מילים וזה בערך מה שכתבתי : ליירה עקשנית, חשדנית וחצופה, ומעצבנת , עצמאית ובוחנת גבולות שיטתית. והיא נאמנה, חכמה, אמיצה, רגישה, טובת לב , רבת תושייה ואוהבת.

וזה תיאור טיפוסי של בוסרון צעיר. זה כלב מאוד מתעתע. יש בו המון תכונות שסותרות אחת את השנייה ובכל זאת מתקיימות במקביל. זה כלב מורכב. עם יכולות מגוונות, אבל צריך לדעת לפנות ללב שלו.

אם כלבים היו ילדים. הרי שהבורדר קולי הוא המצטיין הכיתתי. הילד החכם, הנחמד והמוצלח שעושה מה שמצפים ממנו ואף יותר. הוא פופולרי ואהוב על הכל, והוא תמיד שמח ובמצב רוח טוב. הבוסרון הוא הילד ,החכם לא פחות, שיושב בשורה האחרונה, לבוש שחור, קודר וציני, בז לסמכות, מאמין באנרכיזם, חושב שהמערכת באה לדפוק אותו וכותב בבלוג שלו שירי דיכאון בהם הוא מייחל למות האנושות. קשוח כזה, ומבפנים נורא שברירי ורגיש . מייחל לכך שיראו אותו כפי שהוא, ויבינו ויקבלו אותו. מין טיפוס לורד ביירון, אבל בפרנץ'.

זה כלב עם יצר ציד ויצר רעייה מאוד חזקים. וזה יוצר בעיה אם זה כלב שגר אתכם בבית בעיר. אני נאלצת לסדר לכלבה שלי פגישות רעייה עם כבשים. אני חושבת שיצר הרעייה שלה הוא חזק יותר מהמקובל, אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון שבוחרים בגזע. ומבחני גורים לא יחשפו אותו, הוא מתפתח יותר מאוחר. וכמובן, זה אומר שבלי חשיפה לחתולים, שיש בישראל בכל מקום , זה כלב שירדוף אחרי חתולים וגם אחרי כל מה שזז.

זה גם כלב אסוציאלי. הכלב קשור למשפחה ומלא אהבה לאנשים שלו, זה כלב שמתרפק ומתמרח ויושב לכם על הברכיים, ונשען עליכן ולוקח את היד שלכם בפה, הם כולם עושים את זה – ההתמרחות אופיינית לגזע. והם מעולים עם ילדים ותינוקות. אבל הכלב לא אוהב זרים, הוא חושד בזרים. והוא יעדיף לא להתקרב אליהם. זה חלק מהתכונות שלו על מנת שישמור ויגן על בעליו ורכושם. וזה אומר היערכות מיוחד מצידכם. כי הצד השני בתוקפני הוא פחדני. הם מתחילים מאוד פחדנים כגורים, רגישים ושבריריים וצריך לדעת איך לא לשבור אותם. זה משתנה בהמשך אם חושפים אותם נכון. החשיפה היא לא לקחת אותם לכל מקום ולחכות שיתרגלו. או לתת לכל אחד לגעת בהם. לא. הבוסרון הוא כלב חכם, גם במובן הזה שהוא יודע שהוא כלב ורק כלב והעולם גדול עליו. אתם צריכים לרמות אותו מצד אחד ולבנות איתו קשר חזק מצד שני. שידע שיש לו גב. כלומר, אתם מתקדמים בקצב שלו בחשיפה. ובהתחלה- רק חוויות חיוביות, הכלב צריך לבנות ביטחון עצמי, בעצמו , ביכולות ההתמודדות שלו, בכם ובעולם. אם נראה לכם שהוא לא מרגיש נוח, שהוא מתוח או משותק או נמנע, קחו אותו משם. כך הוא ילמד לסמוך עליכם ולדעת שהוא לא לבד,ותתחילו ממרחק גדול יותר, במקום שקט יותר, או עם פחות גירויים. תתנו אותו קלאסית עם צעצועים וחטיפים כל פעם שיראה זר, שיקשר זרים לדברים טובים. חישפו אותו למגוון גדול של בני אדם מסוגים שונים. כדי שידע לזהות שפת גוף מאיימת והתנהגות יוצאת דופן. ואחרי כל זה הוא עדיין יהיה חשדן ושונא אדם וישמור עליכם ועל הרכוש שלכם והילדים שלכם והחברים שלכם וכל דבר שקשור בכם. לפחות הם כמעט ולא נובחים, זה סוג של פלוס.

ומעולם לא ראיתי כלב מגזע אחר שמצליח להביע בפרצופו הבעות ברורות של בוז וגועל מאנשים זרים שחושבים שזכותם לגעת בו. זה מצחיק אותי כל פעם מחדש. אם זרים רוצים ללטף אותו תנו לו לבחור אם הוא מסכים או לא. אחרת הוא ירגיש חסר אונים וזה יכול להוביל לכלב פחדן ומדוכא או לכלב תוקפן. שני דברים שאתם לא רוצים.

פקחו על הסביבה שלו. הכלב לא יהיה עצמאי. הוא לא ילך לצבא ולאוניברסיטה. הוא לא צריך לעמוד ברשות עצמו. בחרו במי הוא יפגש , עם מה הוא יתמודד ועם מה לא. תנו לו לשחק רק עם כלבים שנוח לו איתם ולא מאיימים עליו. להיות היכן שטוב לו, ולבחור בעצמו את הקצב של החשיפה והאילוף. בעצם, בשנה הראשונה, אפילו אל תשתמשו במילה "לא", תרשו לו הכל. מקסימום תנתבו. הוא נושך ? תנו לו צעצוע. הוא קופץ ? תנו לו, מקסימום תסתובבו אליו עם הגב.הוא לועס לכם את הבית ? אל תגידו לא, שימו אותו בגידרית או בכלוב. אבל זהו. תנו לו הרגשה שהוא לא יכול לטעות לעולם. זה כלב רגיש, צריך לבנות ביטחון בהתחלה. אחר כך תוכלו להתחיל לדרוש מה שמתאים לכם והרבה מזה. אבל לא בהתחלה.

 באופן אירוני זה גם הכלב הכי אמיץ שיצא לי להכיר. להיות אמיץ אין משמעו לא לפחד בכלל כמו לברדורים שהם חסרי פחד. אלא להתגבר על הפחד ולעשות את הדבר הנכון. ובזה הכלבה שלי אף פעם לא איכזבה. כן, היא הגנה עליי מפני תוקפים , בלי שהייתי צריכה ללמד אותה איך ולמה. זה גם כלב קשוח בכך שהוא מסוגל לשאת תנאים מאוד קשים. קור, חום, מאמץ פיזי ממושך, פגיעות ומכות ולהמשיך הלאה בלי להתייחס.

 זה כלב עם יצר חזק של הגנה ושמירה עליכם ועל כל מה שקשור בכם. ודברים יכולים להשתבש באופן נורא אם יש לכם כזה כלב ואתם מתעלמים מהתכונה הזו. כשליירה החלה לשמור ולהגן עליי (בגיל צעיר מדי, לרוב הם מתחילים בגיל שנה והלאה, אבל לה היה טריגר סביבתי, קוראים לזה ערסים שמתקיפים את הבעלים שלך) הייתי מיואשת לגמרי. רציתי לשים עליה קולר אלקטרוני. אבל לפני שפונים לשימוש באמצעים שהם אברסיביים (לא נעימים) לכלב , תמיד כדאי להתייעץ עם קולגות. אז התייעצתי עם שושנה פורבס ושני רוזן, הן מאלפות מהסוג המרקר טריינרי, מה שקוראים גם חיובי בטעות. והן הציעו לי משהו שעבד כמו קסם. הן הבינו שהמטרה של הכלבה זה להגן עליי, ולכן מה שכדאי לי לנסות הוא להבהיר לה שהיא לא צריכה, שאני עצמי אנטוש אותה ואתרחק מהאיום ואז היא לא תצטרך לשמור עליי, כי לא יהיה ממה והיא גם ככה תבוא אליי במקרים כאלו כי בכל זאת, איום. רחוק, אבל איום. וזה עבד כמו קסם. והיא הפסיקה כמעט מיד ובסוף היא הפסיקה בכלל, התרגלה כנראה. חוץ מאיזה טיפוס אחד שהיא שנאה וניסתה להגיע אליו כל הזמן, ושוב הייתי מיואשת, ואז גיא תיכון (עוד מאלף מרקר וגם מאלף של כלבי עבודה) עזר לי עם כמה דגשים. ובסוף הסתבר שהבנאדם שהיא שנאה הוא דושבאג ידוע שתוקף את כל בעלי הכלבים פה באיזור, חוץ ממני. איתי הוא כבר לא התעסק. ולא, אני לא יודעת איך היא יודעת את מה שהיא יודעת. אבל היא יודעת.

למען השם וכל הכלבים שבשמיים, אם אינכם אנשי מקצוע, קחו אחד כזה שידריך אתכם. וגם אם אתם אנשי מקצוע, כנראה שעדיין תצטרכו מישהו שידריך אתכם. בוסרון הוא לא כלב מתאים לבעלים לא מנוסה, אבל גם מנוסים יתקשו איתו. אל תקחו מאלף סטנדרטי. הימנעות או פחד מגירויים לא נעימים, לא עובדים טוב עם הגזע כשהם צעירים , למרות שזה נראה כמו הפיתרון הכי פשוט יהיו לו תופעות לוואי איומות בבוסרון צעיר, תופעות לוואי שאתם לא רוצים להתמודד איתן. כמה שהם רגישים הם גם קשוחים. תיקונים פיזיים וענישה, לא יזיזו להם הרבה בכיוון שאתם רוצים, זה לא באמת כואב להם, רק יעשו אותם עצבניים (כן, הם ידעו שזה אתם שהענשתם אותם) ויפגעו בקשר איתכם ויבאסו אותם ויכבו את המוטיבציה שלהם ויגרמו להם להיות יותר יצירתיים בתעלולים הזדוניים שיעשו על חשבונכם. ואת הנזק הזה יהיה קשה מאוד לתקן אחר כך.

הם כן מגיבים יפה לענישה שלילית (לקחת או למנוע מהם משהו שהם רוצים) או לחיזוקים שליליים (לקחת מהם , להסיר מהם, משהו שהם לא רוצים) אבל גם את אלו חשוב לבצע בצורה מבוקרת ומקצועית.

בגלל שאנחנו בארץ ואין כאן מומחים בבוסרון בחרו במאלפות בשיטות של מרקר טריינינג אקא מה שקוראים בארץ "שיטות חיוביות" שעובדות על הגברת מוטיבציה וחיזוק קשר. או פנו למישהו שמאלף כלבי עבודה, אבל עם ניסיון נרחב, ותבדקו (לא כל מי שאומרת שהיא מאלפת "חיובית" היא אכן כזו, ולא כל מי שאומרת שהיא מאלפת כלבי עבודה היא כזו גם כן, לצערנו מקצוע האילוף לא מפוקח בארץ) . חבל לקחת כלב צעיר ומוכשר ולהרוס אותו עם אילוף לא נכון. אם תצליחו ליצור מוטיבציה והנאה בכלב, ולקשור את הכלב אליכם על ידי יחס מתחשב ואוהב, אתם תקבלו פי כמה בחזרה.

שחקו עם הכלב. זה כלב שאוהב לשחק ולהשתולל. וכשאתם משחקים, תנו לו תמיד תמיד לנצח. ולא משנה באיזה משחק תבחרו ובאיזו צורת משחק. אם זה כדור ואם זה משחק משיכות. הכלב חייב תמיד לזכות. שוב, ביטחון עצמי והכל.

בוסרון הוא לא  כלב לגדל בעיר. הוא יכול להסתגל לעיר אבל בגלל תכונות השמירה והחשדנות מזרים, פשוט לא יהיה לו נוח. קהל גדול יכול לשתק אותו, או יכול לשחרר אותו, כי אין אפשרות להתמקד באובייקט אחד וראיתי את שני הדברים קורים. אם אתם מגדלים כלב כזה בעיר, תהיה לכם המון ,אבל המון עבודה. וגם זה לא יהיה ממש הכי מוצלח. בכל זאת הגנטיקה מנצחת .

ליירה וליידי

אני רועה אותך

פוסט זה מוקדש לאיילה נאור ועדי אתרוג בהערכה רבה עד מאוד. תודה לכן.

בורדר קולי רועה כבשים

בורדר רועה כבשים

בנוסף, זה אינו פוסט מקצועי ואינו מתיימר להיות. אני לא מומחית ולא מתקרבת להיות, למרות שיש קצת הסברים, אלא בא לתאר את החוויות והתחושות שלי כרועה וכבעלים של כלבת רועים.

בוסרון רועה

בוסרון רועה

 (הערה: שימו לב להבדל בסיגנון הרעייה, הבורדר קולי נמצא באופן טבעי מאחורי העדר, הבוסרון עובד בצדדים שלו)

ליירה הייתה ממש חמודה, במשך שבועיים בדיוק, בין גיל חודשיים לגיל חודשיים ושבועיים. ואז היא החלה באובססיביות להוביל את גרגנטואה החתול מכל מקום בו היה ישן בבית אל מתחת לשולחן בסלון, ולא לתת לו לצאת משם כשהיא רצה במעגלים מסביב לשולחן ובכל השלמה של סיבוב נותנת נביחה אחת. בהתחלה החתול חשב שזה משחק משונה אך הסכים לשחק . כשהיא גדלה קצת זה הפסיק למצוא חן בעיניו ומהלחץ הוא החל לחרבן ולהשתין בכל הבית.

אך חתול אחד אינו מספיק. ככל שליירה גדלה היא הרגישה שבתוכה גדל דחף עצום ובלתי נשלט למשטר את הסובבים אותה עוד ועוד. הכלבנים יקראו לזה יצר רעייה, זו מכבסת מילים לסיוט מתמשך,והם קוראים לזה כך רק משום שאף גורה לא ארבה להם במסדרון החשוך בלילה וניסתה להוביל אותם בחזרה למיטה ע"י נשיכות בקרסוליים. או אחזה בשאיפה הנעלה לקבץ את כל חתולי הפארק ולהוביל אותם אל חדר המדרגות. וכך רעתה היא עוד חתולים, עוד כלבים, את ליידי, הכלבה השנייה שלנו, אותנו, אנשים זרים, אנשים מוכרים, אופניים, עגלות וכל מה שאיתרע מזלו להתקל בה.

זה נכון שכל הכלבים הם קצת שוטרים בטבעם, אבל רובם אינם כה אובססיביים. חשבתי שעם הגיל והדרכה נכונה אני אוכל לפתור את ה"בעיה" הזו. קצת פוקוס, חיזוקים חיוביים על התנהגות נכונה, הוצאת אנרגיה, ניתוב עם משחקי כדור ומשיכות וכולי. כל מה שיצא לי מזה הוא שכשהיא ארבה לי בלילה ונשכה אותי מאחור, אני שהייתי חצי ישנה, בעטתי בה והעפתי אותה לצד השני של הבית ואז היא סירבה בכלל להסתכל עליי, ולעבוד איתה נעשה בלתי אפשרי. מצד שני, היא לא נשכה אותי יותר. איזו נחמה. כמובן, היא גם נורא רגישה, כמו כל שוטר. לה מותר לעשות הכל לאחרים, אבל אליה צריך להתייחס בנימוס וכבוד עילאיים, אחרת היא תעלב.

למרות שהרעייה עוללה לנו צרות רבות. היא גם הייתה מועילה. גיליתי שכשאני לוקחת את ליירה לעבודה, היא עוזרת. היא מוציאה כלבים מהתאים, היא מכניסה אותם, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם. למדתי להסתמך עליה , זה היה נוח וחסך זמן. לא הבנתי איך האחרים יכולים להסתדר בלי, נהייתי תלויה בה. היא שומרת על קבוצות שלא יתפזרו, אם אנחנו הולכים לטיול ומישהו נפרד מהחבורה, היא תביא אותו. אם מישהו מגיע היא מודיעה לי. ואני אפילו יכולה לדעת מי זה לפי סוג הנביחה.

בגיל שבעה חודשים המצב מאוד "השתפר". היא החלה גם לשמור. עכשיו היו שתי אלטרנטיבות לבחור מהן, הידד! הבחירה הנחשקת בין דבר לשחין , בין כלבה בהסגר אחרי שנשכה מישהו שהתקרב אלייך "יותר מדי" ו-"לא בא לה טוב בעין" ובין כלבה דרוסה בבית חולים, אחרי שניסתה לרעות טרקטורונים בשביל ישראל.

כמו שכולם מבינים החיים בבית משפחת קורובקין מרתקים הם. פיתרון בעיית יצר ההגנה ראוי לפוסט מכובד משלו,וזה יהיה מוקדש כולו לרעייה.

לאחר שכל הרעיונות שלי כשלו וכל הרעיונות של הקולגות מוצו ועדיין לא היה שיפור, נזכרתי שאיילה נאור הציעה לי משהו מעניין. הכלבה שלך כבר רועה ? היא לא מסוגלת להפסיק ? לא מסוגלת להתרכז ? אז למדי אותה לרעות, תני לה לרעות, אבל בתנאים שלך ואיתך.כי אם את לא יכולה להפסיק אותה, הצטרפי אליה. וברגע שהרעייה תבוא דרכך השליטה תהיה אצלך.

ואז התחלתי לחפש אצל מי ללמוד. הרבה מאוד אנשים המליצו לי על עדי אתרוג, מכיוון שהיא מסבירה מעולה ומאוד שיטתית. זה לא שיש המון אלטרנטיבות בארץ. יש בדיוק שלושה אנשים שעוסקים בלימוד רעייה באופן מקצועי. דני מירדנה שבעמק בית שאן, אבל זה בעיקר כי יש לו עדר משלו והוא לא מאוד פנוי, אופיר פז ממשמר העמק, ועדי אתרוג מהערבה.

אני בחרתי בעדי. גם בגלל ההמלצות, וגם בגלל הניסיון הנרחב שלה, ונסענו לערבה, למושב צופר. עדי אתרוג היא היחידה שעורכת סדנאות מרוכזות לאנשים פרטיים שבאים להתנסות בספורט שונה מאוד מכל מה שיש בארץ וגם מלמדת רעייה לכלבים שאח"כ עובדים בעדרים ברחבי הארץ. 

כשישבנו ביחד להרצאה שלפני האימון עדי אתרוג הסבירה שרעייה אי אפשר באמת ללמד, זה או שיש את זה בכלב או שאין. לא הבנתי את זה בכלל. הרי כל דבר שאי פעם עשיתי עם כלבים הייתי צריכה ללמד קודם. כשהיא אמרה שלא צריך שום חיזוקים חיצוניים כמו אוכל או צעצועים, חשדתי. וכשהיא אמרה בחיוך גדול, "ועכשיו נכניס אותם לגידרית עם הכבשים ונראה מה יקרה", הייתי בטוחה שהיא היטרללה סופית.

ואז הכנסנו את ליירה לגידרית עם הצאן ואיתי וקיבלתי הלם מוחלט. חלק מזה היה כי הכלבה דחפה את כל הכבשים עליי ושמעו, תענוג גדול זה לא היה. ואז עדי התחילה לצעוק לי מאחורי הגדר, "לכי אחרי הכלבה, לכי אחריה". מסתבר שכשאת זזה, הכלבה זזה בתיאום אלייך כדי לאגף את הכבשים ולשמור אותן לידך, כשאת מחליפה כיוון, גם היא מחליפה כיוון איגוף, זה נקרא באלאנס בלשון המקצועית, וכשאת זזה לאן שהוא ומתרחקת מהן, היא תדחוף את הכבשים אלייך. זו הייתה חוויה מאוד מוזרה בשבילי. נראה היה שלכל אחד יש תפקיד וכולם מכירים את התפקיד שלהם, מלבדי. לי לא היה מושג. הכבשים ידעו, הכלבה ידעה, רק אני לא ידעתי כלום.

ליירה ידעה. היא ידעה איפה אני נמצאת, איפה הכבשים נמצאות ואיפה היא צריכה להימצא ביחס לכל אחת מאיתנו. ולא הבנתי איך היא מצליחה לראות הכל ולהבין מיד. נמלאתי יראת כבוד.

אחר כך חשבתי שכמעט אף פעם לא ראיתי אף יצור עושה משהו שהוא נולד לעשות. ראיתי אנשים וכלבים שלמדו כל מיני דברים, אפילו הגיעו להצטיינות בהם, אבל זה אף פעם לא היה היעוד שלהם, משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהם, רק משהו שסיגלו לעצמם עם הרבה מאמץ. ראיתי את ליירה וקינאתי בה, בתחושה המוחלטת של להיות שם ולעשות את מה שנועדת לעשות. ואולי בפעם הראשונה הבנתי אותה וחמלתי עליה. סוף סוף הבנתי למה היא כל כך רגישה. כי היא רואה הכל , כי היא שמה לב להכל במבט אחד. כי היא נולדה לרעות, ואנחנו הפכנו אותה לכלבת בית שגרה בעיר, כשהחושים המשובחים שלה מכבידים עליה במקום לעזור.

אך ברשותכם, נדלג לחלקים התיאורטיים יותר של מה זו רעייה ומה הם גזעי רועים:

חשוב לדעת שיש שני סוגי רועים. הרועים והשומרים.

השומרים, שביניהם הקווקזי, האסייאתי והקנגל למשל, גדלים עם העדר שלהם מינקות ורואים בו את משפחתם. בחלק מהמקרים הם גם יראו כמו כבשה, והם תמיד יהיו גדולים ומגוננים. ברגע שיבוא פולש כדי להזיק לאחת הכבשים הוא יתקל בהפתעה לא נעימה בדמות כלב כעוס ועצבני.

ויש את הרועים. ביניהם הבורדר קולי, הקורגי, הקלפי,הרועה הגרמני , הבוסרון והבריארד. לכל אחד מהם סגנון רעייה שונה לפי התנאים של השטח בו עבדו וצרכי הרועה.

ההתנהגות הטבעית של כבשים כשיש טורפים בסביבה תהיה להתקבץ יחד. לכן, אם העדר מפוזר על פני המרעה אבל אחת הכבשים מזהה טורף פוטנציאלי ומזהירה את השאר הן כולן תתקבצנה יחד. התנהגות הזו היא שמאפשרת לכלב לרעות את הכבשים ולהזיז אותן ממקום למקום. אבל עזים למשל, לא מתקבצות, ויש כלבים שעובדים עם עזים וזה יותר קשה. והקורגי בכלל אמור לעבוד עם פרות. הקלפים עובדים הרבה במכלאות. גם תנאי השטח משתנים, גם סוגי הכבשים. ולכן ישנם הרבה סוגים של כלבי רועים.

יצר הרעייה הוא סוג של ניתוב או עידון של יצר הפריי, הטרף. במשך אלפי שנים הרביעו בני האדם את הכלבים בלהקה שנטו לאגף את הטרף ופחות רצו להתנפל עליו עד שקיבלנו את כלבי הרועים שאנחנו פוגשים היום.

רעייה היא אחד מהמקצועות העתיקים ביותר שיש. הרפרנסים התרבותיים והחברתיים שלה מרתקים. כבר במסופוטמיה ובמצרים העתיקה אחד מסמלי המלוכה היה מקל רועים. המלך תואר כרועה של בני עמו, המוביל אותו למקום מבטחים. בימי הביניים, הכנסייה או ישו, תלוי, תוארו כרועה במיגוון ציורי ותבליטי קיר בכנסיות ומנזרים, המלך והאצילים שלו, ככלבי הרועים. והכבשים, הכבשים זה אנחנו, האנשים הפשוטים שצריכים ללכת לאן שאומרים לנו.

משפט המתים מאה 2 לפנה"ס

משפט המתים מאה 2 לפנה"ס. ומה יש לפרעה ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל השילטון

ואצל היהודים זה בכלל סיפור שלם. ובכולו הרועים הם הטובים ועובדי האדמה הם הרעים. החל מקין והבל ועד למלך דוד.

 

הרועה הטוב. מה יש לישו ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל לשילטונו הרוחני

הרועה הטוב. מה יש לישו ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל לשילטונו הרוחני

כלבי הרועים לא גדלים עם העדר. בורדר קולים מתחילים בהכשרה שלהם בממוצע בגיל שבעה חודשים. והבנתי מעדי שעם קלפים אפשר להתחיל מוקדם יותר. זה משתנה בהתאם לגזע ולאופי הכלב הספיציפי. גם בכלבי הרועים יש הבדלים בסיגנון. יש את ה- Heelers שעובדים בעיקר עם נשיכות לרגליים ונביחות, כמו הבוסרון. ואת ה -Headers  שעובדים על ידי הזזת כבשים באמצעות נעיצת מבטים והתגנבות, כמו הבורדר קולי. יש את אלו שדוחפים את העדר לכיוון הרועה ואת אלו שנוטים יותר לדחוף אותו מהרועה והלאה.

ההבדלים בין הכלבים נוצרו בהתאם לשטח שבו עבדו ולכבשים שאיתם עבדו. באנגליה הכבשים יותר פחדניות וכרי המרעה מגודרים בדרך כלל ולכן הבורדר קולים, שהתפתחו בגבול בין אנגליה וסקוטלנד, הם כלבים שעובדים בעדינות יחסית ולא מפחידים את הכבשים.

באירופה היה יותר שטח, והוא לא היה מגודר , כך שהכבשים, גם הן מסוג אחר, פחות פחדניות, יכלו , אם הכלב לא השגיח דיו, להכנס לשדה שליד ולאכול את היבולים. בשביל לשמור על הגידולים החקלאיים, כלבי הרועים שימשו, מלבד להעברת עדרים ממקום למקום, כ"גדר חיה", שזה אומר בעצם שהכלב, במקום להיות מאחורי הכבשים כמו אצל הבורדר קולי ,רץ  בצדדים הלוך ושוב כדי לשמור שהן לא עוברות את הקו, וכך הוא מונע  מהעדר להגיע לשדות ולהזיק ליבול. הכלבים צריכים לשמור על הכבשים מעבר לקו מסויים, לא תמיד הקו הזה הוא קו ויזואלי. אז היה צריך כלבים שישמרו על העדר מחוץ לשדה, שיעבדו יותר קרוב אליהן ואפילו ינשכו מדי פעם . והרבה מהכלבים האלו עובדים גם עם נביחות.

כדי להמחיש, מצאתי ביוטיוב שני סרטונים של כלבים צעירים שמתחילים רעייה. אחד בורדר קולי ואחד בוסרון. באירופה, המועדונים שלהם נפרדים, והם לא לומדים לעשות את אותו הדבר בדיוק.

 

אז כן, בשביל לאמן כלב לרעייה צריך שיהיה לו בגנים את הרצון לרעות ורצון חזק לרעות. אבל זו רק ההתחלה. מכיוון שהם בעצם יודעים מה הם עושים, הלימוד הוא למעשה חיבור של הפקודות לפעולות, בהתנייה קלאסית. מחברים מילה שמתארת את הפעולה שהכלב עושה כרגע.

איגוף בכיוון השעון נקרא come bye  או שעון.

איגוף נגד כיוון השעון נקרא away או נגד.

כשאת רוצה שהם יתרחקו את אומרת להם out או רחוק.

יש אחורה, יש קדימה, יש לכי תביאי ויש עצור, כשאת מרימה יד למעלה. וכמובן – נגמר או that will do. וכך הם לומדים. אלו הפקודות הבסיסיות. בהתחלה את עוזרת להם עם הכיוונים של האיגוף בכך שאת ממקמת את עצמך במקום המתאים, זה רמז ויזואלי, ואת זזה בתיאום איתם. אחר כך, כשהם מבינים את הפקודות, את כבר לא צריכה לעזור.

וככה זה נראה שזה כבר מושלם

 

מה שהיה קשה לי אישית הוא שאין בכלל שימוש בשפת גוף ברעייה וגם לא חייבים קשר עין. זה הפוך לחלוטין מאילוף בכלל ואג'ילטי בפרט. בהתחלה הייתי מנסה לחסום את הכיוון שלא הייתי רוצה שתלך אליו, אבל בגלל שליירה התרגלה שכשאני מרימה יד היא אמורה ללכת לכיוון אליו היד הורמה, פשוט הפסקתי להרים ידיים. לקח לי זמן, היה לי קשה לשנות הרגלים. והיה לנו קשה מאוד עם הלעצור, חלק מזה הוא שלהרים יד באג'ילטי אומר עכשיו תקפצי. וברעייה זה אומר ההפך, עכשיו תעצרי.

אילוף לרעייה הוא למעשה כל כולו השתלטות ושליטה על היצר הטבעי של הכלב. העצירה היא קריטית והיא גם הדבר הכי הכי קשה. אף כלב לא רוצה לעצור, אף פעם, הם רק רוצים להמשיך עוד ועוד. אבל מרגע שלמדו לעצור, מרגע שהצלחת לשלוט בהם כשהם נרגשים כל כך, אז באמת אפשר להגיד שהצלחת, שאת יכולה להתקדם הלאה. הייתי גם צריכה ללמוד מה כמות הלחץ שאני צריכה להפעיל על הכלבה על מנת שתעבוד לפי ההוראות שלי. מספיק לחץ כדי שתשמע לי, ולא יותר מדי, על מנת לא לבאס אותה. היא הסתברה כקשוחה הרבה יותר ממה שציפיתי. קשוחה גם ביחס לבורדרים שהשוויתי אליהם. לפעמים היא חטפה בטעות ממקל הרועים שהחזקתי. לא הזיז לה. עוד בעיה הייתה שהכלבה מהירה מאוד וצעירה מאוד ונושכת נורא מהתיסכול כי הן לא זזות לה מספיק מהר לטעמה, וצריך היה ללמד אותה להאט. והיה לי כל כך קשה לראות את הכבשים ננשכות שאני לא מסכימה לעבוד ללא מחסום, לפחות עד שתרגע קצת ותגדל.קשה לי עם זה נורא ואני נלחצת מזה עד מאוד. גם לא נעים לי שהכבשים מפחדות ממנה. ומצד שני, בהיותה כלבה לא עדינה איתן, גם אין לה בעיה להכנס ביניהן ובין הגדר ולדחוף אליי. לכל דבר יש יתרונות, גם לדברים הכי מעצבנים.

הסדנה השנייה שהשתתפתי בה הייתה סדנה עם בורדרי עבודה שכבר עובדים ברעיית בהמות והיה מרתק לראות אותם לומדים ומשכללים את הכישורים שלהם. לראות את ההבדלים בין כלב שכבר עובד, והוא רגוע ונשלט, כי הוא מכיר ומבין מה הוא עושה, לכלבה צעירה שמתחילה רק עכשיו והיא בורדרית עדינה ונבונה. וגם הרגשתי קצת פחות רע כי ראיתי שהם כולם מטורפים והכלבה שלי היא לא היחידה, כולם מקימים מהומה כשמונעים מהם גישה לכבשים. אם הם משתחררים בטעות הם רצים אחוזי תזזית לאורך הגדר, וכולם נובחים כמו משוגעים.

נהניתי לראות את האנשים הצעירים שרעו, שיש להם הבנה עמוקה ברעייה ובכלבי רועים, והם מבחינים בדברים שאני לא מסוגלת בכלל לראות (אופי של כבשה ? איך אני אמורה לדעת איזה אופי יש לכל כבשה? אני לא מצליחה אפילו להבדיל בין אחת לשנייה). וכמובן למדתי המון מעדי אתרוג.

בין לבין עבדנו מעט עם איילה נאור והבורדר שלה נארדו. כשראיתי אותו עובד הבנתי איך בורדרים עובדים עם מבטים. לנארדו יש מבט מפחיד ואובססיבי לגמרי. הכבשים מתרחקות רק מזה שהוא מסתכל עליהן.

וליירה ? מאז שנחשפה לכבשים היא הבינה שרעייה עושים רק עם כבשים ולא עם שום חיה אחרת. עכשיו הרבה יותר קל לנו איתה. היא יותר נשלטת. הרעייה האובססיבית פחתה עד נעלמה. זה אכן פיתרון, אבל כזה שדורש השקעה.

וככה זה נראה כשזה ספורטיבי וכן, בגלל המרחק, הפקודות ניתנות בשריקות:

 וליירה עם יורי, בסדנה הראשונה:

ליירה רועה גם

 אני מקווה שתסלחו לי על הנכות הטכנולוגית וכן תלחצו על הקישור. וגם הוורדפרס לא מרשה לי להעלות קבצים גדולים מדי. ואיכשהו כולם גדולים מדי.

 

רדי ממני כבר

 

הכלבים שלנו נוטים להביך אותנו בדרכים שונות ומשונות-  הם קופצים על זרים בהתלהבות, חופרים בורות בגינה של השכנים, אוכלים זבל שהרימו מהריצפה מול העיניים שלנו, לפעמים הם גם יברחו עם הזבל בפה ויאכלו אותו תוך כדי ריצה, הם גונבים גרביים, אוכלים נעליים, מחליטים לפצוח בסרנדת יללות כשכולם הולכים לישון ומעירים את כל דרי הבית, לא מגיעים כשקוראים להם, תוקפים כלבים אחרים, או סתם לא מקשיבים לנו כי יש להם משהו מעניין יותר לעשות באותו הרגע. כל ההתנהגויות האלו הן טבעיות, אם כי לא רצויות במיוחד.

על כל הדברים האלו תוכל למצוא המון המון מידע. כל התנהגות כזו נחקרה, נחרשה ונחפרה לעייפה. חיפוש פשוט ברשת יתן טונה תוצאות. אבל על אוננות ? התנהגות מאוד מביכה ומאוד מאוד נפוצה? ! ? על זה לא תמצאו כמעט כלום. ועל אוננות של כלבות בפרט אין בכלל מידע. גם בספרים על התנהגות של כלבים פותרים את האוננות בפסקה אחת ולא מתייחסים לאוננות של נקבות. שקט. נסענו במכונת הזמן למאה ה- 19. כשזה מגיע לכלבות לא עזבנו את העידן הויקטוריאני וחבל, כי בורות היא אף פעם לא דבר טוב.

אוננות אצל כלבות (וכלבים)היא התנהגות נורמלית ונפוצה. כלבים מאוננים על הבעלים שלהם, על זרים ובני משפחה, על חפצים ועל כלבים אחרים במבחר סיבות או נסיבות.

אם האוננות לא נובעת מבעיה רפואית, למשל, גירוי באיזור אברי המין הוגורם לכלב להתגרד באובססיביות ולפצוע את המקום, או שהיא הופכת להתנהגות אובססיבית, כמו כלב שמאונן כל יום כל היום, וזה הורס את חייו ומונע ממנו לתפקד, אז היא בחזקת נורמלית. לרוב הבעיה היא אצלנו. זה נורא מביך אותנו.

לרוב האנשים יש מושגים מאוד מוטעים (ולפעמים גם מאוד מזיקים) על אוננות. הם תמיד יחשבו שהכלבה "דומיננטית" על הבנאדם שלה. וכשאנשים אומרים "דומיננטיות", כל אחד חושב על משהו אחר ועכשיו לכי תביני למה הוא מתכוון, הם גם אף פעם לא ממש יודעים להסביר לך. אני לא פוסלת את ההסבר הזה. אבל בדרך כלל, אוננות נובעת מסיבות אחרות.

הערה – איך באמת מגדירים דומיננטיות ? קצת מעצבן שאני צריכה לכתוב על זה , אבל כנראה זה הכרחי. דומיננטיות זו לא תכונה של פרט באותה הצורה שעיניים חומות זו תכונה. זו סוג של התנהגות שיכולה ,או לא יכולה, להתרחש בהתאם לנסיבות. כשיש שני פרטים או יותר שמתחרים על אותו משאב (אוכל, משחק, תשומת לב) מי שזוכה בו באותה הסיטואציה הוא הדומיננטי בה. בסיטואציה אחרת עם אותם הפרטים,הפרט הדומיננטי יכול להשתנות. למשל אצלנו הכלבה הבוגרת דומיננטית תמיד על האוכל אבל הצעירה דומיננטית על הצעצועים ועל החתול. בוודאי שיש חיות שברוב הסיטואציות ימצאו את עצמן בעמדה מובילה או דומיננטית. יש להן נטייה לכך. אך דומיננטיות זה מושג תלוי סיטואציה. לא תכונת אופי. האם כלבים יכולים להיות דומיננטיים על הבעלים שלהם ? כן, כבר ראיתי מקרים של חיה שמתייחסת לבעליה כמשאב שלה, כרכוש שלה. אבל חשוב לבחון כל מקרה, להסיק את המסקנות הנכונות ולא לחשוב שכולם מתנהגים אותו הדבר ומאותן סיבות.

(ועכשיו אני חייבת –  להיות "דומיננטי" על הכלב שלך זה לא אותו הדבר כמו לאלף אותו. כמו שזה שהורים שולטים ברוב האספקטים של חיי הילדים שלהם, לא אומר שעכשיו הילדים מחונכים ולא צריכים ללמוד דברים כי מספיק שידעו את מקומם. כן, להיות "דומיננטי" לא פוטר אתכם מהצורך לאלף את הכלב. אני יודעת שזו טרגדיה…)

הפוסט הזה נכתב אחרי הרבה דיונים בעיקר בפייסבוק בקבוצות של מאלפים ומגדלים בארץ ובחו"ל. בדיונים, גם באלו הבינלאומיים, השתתפו רק נשים. מאלפות, כלבניות או מגדלות. גברים פשוט לא מדברים על אוננות.

אז מה הסיבות לאוננות אצל כלבות ?

סיבה אחת – לחץ או התרגשות שהכלב לא מסוגל לנתב אותה ולהתמודד עימה ומתבטאת באוננות.הרבה מאוד כלבים מגיבים להתרגשות או ללחץ באוננות על כלבים, על בני אדם וגם על חפצים.

 לדוגמה, הכלבה שלי. היא מאוננת עליי כמעט אך ורק באג'ילטי ולעיתים באימוני טריקים, בעיקר כאלו הכוללים קפיצות. זו ההתרגשות מהאג'ילטי שהכלבה מתקשה להכיל. אין בינינו קונפליקט באימונים. שתינו רוצות אותו הדבר. הכלבה מאוד קשובה . היא לא מנסה לקחת משהו ממני או לשמור אותי ואת תשומת הלב שלי לעצמה, אני ממזמזת שם את כל הכלבים שמוכנים לאפשר לי לגעת בהם. אפילו את האוכל שאני מביאה אני מחלקת די בחופשיות בין כלבי הקבוצה (אם הבעלים מרשים לי) היא פשוט שמחה ונלהבת.

מקרה אחר שאני נזכרת בו הוא כלב צעיר שהיה מאונן על כל אורח שהיה מגיע אליו הביתה. אבל עליי הוא לא אונן. קצת נעלבתי בהתחלה, אני מודה. עד שהבנתי שאני פשוט התעלמתי מההתרגשות שלו באופן אוטומטי, והתייחסתי אליו רק כשהיה רגוע וכך, הוא מעולם לא אונן עליי כי מעולם לא נוצרה הסיטואציה המתאימה.

כלבנית מפורסמת סיפרה לי שכשהכלבה שלה רואה אותה לובשת את מכנסי הדגמ"ח המשמשים אותה באימונים, היא כל כך מתרגשת שהיא מתחילה לאונן עליה.

סיבה שנייה – אוננות היא חלק מרפרטואר התנהגויות מיניות בכלבות ובכלבים. גם כלבות מעוקרות וכלבים מסורסים מאוננים (אם כי פחות). זה יראה אחרת מאוננות של התרגשות/לחץ, לרוב יתווספו לאוננות התנהגויות מיניות נוספות.

סיבה שלישית – משחק. כמובן, שפת הגוף של הכלבה תראה שונה מאוד בכל מצב מהמצבים.

אך לעיתים בחיים, אין רק סיבה אחת ודי, אלא כמה בבת אחת. מגדלת מסוימת סיפרה לי שאצלה בשגרים כל הגורים עולים זה על זה מתוך משחק.  וכשאחת הנקבות בלהקה שלה מתייחמת, כולם עולים אחד על השני כאילו אין מחר. נקבות על נקבות, זכרים על זכרים. הגורים עולים על האבא שלהם, על האמא. ועל כל מה שזז באיזור וגם על מה שלא זז.

סיבה רביעית – דומיננטיות. אכן, כלבים יכולים לעלות, לרוב על כלבים אחרים, כניסיון לבסס עליהם מעמד דומיננטי. וכן, גם במקרה הזה, שפת הגוף תראה מאוד מאוד שונה. היא תראה מאיימת. גם כאן, לעיתים ניסיון לבסס מעמד נעשה תוך כדי משחק ושפת הגוף תראה אמביוולנטית.

אז מה עושים ?

קיבלתי שפע של עצות ושני סרטוני יוטיוב מעניינים. חלק מהעצות כאן יהיו יותר רלבנטיות, לאחת אני מתנגדת, ואחת הייתה הזויה למדי אבל אני עדיין שוקלת אותה.

עצה שקיבלתי משתי מגדלות מקסימות – אל תעשי שום דבר. זה עובר לבד ככל שהם מתבגרים ואין טעם להתייחס. אחת מהן אמרה לי אפילו – "מה יש תני לה קצת להנות. אני אפילו לא הורדתי את הכלבים שלי ". אז אם הכלב שלכם מאונן נגיד, פעם פעמיים ביום, לא כי הוא רוצה להוכיח שהוא שולט עליכם והוא רכושן, אלא מתוך משחק/התרגשות/מיניות , והוא לא אובססיבי וזה לא מפריע לכם. אפשר פשוט להניח לו. וזהו.

עצה נוספת שקיבלתי מחברות בקבוצת הפייסבוק Observation Skills for Training Dogs

היא לתפוס אותה לפני שהיא מתחילה לעלות עליי, ולהסיח את דעתה בלבקש ממנה משהו אחר , משהו שהיא יודעת טוב, בתחום המשמעת הבסיסית, שיאלץ אותה להתרכז וימנע ממנה להגיע לרמה גבוהה של ריגוש. לא תמיד זה מצליח, במיוחד בסביבה מלאת הגירויים של האג'ילטי (מלאת הגירויים שמסיחים את דעתי. אני לא יכולה להיות מרוכזת כל הזמן). אבל שווה לנסות. ואם היא כן מצליחה לעלות עליי, להוריד אותה בעדינות ולחכות שתירגע. הם גם צירפו סרטון ממש חמוד ! כנראה היחיד שנעשה אי פעם בנושא:

 

 

אם הסיבה היא מינית. אפשר לשקול עיקור או סירוס. לרוב זה מפחית את תדירות האוננות. לא תמיד.

גם אם הסיבה היא משחק, ובכן, חלק מהכלבים לא אוהבים, בלשון המעטה שעולים עליהם, זה יכול לסבך את הכלבה המאוננת שלכם במכות. לימוד ממש ממש טוב של פקודת "עזוב" יכול מאוד לעזור. "עזבי" זה לא רק לאוכל וצעצועים, הוא יכול לכלול כלבים או חתולים או כל דבר אחר שאתם רוצים שהכלב שלכם יעזוב. חשוב להתאמן ולכלול באימונים את כל הגירויים. כלב שלמד לעזוב רק מזון לא יכליל את ה"עזוב" שלו לדברים אחרים כמו כלבים/חתולים/צעצועים. 

עצה של המדריכה שלנו באג'ילטי, ורד ס. – להפוך את האוננות לבלתי אפשרית. להסתובב, להפנות את הגב. בכל מקרה, להיות במצב בו עלייה עלייך היא לא דבר נוח או בכלל אפשרי. ואם היא מצליחה בכל זאת, להוריד אותה ולהתעלם ממנה. לא להוסיף להתרגשות שלה, לא לחזק אותה. לתגמל אותה רק על התנהגות נאותה.

אם נרחיב קצת את מה שורד הציעה – אם הכלבים שלכם נלחצים ומתרגשים כשהם פוגשים אנשים חדשים. אפשר למנוע מהם את החוויה המלחיצה או לנסות למתן אותה. להפגיש אותם ממרחק למשל, או לא לתת להם גישה חופשית לדלת כשאורח מגיע, שילכו למקום שלהם או שאתם תשימו אותם שם ושישארו במקום עד שירגעו. אפשר גם להסיח את דעתם באמצעות זריקת צעצוע או אוכל או לבקש התנהגות חלופית כמו שב.

עוד עצה – תבעטי בה קצת, תכעסי עליה. והבנאדם לא הבין למה אני ממש ממש מתנגדת לעצה שלו. לא הצלחתי להסביר.

אני מניחה שהעצה הזו תעבוד, כמו רוב העצות שמבוססות על ענישה או אי נעימות. אבל יהיו לה תופעות לוואי שאני לא מוכנה לשאת בהן. ברגע שאדכא את האוננות בצורה כזו, אני אדכא גם את ההתלהבות וההתרגשות של הכלבה מהאג'ילטי בפרט ומהעבודה איתי בכלל. אני אפגום בקשר שלנו, ואז העבודה שלנו תפגע, שיתוף הפעולה שלנו יפגע. ואני לא מבינה למה מגיע לה עונש כי היא שמחה ונלהבת ונהנית מלהיות ולעבוד איתי. זה לא צודק ולא הוגן וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. זה קצת כמו שהייתי באה לחבק מישהו שאני אוהבת ובתמורה הוא היה מעיף לי כאפה. זה לא רק לא פייר, ככה לא אמורים להתנהל יחסים בין שני בעלי חיים שאוהבים זה את זה.

עצה נוספת שאהבתי , אך שכל איזכור שלה בחוגים לא מקצועיים כלל חלחלה והזדעזעות רבתי, וגם קצת איומים מהבנזוג ("שלא תעזי לעשות את זה, זה דוחה !" פלאס גילגול עיניים והבעה של בחילה) – לכדי את ההתנהגות ושימי אותה על אות. כלומר, ובמילים פשוטות: למדי את הכלבה שלך לאונן עלייך בפקודה. הכלבנית שסיפרתי עליה עשתה את זה עם הכלבה שלה. היא חשבה שזה חמוד. אני חושבת שכל אישה שהגיעה לרמת משמעת בה היא יכולה לשחרר את הכלבה שלה לרוץ קדימה בשיא המהירות, ואז כשהכלבה במרחק של חצי מגרש כדורגל ממנה לצעוק "ארצה" והכלבה צונחת מיד על הקרקע כאילו ירו בה, יכולה להרשות לעצמה מה שהיא רוצה. אני בחרתי לא ללכוד את ההתנהגות הזו במחשבה שגם ככה כשהכלבה שלי נרגשת מדי , ואני לא רוצה לעודד אותה.

כמובן, היא לא הייתה הראשונה ש"עלתה" על זה. המאלפת, חוקרת ההתנהגות והסופרת הסופר מפורסמת ג'ין דונלדסון לכדה אוננות של נקבה מעוקרת. אולי זה לא נראה כל כך טוב, אוננות היא מסוג ההתנהגויות שחייבות להסתיים. כלומר, אם היא הייתה מורידה את הכלבה מהרגל הכלבה הייתה ממשיכה את התנועות באוויר. כן, הוידאו הזה נראה מאוד סוטה לחלק מחברי, הם בהחלט טרחו למסור לי שאני סוטה והם לא היו היחידים. אתם לא חייבים לראות את הסרטון כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או ליירה ואני בחוג הישראלי לאג'ילטי

 

אג'ילטי של ה -AKC. מסלול קפיצות

אג'ילטי הוא ספורט, שהומצא בשנות השבעים באנגליה על ידי פיטר לואיס ושאב השראה מספורט הסוסים. זהו ספורט כלבני ועם זאת הוא כל כך הרבה יותר מזה.

אנשי האג'ילטי מסתובבים עם חולצות שכתוב עליהם – Agility Is(rael) is Fun. וזו הסיבה העיקרית לקחת חלק באג'ילטי, הפאן, הכיף. אם משהו הוא לא כיף לכם ולכלב, הוא לא שווה גם אם הוא מועיל באלף דרכים אחרות.

לוקה קופצת מעל משוכה

 במבט למסתכל מהחוץ ספורט האג'ילטי נראה כמסלול מכשולים שהכלבה והנוהגת שלה צריכות לעבור יחד, בזמן קצוב של 40 שניות, במסלול מוכתב ובדרך מסוימת (למשל אין לקפוץ מגג ה A frame זה עושה נזק לפרקים ולשלד, יש לרדת את המתקן בריצה מהירה. אין לעלות על השולחן מצידו המזרחי, אבל אפשר לרדת מכל צד) . הכלבה רצה ערומה, בלי קולר, בלי רצועה ובכל זאת היא נשמע לאשה שלה בצורה העמוקה ביותר שיש. והאשה ,היא נשמעת לכלבה ולסימנים שלה. מי שיכולה לרוץ מסלול אג'ילטי עם כלבתה יכולה באמת לטעון שהיא מכירה אותה. ואני צריכה להוסיף – המסלול משתנה בכל ריצה ! אי אפשר ללמוד אותו בעל פה. הכלבה תמיד חייבת לשים לב למה שאת מסמנת לה. ולכן בסיס האג'ילטי הוא הבנה ותקשורת, ושיתוף הפעולה בין כלב ואדם. לדעתי זה תמיד מדהים לגעת בהכרה, בתודעה של יצור אחר, במיוחד שאותו יצור אינו מהמין שלנו.

לוקה עוברת שרוול. המתקן שהכלבים הכי פחות אוהבים

אני לא מומחית ( ואני מדלגת כרגע על כל הסבר טכני כי זה פחות חשוב בעיניי), ואני מצטטת כאן את דנה ורדינון , שופטת אג'ילטי מוסמכת ע"י ה – FCI    , ואז אתחיל לדבר קצת על החוויה של ליירה ושלי.

"

פקודות/ הוראות קוליות חשובות לאימון אג'יליטי, אך חשובה לא פחות ולמעשה אף יותר היא שפת הגוף. באג'יליטי הנוהג מנסה לעזור לכלב עד כמה שאפשר לבצע כראוי את המסלול ולצורך זה הנוהג עושה שימוש בשפת גוף. יש טכניקות אוניברסאליות של שפת גוף, אך לכל נוהג שפת גוף וקצב משלו וכך גם שפת הגוף של הכלב והקצב שלו.

כאן באה לידי ביטוי התקשורת הגבוהה הנובעת מקשר עמוק.

ההיכרות הצמודה, האהבה ללא תנאים (של שני הצדדים), הנאמנות , השמחה בעבודה משותפת, הם אלו שמולידים את האג'יליטי האמיתי ובמיטבו כפי שאני רואה זאת.

אומרים על בני זוג ש"כשישנים על אותו כר מקבלים את אותו הראש" אז בתחום האג'יליטי גם זו אמיתה. איני אומרת שבכדי להצליח צריך לחלוק מיטה וכרית עם הכלב – נהפוך הוא ,אך יש לשתף את הכלב כמה שיותר בפעילויות הפנאי שכן הכלב הוא חלק בלתי נפרד מהלהקה מהמשפחה: טיולי הבוקר הלילה, ההליכה, הג'וגינג, יציאה לחיק הטבע, לים, השמחה במפגש המחודש כשחוזרים מהעבודה, המשחקים במשיכת חבל ובכדור, ההברשה, החפיפה, המגע והפינוק.

נוצר אמון (trust )שמקנה בטחון ואהבה ואלו האחרונים מעניקים שמחה ורצון לעבודת צוות.

כל מערכת יחסים בין הנוהג לכלבו מוקרנת על המסלול. כלב ללא בטחון אהבה ושמחה באימון עלול להסס ואף לסרב לבצע מכשול מסוים . הייתי עדה לתקרית מצערת בה בעת אליפות כלב ביצע מיכשול בצורה לא מושלמת – אז מיד הנוהגת קראה לו תוך כדי שהפגינה כעס. בתגובה הכלב ברח ממנה ובכך הפגין פחד מהעתיד לבוא. השופט כמובן לא אהב את שקלט והחליט לפסול את הצוות לא רק ממסלול זה אלא מביצוע יתר המסלולים באותה תחרות ו"אות קלון" הוטבע בה.

מבחן אג'יליטי מורכב ממסלול שאורכו כ 160 מ' ואשר מכיל

כ 20 מכשולים ועל הצוות לבצע אותו תוך כ 40 שניות. כאשר כל שניה ואף מאית שניה הן משמעותיות. שפת גוף לא נכונה יכולה לגרום לפסילה וכך גם איחור במתן פקודה/ הוראה. התקשורת וקריאת שפת הגוף של הכלב והנוהג תוך כדי ריצה חיונית להצלחה. הנוהג והכלב הם שילוב, צוות, שאין שני לו. הם מכירים את שפת גוף של שותפם על כל הניואנסים הקטנים בינהם: גודל הצעד, שינוי בו, מנוד ראש, הטיית זנב, הטיית גוף,הנפת יד ומבט. בלי לדעת אנחנו קוראים סימנים כה רבים בשניות מועטות – אנחנו: הכלב והנוהג קוראים את המפה המיוחדת שביניהם. המשוררת לאה גולדברג בשיר האהבה שלה "סליחות" הטיבה לתאר זאת במילים "ולמדתי שם של כל ריס וציפורן "

דנה ורדינון

—————————————————————————————————————–

 

האג'ילטי , כפי שליירה וחברי קבוצתה הכלביים חושבים עליו , הוא לונה פארק. הם נרגשים , נהנים ומאוד רוצים לעבוד. המדריכים בונים את ההיכרות של הכלבים עם המתקנים כך שגם הכלב החשדן והחששן ביותר יהיה נלהב ושמח להתנסות. הכל נעשה בהדרגתיות ובשיטות חיוביות. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. הספורט נותן לכלב כלים לשליטה עצמית ולשליטה ריגשית. במגרש הכלבה היא זו ששולטת , היא זו שבוחרת. את והיא ביחד. אתן צמד. ושתיכן חשובות באותה המידה.

האג'ילטי לא משלב בתוכו שום כפייה שהיא. את לא דוחפת את הכלבה על המתקן, את מחכה שהיא תעלה או תכנס אליו על פי הבחירה שלה. אם את תעשי את זה נכון, והמדריכה (או המדריך) ידאגו שתעשי את זה נכון, אתן תבחרו ביחד.

לוקה קופצת דרך הצמיג

גיליתי שכדי לעבוד נכון יש שלושה דברים חשובים –  המצב רוח והמצב שלי בכלל, מצב הרוח של הכלבה, והסביבה שלנו. אם אחת מאיתנו לא מתפקדת טוב, השנייה גם תכשול. אני צריכה להיות עירנית לכלבה. מה שהיא מרגישה, מה שהיא צריכה ומה שהיא רוצה, הוא הדבר הכי חשוב, הכי חיוני לעבודה מוצלחת. באימון בו הייתי מפוקסת היא עבדה נהדר, באחד אחר בו הייתי מטושטת גם היא הייתה מבולבלת לחלוטין. איזה הבדל.

יש טווח ריגשי מסוים שחייבים להישאר בו. היא צריכה להיות נרגשת ונלהבת כדי לעבוד כמו שצריך, אבל לא יותר מדי. וכבר היה לי יותר מדי. כמובן שגיליתי שעברתי את הסף רק אחרי שעברתי אותו. כלבה שרצה מסביבך בסיבובים נובחת ונושכת את העקבים שלך ? הרבה יותר מדי. כלבה שרצה מסביבך גונבת את צעצוע המשיכה שלה ורצה בסיבובים בדשא ? גם יותר מדי. לעומת זאת, אם התעצבנתי או הייתי רצינית היא ירדה מייד לתת ביצוע ותת חשק. גם לא טוב. זה מאתגר להחזיק אותה באותה רמה של מצב רוח מרומם ושמח, אבל לא בהתלהבות היסטרית.

כשבאים לאג'ילטי רואים מייד שזהו ספורט שהבורדר קולים מאוד דומיננטיים בו. הגוף הגמיש והאתלטי, האינטיליגנציה, הנכונות לעבוד, הזריזות וכל תכונות הרועה מאפשרים להם להצטיין בו. בהחלט יש הרבה מאוד גזעי רועים בחוג, בורדרים כמובן, רועים אוסטרליים, מלינואות ,רוע"ג, בירדד קולי ובוסרון . אבל כל סוגי ומיני הכלבים יכולים להשתתף בו ולהצליח. בקבוצה של ליירה ושלי יש שלושה פודלי ענק, ו-ויסלה אחת, מלבד הרועים. בקבוצות אחרות ראיתי לברדורים , כלבים מעורבים וכמובן את לוקה, הדוברמנית. ושמעתי מדנה ורדינון שפעם היה גם באסט האונד שעשה אגילטי בישראל.

ליירה ואני לא התחלנו טוב. היו לי בעיות עם ליירה מההתחלה. בעיות שלי. בעיקר כי ליירה באה מייד אחרי הכלבה שהכי אהבתי בעולם. ואני תמיד השוויתי ביניהן והיא תמיד הפסידה. ואנחנו לא הכי מתאימות, היא כלבה רגישה ובי יש משהו אגרסיבי ואובססיבי. כתוצאה מכך, היא סירבה לשתף איתי פעולה,היא סירבה לעבוד איתי, היא סירבה לסמוך עליי והיא צדקה. אבל החוויה של האג'ילטי ריפאה את הקשר שלנו וזה קרה כבר אחרי האימון הראשון. מיד אחריו היא עברה לישון איתי בחדר, ליד המיטה שלי.  וקודם היא העדיפה את הכורסה ליד המרפסת. עכשיו היא בוחרת ללוות אותי לכל מקום אליו אני הולכת.

וזה שהיא רגישה כל כך לסביבה ולכל מה שמשתנה במרחב, מסתבר שזה יתרון באג'ילטי ולא כאב ראש כמו שזה בדרך כלל. הכלבה מודעת להכל. והיא רגישה לכל ניואנס בשפת הגוף שלי, עוד יתרון. ואני בכלל לא ידעתי עד כמה היא מודעת. רק שעבדנו על מתקן הגשר. גיליתי שכל תזוזה קטנה שלי, כל הפניית כתפיים ולו הקטנה ביותר יכולה לגרום לה ליפול ממנו. ולעומת זאת, כל מילת עידוד יכולה למשוך אותה הלאה. כשאני רצה היא תרוץ. כשאני הולכת לאט היא תאט, כשאני שמחה היא תהיה שמחה וכשאכעס, טוב, אני לא אכעס יותר.

עכשיו אני מבינה אותה יותר.עכשיו אני יכולה לראות את הדברים הטובים שיש בה. לא, זה מעבר לכך, אני פשוט יכולה לראות אותה. ולא לראות אותה ולחשוב בטינה שהלוואי שהיא הייתה מישהי אחרת, וזה בסדר להתגעגע, וזה לא עושה אותי אדם רע שאני לא אוהבת את ליירה באותו האופן או באותה העוצמה. ומאז שהתחלנו עם האג'ילטי הכלבה החלה לשמוע ולציית. עניין המשמעת סודר ונגמר.  כבר אין לי הברזות ותיחמונים. או סירובים. היא משתפת פעולה. לפעמים היא לא מבינה מה אני רוצה, לפעמים אני מבלבלת אותה ולפעמים היא מאבדת ריכוז. אבל בכל זה ניתן לטפל.

באג'ילטי יש חלק של משמעת שעושים כחימום לפני האימון. שזה בונוס. וכל פעם שאנחנו שם זו עוד הוכחה בשבילי שאנחנו בדרך הנכונה. לפני האג'ילטי ליירה לא הייתה מוכנה לעבוד איתי. הייתי יכולה ללמד אותה בקלות, זה כן, והיא הייתה לומדת מהר,ומאוד נהנית, ואז היא הייתה עושה בדיוק בדיוק ההפך. המשמעת היא לא כייפית עבורה, היא חזרה על מה שהיא כבר יודעת והיא לא אתגר,  הרי היא לא אג'ילטי. אבל מה שמניע אותה היום לציית לי הוא הדבר שחשוב לי . עכשיו ליירה לא  סתם מבצעת פקודות. היא לא רק הולכת ברגלי, יושבת, עומדת, שוכבת או באה אליי.   היא עושה את מה שהיא עושה, כי היא רוצה, כי היא שמחה, כי היא רוצה כי אני רוצה. כי יש בינינו קשר. 

ליירה עושה A

אז כן, השורה התחתונה היא שהכלבה עובדת. אבל זו מסתבר לא השורה התחתונה שלי. את השורה שלי  אולי לא יכולים לראות, אבל אני מרגישה אותה. סוף סוף אני מחוברת אליה ולעצמי

אני לא הבנאדם הכי טוב בעולם, ובטח שלא המאלפת הכי טובה, יש בי כל כך הרבה פגמים ושגיאות וחששות ופחדים וכל כך הרבה דברים ללמוד. אבל כל סיפור האג'ילטי מלמד אותי כל פעם מחדש שאני לא מסתכלת על העולם ועל עצמי בדרך הנכונה. ובגלל זה גם את ליירה לא ראיתי כמו שצריך. למה להתעסק במה שאין ואף פעם לא יוכל להיות, כשיש כל כך הרבה דברים שיש ? אנחנו הצמד ואף אחת מאיתנו לא ניתנת להחלפה. אנחנו בלתי ניתנות להשוואה. אנחנו זה מה שיש. אנחנו כאן. וכל מה שאנחנו צריכות ללמוד זה רק על עצמנו, ואיך להיות יותר ויותר אנחנו בכל יום שעובר. אולי זו הדרך היחידה שבאמת אפשר לקרוא לה הצלחה.

 

עונת האג'ילטי כבר נפתחה אבל עדיין אפשר להצטרף.

לכו לאתר של החוג הישראל לאג'ילטי, בררו פרטים, ואני מקווה לראות את כולם באימונים הבאים.

בחי-כיף בראשל"צ.

תודה לורד המאלפת שנתנה לי רשות להשתמש בתמונות שלה ושל לוקה המקסימה

נ.ב. המתקנים לא מתאימים לקווקזים, אייריש וולפהאונדים, דוג דה בורדו ודני ענק. אז, חוץ מהם

כולם.

ויש גם סדנאות ! הן מיועדות לכל מי שמתעניין בתחום. גם לאנשים בלי ניסיון באג'ילטי. 

והנה שני הפרסומים הרלבנטיים :

וגם

והבנתי שעומדת להפתח קבוצת אג'ילטי באיזור חיפה

פנו לאיילה נאור עבור עוד פרטים 

ועוד משהו מהמם. כי אני פשוט חייבת. זהו וידאו יו טיוב של יעל חזן ודיון שלומדות עכשיו אג'ילטי

בהולנד. הוא נהדר בעיניי כי הוא מראה את האמצע של תהליך הלימוד 

 

וזה הבלוג

הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או למה אתם חייבים לקרוא את הספר Control Unleashed

Control Unleashed

לפני שבועיים לערך פגשתי בפארק את השכנה עם הכלב שלה. היא אישה צעירה עם משרה מלאה ושלושה ילדים קטנים מאוד. לכן זה תמיד מרשים אותי כשאני רואה אותה מריצה את הכלב שאימצו מעמותה, עם האופניים. המשפחה הזו היא דוגמה נהדרת למשפחה שאימצה לה את הכלב המושלם בשבילה. אבל יש רק בעיה אחת ,היא אמרה לי, הכלב לא אוהב זכרים אחרים. כל פעם שהוא רואה זכר אחר הוא נוהם ונובח ומשתולל. והיא לא יודעת מה לעשות. אבל אצל סיזר מילאן, היא ראתה שצריך לשים את הכלב בארצה לא לזוז, בדיוק מול הגירוי, ולא לאפשר לו להשתולל. וזה מה שהיא מנסה לעשות. וכרגע, זה לא כל כך הולך.

כן, אמרתי לה. "את יכולה לעשות את זה. ואם תתחילי מספיק רחוק פיזית מכלבים זכרים אחרים, ואם מאוד תתעקשי ותבהירי לו שאת לא מוכנה להתנהגות הזו, ייתכן שזה יעבוד. כלומר, ההתנהגות תיראה אחרת. אבל האמת היא ששום דבר לא ישתנה באמת, לא לטובה לפחות. לכלב שלך יהיה עדיין קשה עם זכרים. הוא ירגיש בדיוק אותו הדבר. אולי אפילו גרוע יותר, כי לא יוכל להביע את הרגשתו, ואז, הרבה פעמים התוקפנות תצא בדרך אחרת. או שתחסלי את הנהמות והנביחות, את תחשבי שהצלחת, ואז תקבלי קרבות כלבים במתנה. רק בלי האזהרות שהיו לך פעם לפני".

(הבהרה – אין לי טלוויזיה. לא ראיתי את התוכנית המדוברת. אבל יש סיבה שכתוב תמיד בתחילת התוכנית לא לנסות את השיטות האלו בבית בלי להיוועץ באיש מקצוע. מה שזה לא היה שם, לכלב שלה זה לא התאים)

"אז מה אני יכולה לעשות ?", היא שאלה.

"לחשוב על זה מנקודת המבט של הכלב שלך", אמרתי. "לא טוב לו עם הזכרים. אז אולי אם תשני את ההרגשה שלו בנוגע אליהם, הוא יוכל להפסיק להתעצבן כל כך עליהם. הרי זה לא חוויה נעימה בשבילו להשתולל ככה".(בשביל הכלב הספציפי הזה זו לא חוויה נעימה. יש כלבים שנהנים מזה. אבל זה כבר סיפור אחר).

"את מכירה את XXXX ואת XXX ?", שאלתי, והיא עשתה פרצוף כתגובה. הרי מי לא מכיר אותן. שתי כלבות קטנות שמסתובבות יחד ותוקפות כל כלב (כמעט) שהן רואות. כמובן שהיא הכירה אותן, הן כבר הספיקו לתקוף גם את הכלב שלה. "אז זהו", המשכתי, "כמו שאת יודעת הן שכנות שלי ותמיד היו קרבות בינן לבין ליידי שלא מוכנה להישאר חייבת שמתנפלים עליה. היא שונאת אותן והיא נהגה ישר לקפוץ ולנגוס בהן. אין לי שדה ראייה שאני יוצאת מהבניין והן מחכות בכניסה והיא ישר קופצת והן קופצות ויש לי עוד כלבה, ובקיצור, היו המון מכות. היא שנאה אותן והיא עדיין שונאת אותן. אבל בחודשים האחרונים כבר אין מכות וכנראה שלא יהיו עוד".

עכשיו קיבלתי התעניינות רבה. "תראי", אמרתי. "ההרגשה של ליידי השתנתה מאוד לגביהן. בגלל תרגיל קטן ונחמד שנקרא "Look At That". בהתחלה, כל פעם שהיא הייתה מבחינה בהן במרחק (גדול), הייתי לוחצת על הקליקר* (את לא חייבת קליקר, את יכולה להתנות אותו למילה שאחריה יבוא פרס. רק תשתדלי להגיד אותה תמיד באותו הטון). היא הייתה שומעת קליק ואז כמובן שתשומת הלב שלה הייתה מופנית אליי, כי קליק אומר תמיד שעכשיו מגיע אוכל, ואז באמת הגיע אוכל. זה כמובן לא עבד כשהן קפצו לה על הגרון מטווח קצר. צריך להיות ריאליות. אבל עד מרחק של שלושה מטר, היו לי הצלחות יפות. תירגלנו את זה מספיק, ונוצרה התנייה. היום כשליידי רואה את XXXX ו-XXX הן הפכו לסימן שלה להתמקד בי ! היום הנוכחות של שתי הכלבות האלו אומרת לה – אוכל ! יש אוכל ! שימי לב! והיום כבר אין קליקר וגם אוכל אין. אני משמרת את ההתנייה הזו עם אוכל וקליקר אחת לשלושים יציאות בערך והיא עדיין עובדת מצויין. זה נותן לי את העוד שנייה כדי להשתלט עליה ולהתרחק מהן. את יכולה לעשות בדיוק אותו הדבר עם הכלב שלך. והוא יבין שזכר, כל זכר משמעותו אוכל או משהו נחמד. תקשרי לו את זה לדברים טובים. רק תתחילי מספיק רחוק שהוא עדיין יכול לשלוט בעצמו והוא לא בפאניקה."

העצה הזו התקבלה ברוח טובה.

והנה וידאו מיוטיוב שידגים למה הכוונה:

העצה הבאה כבר בילבלה אותה לגמרי, אני לא מאשימה אותה. ניסיתי להסביר לה על שיטות ה-"Doggie Zen " . איך אפשר למשל, ללמד כלב לקחת נשימות עמוקות ולהרגע על פי אות. או לתגמל אותו על מיצמוצים ו"עיניים רכות", או פשוט על כך שיצור איתך קשר עין כהתנהגות דיפולט (התנהגות שהכלב למד להציע ללא פקודה או אות, כי היא תגמלה אותו בעבר והשתלמה לו בכל פעם שהוצעה) "איך עושים את זה", היא שאלה. "פשוט לוכדים", אמרתי. לוכדים ? היה ממש קשה לי להסביר לכידה**.

אך כאן תוכלו לראות סרטון נחמד שבו לימדו כלבה לנשום עמוק ולהרגע:

הטכניקות האלו (ורבות אחרות) לקוחות מעולם האג'ילטי. אם נדייק הן לקוחות מהספר Control Unleashed  של לסלי מקדיוויט ( Leslie McDevitt), ספר על אג'ילטי, אבל כל מאלף וכל אוהב כלבים באשר הוא צריך לקרוא אותו.

זהו ספר שמלמד טכניקות לשינוי רגשי, לשליטה עצמית של הכלב על רגשותיו, וליצירת כלב רגוע, מאוזן ובטוח בעצמו. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. וכל אחד שיש לו כלב שדעתו מוסחת לפעמים, שהוא נלחץ, או שהוא ריאקטיבי, כדאי לו לקרוא את CU – וזה כולנו.

הכל טמון בהרגשה. לא באם הכלב עושה ארצה מיד כשביקשנו. ואנחנו יכולים ליצור כלב שמרגיש טוב, שבטוח בעצמו ושסומך עלינו. הספר מכיל תרגילים רבים שהם מבריקים, יצירתיים, מוצלחים ומהנים. פירטתי שניים מהם. יש עוד הרבה. אני חייבת לציין כאן את גרסת העזוב/סירוב מזון המגניבה ביותר שנתקלתי בה. כן, אני זו שזורקת סופה של נקניקיות לכל עבר והכלבות שלי עומדות בשקט באמצע. הרבה יותר קשה להתאפק מול אוכל שעף ונזרק באוויר. או את הרעיון החמוד שכרטיס הכניסה לכל מקום שהכלב רוצה ללכת אליו, הוא פוקוס עלייך, הבעלים שלו.

בספר יש המון תרגילים מוצלחים שבונים שליטה עצמית וביטחון וקשר חזק יותר בינך לבין הכלב ומאפשרים לך להכיר אותו יותר. אבל יש בספר עוד המון המון סיפורים קטנים , חמודים על המון כלבים וה"בעיות" שלהם ואיך התגברו עליהם. על כלב היפרי, על אחת שלא יכולה להרגע, על זה שמגיב לכל דבר ועל היחסים בין כלבים לבני האדם שלהם. והם שבו את ליבי.

ובמיוחד הסיפור של רומר, הכלב הגזעי המתועד הראשון של מקדיוויט שנקנה עבור אג'ילטי וגודל על פי תוכנית מוקפדת כדי להיות לאלוף. ואז התגלה שיש לו בעיה כרונית בעמוד השידרה והוא לא יכול לקפוץ. זו הייתה נקודת משבר עבור הכותבת. לאחר זמן היא הבינה שהייתה כל כך ממוקדת בניסיון ליצור את הכלב המושלם, שמעולם לא עצרה לראות עד כמה רומר לכשעצמו הוא מדהים, בלי שיצטרך בכלל לעשות משהו. בגלל שלא יכל לעשות אג'ילטי הם עברו להתחרות בראלי או (סוג של תחרות משמעת + טריקים למיניהם, שכרגע לצערי אין בארץ) והוא היה מעולה. אבל הוא לא נהנה בכלל. וכך היא ויתרה על הראלי – או, כי אם הכלב לא נהנה, זה לא שווה את זה בכלל. ורומר נשאר בבית רק כ"חיית מחמד" . והוא נהדר כפי שהוא. היא תמיד אהבה את רומר, אבל השאיפות שלה החלומות והציפיות הפריעו לה באמת להכיר אותו. וכשהכירה ברצונות שלו, היא הצליחה באמת להכיר אותו ואת עצמה. 

הכלבים הם אלו שיכולים ללמד אותנו על עצמנו הכי הרבה. הם מורים טובים אם אנחנו רק נקשיב להם. וספורט צריך להיות כיף. והחיים עם כלב צריכים להיות מלאי הנאה. 

* קליקר – קופסה קטנה שמשמיעה רעש של קליק כל פעם שלוחצים עליה. ומסמנת לכלב שזו ההתנהגות שרצינו שיבצע. צליל הקליקר הוא סמן מצויין מכיוון שהוא ייחודי, מהיר ועיקבי. אחרי הקליק תמיד בא פרס. לרוב אוכל. אבל גם צעצוע יכול להיות גמול בהתאם לכלב ולסוג העבודה.

**לכידה. אקא Capturing בלעז – דרך לימוד התנהגות באמצעות קליקר. כאשר הכלב מבצע את ההתנהגות מיוזמתו, אנו "לוכדים "אותה באמצעות הקלקה. מתאים ללימוד דברים שאין שום דרך אחרת ללמד אותם, כמו לנשום עמוק, להזיז אוזן ימין או לגלגל עיניים מלמעלה למטה.

 

Let's Dance

ביום שישי ה – 16/3/2012 קמנו בבוקר סוער וגשום והגענו ,ליידי ואני ,לחוות הדוד משה בכפר טרומן להשתתף בסדנת "ריקודים עם כלבים" של איילה נאור, שכללה את סופי הגולדנית השמחה, דניס הבוקסר הנלהב, סאם ההאסקי הנרגש, גודמן השפוך (התקף אפילפטי בלילה לפני) וליידי כמובן. אה, והיו גם שש מאלפות, אבל אני אף פעם לא זוכרת שמות של בנות אדם.

מייקי ונארדו

הרקדנים מייקי ונארדו

שניים מהכלבים, דניס וסופי, הם כלבי שירות שהגיעו כדי ללמוד לעשות עוד משהו מהנה במסגרת עבודתם ככלבי שירות לקשישים. אני בחרתי להביא את ליידי כי היא אוהבת לעבוד ומאז שהחמיר המצב הרפואי שלה הפסקתי לעבוד איתה והיא מאוד עצובה ואיילה הבטיחה לי שזה כן אפשרי שכלבה בת אחת עשרה וחצי עם היפדיספלציה תרקוד.

כרגע, איילה נאור היא המאלפת היחידה בישראל שמשתתפת, עם הכלבים שלה, ליאונרדו ומייקי, בתחרויות ובאליפויות ריקוד בינלאומיות.

כעיקרון יש שלושה סוגים של ריקוד, אנחנו התמקדנו בשניים. ב – HTM) Heelwork to music) , כלומר רגלי עם מוסיקה וב – Canine FreeStyle ,  ריקוד חופשי . למדנו מהם החוקים השונים, אילו אלמנטים מותרים, איך מרכיבים כוריאוגרפיה לריקוד, איך בוחרים מוזיקה, מה לא ללבוש לתחרות (רמז, לא תלבושת של הקוקלוס קלאן ואסור לבוא גם בבקיני) איך מדרגים ושופטים ריקוד ועוד.

ריקוד עם כלבים הוא הספורט הכלבני המורכב ביותר שאני מכירה. זהו ספורט חדש יחסית, שהומצא בשנות התשעים. והוא חייב הרבה מאוד לאילוף קליקר שתפס תאוצה בצפון אמריקה ובאירופה בשנות השמונים. עם קליקר אפשר ללמד כל דבר שהכלב יכול לעשות פיזית וקוגנטיבית.

למה אני אוהבת ריקודים עם כלבים ?

בהרבה מסוגי הספורט הכלבני, יש אנשים שבוחרים להשתמש בהפרזה באמצעים שמפחידים או מכאיבים לכלב כדי לגרום לו לציית. זה באמת עובד, לפעמים זה עובד מצויין, אבל אני לא מתרשמת מזה. מבחינה אסתטית, זה נראה רע. התנועות של הכלב מקוטעות וחדות, הן נראות שבורות והוא נראה קפוא ומעוות. כשאת מודעת לשפת הגוף, לראות כלב שטיפלו בו בחשמל או בדוקרנים באופן אינטנסיבי שפגע בו, זה מחזה מקומם. וזו לא חוכמה גדולה, כל מאלף יכול להפחיד. אבל לגרום לכלב לעבוד מתוך רצון ושמחה, זה הרבה יותר קשה והרבה יותר יעיל, כי המוטיבציה היא פנימית. והכלב הוא שמתפתח כתוצאה מעבודה כזו בכל המובנים. אפשר לראות את היכולת שלו להתרכז, להישאר מפוקס, לפתור בעיות בעצמו, להגיב בשמחה והתלהבות, ואז גם התנועה שלו זורמת ויפה.

בריקודים עם כלבים אי אפשר להשתמש בשום דבר שהוא מפחיד, מכאיב או אפילו מאיים עבור הכלב, בשום דבר שפוגע בו. אם הכלב נראה מפוחד או אפילו עצוב קצת בזמן הריקוד מורידים לך על זה נקודות, אם זה לא משהו רציני, אם הוא נראה ממש אומלל יפסלו אותך לגמרי. את תלויה לחלוטין ברצון הטוב של הכלב. לפעמים זה יכול להיות מאוד מתסכל, אבל היי, זה רק גורם לך להתאמץ יותר. זו הסיבה הראשונה. זה ספורט לא פוגעני.

כל אחד יכול להתחרות. את לא חייבת כלב מיוחד שאומן וטופח לעבודה, כמו ב – IPO או אג'יליטי כדי להגיע לרמה גבוהה. יש דנית ענקית מאוד מפורסמת שרוקדת (חפשו את האני הדנית הענקית ביוטיוב) יש פאגים שרוקדים, ויש מעורבים. יש מיקצים מיוחדים לגורים, ויש מיקצים לקשישים , אנושיים וכלביים כאחד. יש מיקצים לכלבים עם מוגבלויות, למשל, עיוורים או חירשים, או כמו ליידי, שהיא גם קשישה וגם עם היפדיספלציה. כולם יכולים לרקוד. במסגרת היכולות שלהם. זו הסיבה השנייה. כי ריקודים זה לכולם. (אם כי קשה להתכחש לכך שרוב הכלבים המופיעים ברמות הגבוהות הם רועה אוסטרלי, בורדר או בלו הילר, חיות אנרגטיות עם דרייב חזק לעבודה )

ריקוד עם כלב הוא ספורט שדורש תיאום מטורף בין הכלב ובינך. אתם רוקדים ריקוד זוגי. שניכם צריכים לרקוד. שניכם צריכים להתחבר אחת לשני. אין אף ספורט שדורש כזו רמה של תיאום בין הכלב והנוהג שלו. יש פה קשר עמוק. וזו הסיבה השלישית. אין אף ספורט שמטפח את הקשר כלב -אדם כמו הריקוד.

בשאר סוגי הספורט הכלבני, לדוגמא שוצהונד או Flyball , יש רוטינה קבועה וקשיחה. החוקים לא משתנים, הצעדים לא משתנים. את יכולה להתאמן ולהתאמן ולהתאמן ולא לגוון לעולם. ולבוא לתחרות אחר תחרות ולעשות בדיוק אותו הדבר. מתישהו את תהיי מומחית. אבל בריקודים זה לא עובד ככה, ברגע שהתחרית עם ריקוד אחד, זהו, נגמר. לא תוכלי להשתמש בו יותר בתחרויות. (טוב, הערה מאוחרת. מסתבר שזה לא מדויק, אפשר כמה פעמים. תלוי בגוף שמארגן את התחרויות) את חייבת להמציא חדש. את תמיד חייבת להתעלות מעל עצמך, ולחדש, כל הזמן לחדש. וזו הסיבה הרביעית. כי זה קשה וזה יצירתי וזה מאתגר מאוד.

חוץ מזה, ריקודים זה ממש יפה. כולם יכולים לצפות ולהנות, לא רק יודעי ח"ן. וזו הסיבה החמישית, כיף להתסכל על זה, וגם כיף לעשות את זה.

טוב, אז דיברנו על שני סוגים. על HTM ועל CF. מה ההבדל ? ברגלי למוזיקה HTM, רוב הרוטינה ,בערך 75% צריכה להיות רגלי. והשאר אלמנטים מקשרים. לא, זה לא כזה קל. מסתבר שיש עשרה סוגי רגלי מותרים. ב- CF  , ריקוד חופשי, יכולים להיות רק עד 25% רגלי, וכל השאר מורכב מאלמנטים, טריקים, בלשון העם.

אני רוצה לתת דוגמא של רקדן שאני מאוד אהבתי. השיר הוא אותו שיר. אבל אחד הריקודים הוא HTM והשני הוא CF . כמו שאתם רואים זה בפירוש ריקוד זוגי.

פה יש שמונה סוגים של רגלי

 

וזה בסגנון חופשי

 

השאלה שבטח אנשים שואלים את עצמם(או שלא), היא איך עושים את זה. יש כמה שיטות שאפשר לראות את השאריות שלהן גם בהופעה הסופית. אחת מהן היא הטרגטינג (  TARGETING). מלמדים את הכלב לעקוב, ללכת אחר איזושהי מטרה. למשל, לעקוב אחרי יד, ימין או שמאל, של הנוהג. אם תשימו לב תראו את השאריות בריקודים, אבל זה משתלב כל כך יפה שמי שלא יודע מה לחפש לא יבחין. בנוסף, חלק מתנועות הגוף של האדם, למשל רקיעות הרגליים, או נפנופי הידיים, הן האות להתרחק, להרים רגליים, להסתובב, ללכת אחורה או להיכנס בין הרגליים, ושוב זה משתלב כל כך יפה, שאם לא מחפשים במיוחד אי אפשר להבחין.

דוגמה נוספת – קרולין ורוקי. אפשר לראות במובהק את הטרגטינג לידיים, ואת התנועות ידיים והרגליים שמאותתות לו לבצע אלמנטים שונים. אבל מה שבאמת מדהים בוידאו זו השמחה.


אני מראה כאן איך הריקוד נראה בסופו, וברמות הכי גבוהות, אחרת אף אחד לא היה קורא כאן. אבל אותי כמאלפת מעניינים הרבה יותר ההתחלה והאמצע, והיה תענוג לראות את דניס הבוקסר, שמעולם לא עבד עם קליקר, לומד בפעם הראשונה לעשות טרגט למקל. עזבתי את העבודה עם ליידי ובאתי להסתכל. החלק הכי נחמד הוא הרגע בו נופל לכלב האסימון. אין עונג גדול יותר מלראות את הרגע בו הניצוץ של ההבנה מכה בכלב. אאוריקה !

איילה הראתה לנו באמצעות ליידי איך ללמד אלמנטים שונים למשל סיבוב של הכלב מסביב לאדם בהליכה לאחור,ובכמה דרכים אפשריות, באמצעות Molding  , היא החזיקה את המותן של ליידי וכיוונה אותה למקום הנכון, ובאמצעות Shaping  עם Luring כלומר, היא שמה חתיכת אוכל ליד השכמה של הכלבה, זו המרוחקת ממנה, וכשליידי הסתובבה למיקום הנכון בעקבות האוכל, היא קיבלה את הקליק ואת האוכל. כאשר כל פעם מעלים את הדרישות בהדרגה, מקבלים בסוף סיבוב בהליכה לאחור. סיבוב לאחור אפשר ללמד גם באמצעות טרגט לרגליים אחוריות, כאשר כל פעם משנים מעט את הזווית של הדבר שצריך לעלות עליו עם הרגליים האחוריות, עד שנוצר סיבוב. זה היה מרתק עבורי ועכשיו אני מדמיינת איך כל הקוראים נוטשים את הבלוג …

דיברנו גם על שיטות ופרוטוקולים שמעודדים פוקוס וריכוז בכלב. שיטות שיעילות לא רק בספורט אלא לכל כלב שניצב מול גירויים וצריך להתרכז. אבל עם כמה שדיברנו על זה, וזה באמת היה אחד החלקים הכי קריטיים והכי חשובים בסדנה, זה באמת מצדיק פוסט נפרד. אני מבטיחה. כמה פוסטים אפילו.

העניין עם בחירת המוזיקה הפתיע אותי. הקצב צריך להיות מתאים לכלב. מה זה מתאים ? זה קצב הטפיפה (Trot) בו הכלב נראה הכי טוב והטפיפה שלו היא הכי יפה. לכל כלב קצב משלו, לפי הגיל, הגודל והטמפרמנט. המוזיקה צריכה בנוסף להתאים לאדם, להתאים לאופי של שניהם, ולמצוא חן בעיני הכלב והאדם כאחד.

איילה בדקה את הקצב עם מטרונום. מסמנים אותו ביחידות שנקראות BMP  ואפשר לחפש באינטרנט ולקבל רשימה ארוכה של שירים באותו הקצב שאפשר לבחור ממנה.

סופי הגולדנית, שהייתי בטוחה שהקצב שלה יהיה הכי מהיר שאפשר, נראתה הכי טוב בקצב של 120 BMP לדקה. לגודמן היה קצב של 130 BMP ,אולי כי הוא גדול , אבל ליידי ואני הגענו ל – BMP של 160 וזה רק בגללי. מסתבר שמה שהאדם מרגיש וחש הוא קריטי לבחירה. אני בחרתי את השיר של ננסי סינטרה These Boots Are Made For Walkin כי אהבתי את הקצב ואת המילים וליידי הגיבה אליי. אי אפשר לנתק בריקוד את הקשר בין האדם והכלב. מסתבר שהמוזיקה והקצב חייבים להתאים לשניהם. עוד נקודה לטובת הריקודים.

זו עוד דוגמא,

 

לדעתי הרעיון מדהים וחדשני והכוריאוגרפיה נפלאה. האיכות של הוידאו זוועה. אבל זה מה שיש. כאן אי אפשר לראות כמעט טרגטינג. יש כנראה סימונים וטרגט עם החרב והידיים. אבל הם לא ממש מורגשים. מה שמצא חן בעיניי הוא המשחק עם השרוול ששולב בכוריאוגרפיה. גם כעידוד וכמשחק לכלבה באמצע הריקוד וגם כאלמנט, ובגלל שלדעתי יש כאן מה שנקרא בשפה המקצועית Back Chaining. כלומר, אטילה לימד את הכלבה פליי לרקוד באמצעות לימוד שרשרת התנהגויות שנלמדו במדויק מהסוף להתחלה. אני אביא את הדוגמא שאיילה נתנה כשמישהי שאלה אותה מה הכוונה ב -Back Chaining . למשל בהבאה, קודם מלמדים את ההתנהגות הסופית , מלמדים את הכלב לתת את מה שיש לו בפה. ואז מלמדים אותו לשבת ולתת את מה שיש לו בפה. ואז מלמדים אותו לבוא ואז לשבת ואז לתת, ואז לקחת ולבוא ולשבת ולתת. כל התנהגות בשרשרת מחזקת את ההתנהגות אחריה. ההתנהגות הראשונה שנלמדה יש מאחוריה היסטוריית חיזוקים כה ארוכה עד כי היא פרס כשלעצמה. את ההסבר הכי טוב ל Back Chaining  קראתי בספר הזה של קארן פריור. ואולי אני זוכרת אותו כהכי טוב כי זו הפעם הראשונה שקראתי על כך.

כרגע אין בישראל קבוצות שעוסקות בספורט הזה. ויש רק את איילה. אבל היא הבטיחה לנו שאם יהיה מספיק ביקוש היא תפתח קבוצה. אוף, אז למה כולם מחכים בדיוק ? 

טוב, קבלו את איילה מתאמנת בריקוד עם מייקי. את הוידאו הזה אני שמה בשבילי. לדעתי הוא הכי מוצלח, כי הוא כזה באמצע. אפשר לראות את שלב הביניים. כמה שניהם מוכשרים ואיזה תיאום יש ביניהם –