כולנו זקוקים לחסד

על יתרונות המגע בטיפול ואימון בעלי חיים

touch

 לראשונה התוודעתי לטיפול במגע כדרך להגברת יכולות למידה, עירנות ופוקוס בספר Control Unleashed  למעשה זו הייתה רק פסקה קצרה שתיארה כיצד יש לעשות עיסוי ושהסבירה כמה הוא יכול לשפר את היכולת של הכלב להרגע ואחר כך לתפקד בצורה מוצלחת יותר באימון.

זה הפתיע אותי, חשבתי שזה בולשיט היפי, זה היה לגמרי לא אינטואטיבי בשבילי. אבל ניסיתי את זה בכל זאת, כי זה באמת לא עלה לי בדבר ולא גרם לכלבים מצוקה או לחץ. וראיתי שעיסוי ומגע בתחילת אימון מגבירים את היכולת של הכלב , כל כלב, להתרכז ולהרגע לפחות פי שניים. ועם הצלחה כה ניכרת אני לא מתווכחת.

אומנם אצלי התחילה ההתעניינות בטיפול במגע מהזווית הצרה של ביצועים אצל כלבי ספורט ואצל כלבים שעוברים אילוף למשמעת. אבל מגע הוא כל כך הרבה יותר מזה. כל כך הרבה יותר. אנחנו לא יכולים לחיות בלי מגע. כולנו, כל בעלי החיים (וגם בני אדם הם בעלי חיים) זקוקים למגע אוהב. אנחנו בפירוש מתים בלעדיו. תינוקות שלא חווים מגע מתים. גורי קופים העדיפו את האם הרכה והחמה בניסוי על פני האם שהייתה עשויה מחוטי תיל למרות שלאחרונה היה אוכל עבורם. מגע הוא הקשר הראשון שלנו לעולם כשאנחנו נולדים. הוא זה שמחבר אותנו לעצמנו ולאחרים.

טיפול בבעלי חיים, לימוד של בעלי חיים, יהיו הם אנשים, כלבים, חתולים או חמוסים, הוא לא קובץ של הוראות או טכניקות או שיטות. זו מערכת יחסים וכמו כל מערכת יחסים גם זו מורכבת, כי בעלי חיים הם מורכבים. ובכלל אילוף יכול להיות דבר הוליסטי, ואולי הוא חייב להיות כזה. אחרת יהיה חסר.

הכלב (כמו כל בעל חי) הוא עולם ומלואו וצריך לבדוק את גופו, רגשותיו, אופן המחשבה שלו, הסביבה שלו ואיך הוא קם ועל איזה צד באותו הבוקר ולא רק מדוע הוא לא יושב מתי שמבקשים ממנו, או מדוע הוא עושה את הפניות במסלול באופן עקום . כלומר, לא להתמקד רק בתפקוד אחד בלבד, אלא להתייחס לכלב כמכלול, כאשר השלם גדול מסך חלקיו

אני כמאלפת שאפתי לחזק התנהגויות שרציתי בהן ולהכחיד אחרות שלא אהבתי והרבה פעמים זה פשוט לא הצליח לי, לא כי עשיתי משהו לא בסדר, הייתי מצוינת, אלא כי הרגשות, הרגשות הם אלו שארבו לי בכל פינה שפניתי ובכל סיבוב שלקחתי ו"הרסו" לי הכל. התעסקתי כל כך באיך ששכחתי את המה. בסופו של דבר הבנתי. רגשות זה הכי חשוב בעולם. להתעלם מהם ולהתמקד בהתנהגות יהפוך אותי לטכנאית בינונית אבל אם אני רוצה באמת להצטיין, הרגשות וההתחשבות בהם יהיו השער להצלחה בהתנהגויות שאלמד.

מגע וטכניקות שונות של מגע יכולות לשפר ביצועים של כלבי ספורט ועבודה ולהגביר יכולות למידה, אבל הן גם יכולות לרפא. הן יכולות להפחית ואפילו להעלים לחץ, חרדה , פוביות, ריאקטיביות (עוררות יתר), לפתור בעיות התנהגות שונות ולחזק קשר ותקשורת בין אדם לחיה. מגע אוהב מגביר אצל בעלי החיים יצור של סרוטונין דופמין ואוקסיטוצין ומפחית רמות של אדרנלין וקורטיזול. למגע יש בהחלט השפעה מרפאת על הנפש והגוף.

מסתבר שהיו די הרבה נשים שחקרו את הנושא לעומק וכולנו נוכל להנות מההשקעה שלהן. בפוסט הבא אני ארחיב בנושא השיטות השונות בטיפול במגע וכיצד אפשר ליישם אותן אצלכם בבית על הכלב שלכם.

אז רק דבר אחד אחרון לעכשיו. כולנו, נתקלנו במשפטים כמו – "אל תלטפי את הכלבה כשהיא מפחדת, כי זה רק יחזק את הפחד שלה". אז במילה אחת – שטויות. בקצת יותר מילים , אלו שטויות מזיקות , ולגמרי לא מקצועיות. ואם אני באמת צריכה להסביר למה (אני צריכה?) אז הנה ההסבר : רק התנהגות אפשר לחזק. פחד הוא רגש, רגש לא נעים וקשה שנגרם ממשהו שהכלב מפחד ומאוים ממנו. ורגש הוא בלתי נשלט .(באותו סיגנון, הערות כמו – את לא צריכה להרגיש ככה , הן מגוחכות באותה המידה) אם תלטפו את הכלב שלכם כשהוא בא לבקש ממכם נחמה ועידוד לא תחזקו את תחושת הפחד שלו, אם כבר משהו מחוזק פה זו ההתנהגות של ההגעה אליכם. מגע שלכם בכלב בזמן שהוא מפחד יכול לעשות אחד משני הדברים – אם הפחד הוא חלש עד בינוני, הליטוף והמגע ירגיעו אותו (תחשבו על עצמכם מקבלים חיבוק כשאתם עצובים). אם הכלב מבועת, המגע לא ישנה לו דבר. הוא ישאר מבועת ולרוב בכלל לא ישים לב למגע שלכם.

כשאנחנו נטפל ברגשות או יותר נכון בשינוי רגש, אנו נתמקד בהתנייה קלאסית, בצימוד שני גירויים אחר אחרי השני, כך שהראשון ינבא את בוא השני. (למשל, הכלב מפחד מילדים על אופניים, נתינת משהו נעים מיד לאחר הופעת הילד על האופניים תגרום לכלב להרגיש בסוף התהליך שילדים על אופניים זה לא רק לא מפחיד אלא לגמרי סבבה) לרוב כשישתנה הרגש תשתנה גם ההתנהגות. הרגש אינו בשליטתו של הכלב אבל כן ניתן לשנותו. וזאת בניגוד לשינוי התנהגות שם הכלב אכן תופס את התוצאות של ההתנהגות שלו כמשהו שנתון בשליטתו.

אם הכלב מגיע אליכם לנחמה ועידוד כשהוא מפחד זה אומר שהוא סומך עליכם ומאמין בכם. ואת האמון הזה אסור לשבור. אם תדחו אותו ותתעלמו ממנו ברגעים בהם הוא צריך אתכם יותר מתמיד אתם תזיקו ליחסים ביניכם עד כדי יצירת משבר אמון.

אם הכלב סומך עליכם ואתם מוכיחים לו שניתן לסמוך עליכם, יש סיכוי שבפעם הבאה חווית הפחד תהיה הרבה פחות קשה , כי יש לו גב בעולם הזה. יש פה מישהו שיהיה כאן בשבילו.

עוד על בוסרון

קודי

חלק ב'

בוסרונים מתבגרים לאט. אומנם אומרים את זה על המון גזעים. אבל כאן ההתבטאות הזו היא ממש אנדר סטייטמנט. כשהיא הייתה בת שנה, היא הייתה בערך בגיל המנטלי של חצי שנה, ויש לי למה להשוות. הכלבים האלו מתבגרים נורא נורא לאט. ובהתחלה יש להם פוקוס של אמבה על ספידים. ריכוז לא תשיגו מהם בהתחלה, כי דעתם תהיה מוסחת כל הזמן. לעבוד רצוף במשך שעה או חצי שעה, יעשה יותר רע מאשר טוב. עדיף עשר דקות או רבע שעה מחולקים לדקה שתיים במשך היום. בוסרונים מתבגרים ממש בגיל שלוש. לפני זה אין כל כך עם מי לדבר ומי שיש לדבר איתו עסוק בלצחוק על חשבונכם. לכן אל תצפו לתוצאות בפרק זמן של חודש חודשיים. יהיו תוצאות , והן יהיו ברמה גבוהה, אבל אתם צריכים להתמיד. מאלף יכול ללמד אתכם איך ללמד את הכלב ואיך להתנהל איתו, אבל "מוצר מוגמר" אתם לא תקבלו. לא לפני גיל שנה וחצי. לפחות. בעצם אין דבר כזה מוגמר, הכלב צריך לעבוד כל הזמן. ככה זה.

זה כלב חכם. אמרתי כבר, ואני מדגישה, הבוסרון שלכם יהיה יותר חכם מכם. ולכן יתחמן אתכם נורא. הם גם משתעממים בקלות. אחרי שלימדתי את ליירה לבוא אליי. ולקח לי שתי חזרות. היא הלכה אחורה התיישבה, והסתכלה לראות מה אני מתכננת לעשות עכשיו. כשלימדתי אותה רגלי, היא הלכה בכיוון ההפוך ממני כדי לראות מה יקרה. כשביקשתי שבי היא עשתה ארצה. כשביקשתי ארצה היא עשתה שבי. לבוסרונים יש חוש הומור. וזו הייתה רק דוגמא. והיא כל הזמן כזו. בגלל זה צריך להיות יצירתיים באילוף. בסוף למדתי לנצל את התכונה הזו שלה לטובתי , לימדתי בסוף את כל הפקודות באמצעות שייפינג. זה היה מהיר כי היא חכמה ובכך שהיא תמיד נאלצה לנחש מה אנחנו הולכות לעשות, נמנעה ממנה האפשרות לתחמן ולעשות עליי שיגועים. וזה גם מצא חן בעינייה יותר, זה סוג של משחק ונתן לה תחושה של שליטה והעצמה ולא שאני מנחיתה עליה דברים מלמעלה. העובדה שלמדה בכוחות עצמה בלי עזרה שלי ועם המון חיזוקים, גרמה לכל ההתנהגויות האלו לשאת מטען מאוד חיובי ולכן כיום אין גם בעיה לבקש אותן, כי עצם הביצוע גורם לה להרגיש טוב עם עצמה. וזו עוד סיבה שאתם צריכים איש מקצוע – הם לומדים כל הזמן ומהר. אתם תעשו טעות פעם אחת , הם ילמדו אותה, ואז יהיה קצת יותר קשה לתקן ואתם יכולים להכניס אותם לסרטים של תיסכול וחוויה של כישלון.

תשתמשו בעיקרון פרימרק. כלומר תתנו דבר בדבר.  כלבים מגיבים טוב לחיזוקים סביבתיים. וכך באופן אירוני, התנהגות אחת סבירה (אכילת זבל, מרדף אחר חתול) תתחזק התנהגות לא סבירה כלל (כלבה שמתנהגת בנימוס ומצייתת להוראות) תתנהגי יפה תשבי כאן ולא תזוזי, אני אתן לך לרעות את הכבשים. תשכבי כאן בשקט ושתינו נרוץ לחתול הזה (כשהיא קשורה ובפארק, לא ליד כביש). פריצת הדרך הגדולה שלי התרחשה כשלמדתי לנתב את כל הסביבה והגישה אליה דרכי ודרכי בלבד.

ליד המילה ניאורוטי במילון צריך לשים תמונה של בוסרון ! אולי כל כלבי הרועים יש להם משהו כזה. אבל זה מתיש לפעמים לחיות עם זה בבית. הם שמים לב להכל. כשהשכן שלי מניח שקית זבל ליד הדלת שלו, היא מתעצבנת. כשיש אצטרובל חדש שמונח בכניסה, היא מוטרדת. ואני בכלל לא רוצה לתאר לכם מה קורה ביום שגוזמים את השיחים בפארק והיא הולכת לה כנשמה אבודה ומעונה מסביבם. וכשנפל עמוד תאורה באחת הסערות זה בכלל היה סרט של תוגה קיומית ובחינה אקזיסטנציאליסטית מהורהרת –  למה הוא כאן ? מה זאת אומרת שקודם הוא היה שם ועכשיו הוא כאן ? לא, זה לא יתכן ! אולי הכל טעות בחיים האלו  ? – ואז כשפינו אותו מהשטח הכל התחיל מחדש. בטח זה היה טוב כשמשהו היה משתנה בסביבה הכפרית בצרפת, או שכבשה נעלמה מהעדר. אבל בעיר המודרנית המון דברים הם דינמיים ומשתנים ללא הפסקה והבוסרון , הוא לא השתנה.

בוסרון הוא כלב אנרגטי. אתם צריכים לפנות שעתיים כל יום לפעילות גופנית ועוד קצת זמן לעבודה מנטלית. כי פעילות פיזית לא מספיקה. הם צריכים גם לחשוב. אחרת הם לא מתעייפים וגם נעשים הרסניים ועצבניים. וכל הזמן צריך למצוא דרכים חדשות לאתגר אותם.

עם בוסרון אתם חייבים לעבוד יחד עם הכלב ולא נגדו, ולא ליצור קונפליקטים איתו, כי אז תסתבכו במלחמה שיהיו בה רק מפסידים. זה כלב שצריך לכבד אותו כדי לתקשר איתו והתקשורת הזו לא יכולה להיות חד סיטרית. באופן אירוני, שוב, זה כלב שנורא רוצה לעבוד אתכם ונורא רוצה הכוונה מכם, ונורא רוצה לרצות. אבל הוא לא מוכן שידרכו עליו. אפשר להפעיל לחץ, אפילו לחץ רציני, אבל חשוב שיבינו אתכם ולמה אתם עושים את זה. וחשוב לספק מוצא מהלחץ. ושוב, בשביל זה צריך מישהי שמבינה מה היא עושה.  בוסרון הוא כלב צייתן מאוד כי הוא קשור אלייך ואוהב אותך ואוהב לעבוד, הוא מוכן למות בשבילך. והוא לא כלב צייתן כי הוא עצמאי ועקשן ויש לו שיקול דעת משלו.

אז כן, בוסרון מתאים למי שרוצה כלב גדול, מרשים וייחודי (עוד מילת גנאי) ומוכן להשקיע בו. הוא מתאים למי שרואים בו את החצי השני שלהם. ולמי שמוכנים לנסות להבין את מי שנמצא בצד השני של הרצועה.

נכון אלו קווים נורא כלליים, ונכון שיש הרבה יוצאים מהכלל בכל גזע ויש המון בוסרונים שלא יהיו כל כך טיפוסיים או יהיו עם פחות יצר כזה או אחר. אבל זה משהו לקחת בחשבון. כשיש הרבה יכולות לכלב, זה אומר גם שהרבה דברים יכולים להשתבש בדרך. ומי שחכם מאוד הוא לרוב ניאורוטי ומתוסבך בכל מין וגזע. ויש המון יצרים ותכונות שאי אפשר לגלות שהם גורים, כי הכלב מתפתח נורא נורא לאט ולכן ההורים יספקו לכם את האינדיקציה הכי טובה לאיך יהיה הגור שלכם וגם אז יש תכונות שמדלגות על דור שניים. ואני וליירה, זה מזכיר לי את סיפור האהבה של ג'יין אייר ומיסטר רוצ'סטר. טוב, לפחות מבחינת המסר הכללי. אהבה אמיתית יכולה להתקיים רק כשיש כבוד הדדי והבנה. וכשלשני הצדדים יש כוח. אומנם אצלנו לא הייתה כלבה מטורפת שמסתתרת בעליית הגג או אש או בריחה מהבית וגם לא התעוורתי ועדיין יש לי שתי ידיים, בערך. אבל חכו, הסיפור שלנו עדיין לא נגמר.

אני עשיתי את כל מה שלא צריך לעשות, אני טעיתי בכל שלב ושלב, טוב, אולי לא בהכל. אבל עשיתי מספיק טעויות כדי לבאס ולכבות אותה, כדי לגרום לה לאבד בי אמון. ואחר כך נאלצתי לעמול קשות כדי לתקן. אני הייתי לא ראויה. ואני למדתי את הלקחים שלי ואולי הפכתי לאישה טובה יותר ומאלפת מוצלחת יותר. אבל הייתי שמחה אם משהו חיובי יצא מהניסיון שלי שאנשים אחרים ילמדו משהו ממנו, למען כל הבוסרונים שבעולם.

בוסרון

גורי בוסרון

חלק א'

ראיתי בפייסבוק שהייתה עוד המלטה של בוסרונים. אז מזל טוב והכל וברכות לבעלים החדשים. מכיוון שזה גזע חדש בישראל ורוב האנשים בארץ לא ממש מכירים אותו החלטתי לכתוב על מה זה בוסרון מהניסיון הדל שלי, שכולל גידול של כלבת בוסרון שלפי מה שהבנתי היא מאוד טיפוסית לגזע, קריאה נרחבת והתייעצות עם בעלים , מגדלות ומאלפות בחו"ל , וכמובן הידע שיש לי על כלבים ואילוף.

 אומנם מילים אלו לא נכתבו בדם, כמו שאומרים בצה"ל. אף אחת לא מתה ,עדיין, למרות שהיו פעמים רבות שהשתוקקתי לחנוק את הכלבה. אבל אני כן בכיתי והייתי אומללה לא מעט ומתוסכלת ביותר.

המגדלים אומרים את האמת על הגזע, אבל הם משוחדים נורא. אלו הילדים שלהם, אז אובייקטיביות לא תקבלו מהם . אלא אמרות בסיגנון, "וואו זה מדהים כמה אנרגיה יש לכלב הזה, הוא יכול לרוץ יום שלם" (יש לקרוא עם אינטונציה מתלהבת, לחשוב על הזמן שאתם חוזרים מהעבודה מותשים ואין לכם כוח לכלב). או "בוסרון זה כלב כל כך חכם" (עוד התלהבות וסימנים של לבבות וסמיילים. כלבים חכמים זו מכת מצריים שדילגו על האיזכור שלה בתנ"ך. צריך לאתגר אותם אחרת הם נעשים הרסניים. נא לקרוא ולתאר לעצמכם את הכלב מתחמן ובודק גבולות באופן אנרגטי ביותר, בדיוק כשאתם חולים בשפעת). או "בוסרון זה גזע עבודה" (גזע עבודה = אתם עובדים – אצל הכלב. זה באמת מה שאומרת ההגדרה הזו).

המגדל ,דוד כהן, ממנו לקחנו את ליירה אמר לנו ש"לגדל בוסרון זה סיפור אהבה". זכרו שסיפורי אהבה טובים הם גדושי קונפליקטים, נקודות משבר בעלילה, ובכלל מעניינים (ומעניין זה פויה).

השאלה היא  – האם כדאי לכם לבחור בסיפור אהבה, סליחה,  לגדל בוסרון : התשובה בגדול היא  – תחשבו על זה טוב טוב ועוד פעם תחשבו על זה. אם מעולם לא גדלתם בוסרון אין לכם מושג למה אתם מכניסים את עצמכם גם אם נראה לכם שאתם יודעים. אלו שני דברים שונים, לקרוא על זה ושזה באמת קורה לכם

התשובה היותר מפורטת היא – שכנראה זה לא יתאים לכם , אבל : אם מתמלאים התנאים שרשומים מטה, אתם יכולים גם לבחור שכן.

אתם יכולים לגדל בוסרון אם אתם:

א. בעלי המון המון אדמה ועדר כבשים גדול ואתם רוצים כלבה שגם תרעה את העדר וגם תשמור עליו מגנבים ומזיקים (כי אתם מתקמצנים על קווקזי שומר) וגם תשמור שהעדר לא יאכל בשדות שלידכם למרות שלא טרחתם לשים גדר.

ב. חיים לבד באיזה חור כפרי עם משפחה ממש גדולה וצריכים כלב שישמור ויגן עליכם בהצלחה וישמור גם על הרכוש שלכם. כל רכוש שלכם. וגם יהיה מעולה אתכם ועם הילדים הקטנים שלכם ולא תחששו להשאיר אותם לבד איתו. בנוסף, אם הילדים ילכו לאיבוד הוא יביא אותם בחזרה.

ג. מתעניינים בספורט כלבני, אבל לא סגורים על איזה סוג. בוסרון יכול להתאים לכולם. הוא כנראה לא יהיה הכי מוצלח כי הוא כלב כזה כולבויניק, וזה אומר שהוא סביר בכל תחום, אבל לא מצוין באף אחד.

ד. מסתובבים בכל רחבי הארץ במסגרת העבודה שלכם וצריכים כלב מלווה שמגן, באופן אינטיליגנטי. כזה שמסוגל ויכול להחליט החלטות עצמאיות, רב תושייה ויצירתי. אבל לא רוצים לטרוח וללמד כלב איך לעשות את זה. לבוסרון ההגנה עליכם באה באופן טבעי.

ה. אתם מזוכיסטים, אבל לגמרי.

ו. אתם יודעים שהכלבה הזו היא החלק החסר בנשמתכם.

בשאר המקומות בנט אתם תקבלו תיאור של מאיפה הגיע הגזע (צרפת, בצפון) כמה שהוא עתיק (עתיק. יש איזכורים שלו בספרות כבר מתחילת המאה השש עשרה) ואיך הוא נראה (שחור, גדול, זנב שנראה כמו האות J האנגלית, שש אצבעות מינימום ברגל אחורית, אפשר יותר). בשביל זה יש אתרים אחרים. אני כותבת על חווית הגידול של ליירה, הבוסרונית שלי, ועל חוויות ששמעתי עליהן מאנשים אחרים שיש להם בוסרונים (בעיקר בחו"ל).

לפני שבועיים נרשמתי עם ליירה להגרלה להשתתפות בסמינר קיקופאפ (לא זכינו). והיה שם סעיף שביקש לתאר את הכלבה בכמה מילים וזה בערך מה שכתבתי : ליירה עקשנית, חשדנית וחצופה, ומעצבנת , עצמאית ובוחנת גבולות שיטתית. והיא נאמנה, חכמה, אמיצה, רגישה, טובת לב , רבת תושייה ואוהבת.

וזה תיאור טיפוסי של בוסרון צעיר. זה כלב מאוד מתעתע. יש בו המון תכונות שסותרות אחת את השנייה ובכל זאת מתקיימות במקביל. זה כלב מורכב. עם יכולות מגוונות, אבל צריך לדעת לפנות ללב שלו.

אם כלבים היו ילדים. הרי שהבורדר קולי הוא המצטיין הכיתתי. הילד החכם, הנחמד והמוצלח שעושה מה שמצפים ממנו ואף יותר. הוא פופולרי ואהוב על הכל, והוא תמיד שמח ובמצב רוח טוב. הבוסרון הוא הילד ,החכם לא פחות, שיושב בשורה האחרונה, לבוש שחור, קודר וציני, בז לסמכות, מאמין באנרכיזם, חושב שהמערכת באה לדפוק אותו וכותב בבלוג שלו שירי דיכאון בהם הוא מייחל למות האנושות. קשוח כזה, ומבפנים נורא שברירי ורגיש . מייחל לכך שיראו אותו כפי שהוא, ויבינו ויקבלו אותו. מין טיפוס לורד ביירון, אבל בפרנץ'.

זה כלב עם יצר ציד ויצר רעייה מאוד חזקים. וזה יוצר בעיה אם זה כלב שגר אתכם בבית בעיר. אני נאלצת לסדר לכלבה שלי פגישות רעייה עם כבשים. אני חושבת שיצר הרעייה שלה הוא חזק יותר מהמקובל, אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון שבוחרים בגזע. ומבחני גורים לא יחשפו אותו, הוא מתפתח יותר מאוחר. וכמובן, זה אומר שבלי חשיפה לחתולים, שיש בישראל בכל מקום , זה כלב שירדוף אחרי חתולים וגם אחרי כל מה שזז.

זה גם כלב אסוציאלי. הכלב קשור למשפחה ומלא אהבה לאנשים שלו, זה כלב שמתרפק ומתמרח ויושב לכם על הברכיים, ונשען עליכן ולוקח את היד שלכם בפה, הם כולם עושים את זה – ההתמרחות אופיינית לגזע. והם מעולים עם ילדים ותינוקות. אבל הכלב לא אוהב זרים, הוא חושד בזרים. והוא יעדיף לא להתקרב אליהם. זה חלק מהתכונות שלו על מנת שישמור ויגן על בעליו ורכושם. וזה אומר היערכות מיוחד מצידכם. כי הצד השני בתוקפני הוא פחדני. הם מתחילים מאוד פחדנים כגורים, רגישים ושבריריים וצריך לדעת איך לא לשבור אותם. זה משתנה בהמשך אם חושפים אותם נכון. החשיפה היא לא לקחת אותם לכל מקום ולחכות שיתרגלו. או לתת לכל אחד לגעת בהם. לא. הבוסרון הוא כלב חכם, גם במובן הזה שהוא יודע שהוא כלב ורק כלב והעולם גדול עליו. אתם צריכים לרמות אותו מצד אחד ולבנות איתו קשר חזק מצד שני. שידע שיש לו גב. כלומר, אתם מתקדמים בקצב שלו בחשיפה. ובהתחלה- רק חוויות חיוביות, הכלב צריך לבנות ביטחון עצמי, בעצמו , ביכולות ההתמודדות שלו, בכם ובעולם. אם נראה לכם שהוא לא מרגיש נוח, שהוא מתוח או משותק או נמנע, קחו אותו משם. כך הוא ילמד לסמוך עליכם ולדעת שהוא לא לבד,ותתחילו ממרחק גדול יותר, במקום שקט יותר, או עם פחות גירויים. תתנו אותו קלאסית עם צעצועים וחטיפים כל פעם שיראה זר, שיקשר זרים לדברים טובים. חישפו אותו למגוון גדול של בני אדם מסוגים שונים. כדי שידע לזהות שפת גוף מאיימת והתנהגות יוצאת דופן. ואחרי כל זה הוא עדיין יהיה חשדן ושונא אדם וישמור עליכם ועל הרכוש שלכם והילדים שלכם והחברים שלכם וכל דבר שקשור בכם. לפחות הם כמעט ולא נובחים, זה סוג של פלוס.

ומעולם לא ראיתי כלב מגזע אחר שמצליח להביע בפרצופו הבעות ברורות של בוז וגועל מאנשים זרים שחושבים שזכותם לגעת בו. זה מצחיק אותי כל פעם מחדש. אם זרים רוצים ללטף אותו תנו לו לבחור אם הוא מסכים או לא. אחרת הוא ירגיש חסר אונים וזה יכול להוביל לכלב פחדן ומדוכא או לכלב תוקפן. שני דברים שאתם לא רוצים.

פקחו על הסביבה שלו. הכלב לא יהיה עצמאי. הוא לא ילך לצבא ולאוניברסיטה. הוא לא צריך לעמוד ברשות עצמו. בחרו במי הוא יפגש , עם מה הוא יתמודד ועם מה לא. תנו לו לשחק רק עם כלבים שנוח לו איתם ולא מאיימים עליו. להיות היכן שטוב לו, ולבחור בעצמו את הקצב של החשיפה והאילוף. בעצם, בשנה הראשונה, אפילו אל תשתמשו במילה "לא", תרשו לו הכל. מקסימום תנתבו. הוא נושך ? תנו לו צעצוע. הוא קופץ ? תנו לו, מקסימום תסתובבו אליו עם הגב.הוא לועס לכם את הבית ? אל תגידו לא, שימו אותו בגידרית או בכלוב. אבל זהו. תנו לו הרגשה שהוא לא יכול לטעות לעולם. זה כלב רגיש, צריך לבנות ביטחון בהתחלה. אחר כך תוכלו להתחיל לדרוש מה שמתאים לכם והרבה מזה. אבל לא בהתחלה.

 באופן אירוני זה גם הכלב הכי אמיץ שיצא לי להכיר. להיות אמיץ אין משמעו לא לפחד בכלל כמו לברדורים שהם חסרי פחד. אלא להתגבר על הפחד ולעשות את הדבר הנכון. ובזה הכלבה שלי אף פעם לא איכזבה. כן, היא הגנה עליי מפני תוקפים , בלי שהייתי צריכה ללמד אותה איך ולמה. זה גם כלב קשוח בכך שהוא מסוגל לשאת תנאים מאוד קשים. קור, חום, מאמץ פיזי ממושך, פגיעות ומכות ולהמשיך הלאה בלי להתייחס.

 זה כלב עם יצר חזק של הגנה ושמירה עליכם ועל כל מה שקשור בכם. ודברים יכולים להשתבש באופן נורא אם יש לכם כזה כלב ואתם מתעלמים מהתכונה הזו. כשליירה החלה לשמור ולהגן עליי (בגיל צעיר מדי, לרוב הם מתחילים בגיל שנה והלאה, אבל לה היה טריגר סביבתי, קוראים לזה ערסים שמתקיפים את הבעלים שלך) הייתי מיואשת לגמרי. רציתי לשים עליה קולר אלקטרוני. אבל לפני שפונים לשימוש באמצעים שהם אברסיביים (לא נעימים) לכלב , תמיד כדאי להתייעץ עם קולגות. אז התייעצתי עם שושנה פורבס ושני רוזן, הן מאלפות מהסוג המרקר טריינרי, מה שקוראים גם חיובי בטעות. והן הציעו לי משהו שעבד כמו קסם. הן הבינו שהמטרה של הכלבה זה להגן עליי, ולכן מה שכדאי לי לנסות הוא להבהיר לה שהיא לא צריכה, שאני עצמי אנטוש אותה ואתרחק מהאיום ואז היא לא תצטרך לשמור עליי, כי לא יהיה ממה והיא גם ככה תבוא אליי במקרים כאלו כי בכל זאת, איום. רחוק, אבל איום. וזה עבד כמו קסם. והיא הפסיקה כמעט מיד ובסוף היא הפסיקה בכלל, התרגלה כנראה. חוץ מאיזה טיפוס אחד שהיא שנאה וניסתה להגיע אליו כל הזמן, ושוב הייתי מיואשת, ואז גיא תיכון (עוד מאלף מרקר וגם מאלף של כלבי עבודה) עזר לי עם כמה דגשים. ובסוף הסתבר שהבנאדם שהיא שנאה הוא דושבאג ידוע שתוקף את כל בעלי הכלבים פה באיזור, חוץ ממני. איתי הוא כבר לא התעסק. ולא, אני לא יודעת איך היא יודעת את מה שהיא יודעת. אבל היא יודעת.

למען השם וכל הכלבים שבשמיים, אם אינכם אנשי מקצוע, קחו אחד כזה שידריך אתכם. וגם אם אתם אנשי מקצוע, כנראה שעדיין תצטרכו מישהו שידריך אתכם. בוסרון הוא לא כלב מתאים לבעלים לא מנוסה, אבל גם מנוסים יתקשו איתו. אל תקחו מאלף סטנדרטי. הימנעות או פחד מגירויים לא נעימים, לא עובדים טוב עם הגזע כשהם צעירים , למרות שזה נראה כמו הפיתרון הכי פשוט יהיו לו תופעות לוואי איומות בבוסרון צעיר, תופעות לוואי שאתם לא רוצים להתמודד איתן. כמה שהם רגישים הם גם קשוחים. תיקונים פיזיים וענישה, לא יזיזו להם הרבה בכיוון שאתם רוצים, זה לא באמת כואב להם, רק יעשו אותם עצבניים (כן, הם ידעו שזה אתם שהענשתם אותם) ויפגעו בקשר איתכם ויבאסו אותם ויכבו את המוטיבציה שלהם ויגרמו להם להיות יותר יצירתיים בתעלולים הזדוניים שיעשו על חשבונכם. ואת הנזק הזה יהיה קשה מאוד לתקן אחר כך.

הם כן מגיבים יפה לענישה שלילית (לקחת או למנוע מהם משהו שהם רוצים) או לחיזוקים שליליים (לקחת מהם , להסיר מהם, משהו שהם לא רוצים) אבל גם את אלו חשוב לבצע בצורה מבוקרת ומקצועית.

בגלל שאנחנו בארץ ואין כאן מומחים בבוסרון בחרו במאלפות בשיטות של מרקר טריינינג אקא מה שקוראים בארץ "שיטות חיוביות" שעובדות על הגברת מוטיבציה וחיזוק קשר. או פנו למישהו שמאלף כלבי עבודה, אבל עם ניסיון נרחב, ותבדקו (לא כל מי שאומרת שהיא מאלפת "חיובית" היא אכן כזו, ולא כל מי שאומרת שהיא מאלפת כלבי עבודה היא כזו גם כן, לצערנו מקצוע האילוף לא מפוקח בארץ) . חבל לקחת כלב צעיר ומוכשר ולהרוס אותו עם אילוף לא נכון. אם תצליחו ליצור מוטיבציה והנאה בכלב, ולקשור את הכלב אליכם על ידי יחס מתחשב ואוהב, אתם תקבלו פי כמה בחזרה.

שחקו עם הכלב. זה כלב שאוהב לשחק ולהשתולל. וכשאתם משחקים, תנו לו תמיד תמיד לנצח. ולא משנה באיזה משחק תבחרו ובאיזו צורת משחק. אם זה כדור ואם זה משחק משיכות. הכלב חייב תמיד לזכות. שוב, ביטחון עצמי והכל.

בוסרון הוא לא  כלב לגדל בעיר. הוא יכול להסתגל לעיר אבל בגלל תכונות השמירה והחשדנות מזרים, פשוט לא יהיה לו נוח. קהל גדול יכול לשתק אותו, או יכול לשחרר אותו, כי אין אפשרות להתמקד באובייקט אחד וראיתי את שני הדברים קורים. אם אתם מגדלים כלב כזה בעיר, תהיה לכם המון ,אבל המון עבודה. וגם זה לא יהיה ממש הכי מוצלח. בכל זאת הגנטיקה מנצחת .

ליירה וליידי

רדי ממני כבר

 

הכלבים שלנו נוטים להביך אותנו בדרכים שונות ומשונות-  הם קופצים על זרים בהתלהבות, חופרים בורות בגינה של השכנים, אוכלים זבל שהרימו מהריצפה מול העיניים שלנו, לפעמים הם גם יברחו עם הזבל בפה ויאכלו אותו תוך כדי ריצה, הם גונבים גרביים, אוכלים נעליים, מחליטים לפצוח בסרנדת יללות כשכולם הולכים לישון ומעירים את כל דרי הבית, לא מגיעים כשקוראים להם, תוקפים כלבים אחרים, או סתם לא מקשיבים לנו כי יש להם משהו מעניין יותר לעשות באותו הרגע. כל ההתנהגויות האלו הן טבעיות, אם כי לא רצויות במיוחד.

על כל הדברים האלו תוכל למצוא המון המון מידע. כל התנהגות כזו נחקרה, נחרשה ונחפרה לעייפה. חיפוש פשוט ברשת יתן טונה תוצאות. אבל על אוננות ? התנהגות מאוד מביכה ומאוד מאוד נפוצה? ! ? על זה לא תמצאו כמעט כלום. ועל אוננות של כלבות בפרט אין בכלל מידע. גם בספרים על התנהגות של כלבים פותרים את האוננות בפסקה אחת ולא מתייחסים לאוננות של נקבות. שקט. נסענו במכונת הזמן למאה ה- 19. כשזה מגיע לכלבות לא עזבנו את העידן הויקטוריאני וחבל, כי בורות היא אף פעם לא דבר טוב.

אוננות אצל כלבות (וכלבים)היא התנהגות נורמלית ונפוצה. כלבים מאוננים על הבעלים שלהם, על זרים ובני משפחה, על חפצים ועל כלבים אחרים במבחר סיבות או נסיבות.

אם האוננות לא נובעת מבעיה רפואית, למשל, גירוי באיזור אברי המין הוגורם לכלב להתגרד באובססיביות ולפצוע את המקום, או שהיא הופכת להתנהגות אובססיבית, כמו כלב שמאונן כל יום כל היום, וזה הורס את חייו ומונע ממנו לתפקד, אז היא בחזקת נורמלית. לרוב הבעיה היא אצלנו. זה נורא מביך אותנו.

לרוב האנשים יש מושגים מאוד מוטעים (ולפעמים גם מאוד מזיקים) על אוננות. הם תמיד יחשבו שהכלבה "דומיננטית" על הבנאדם שלה. וכשאנשים אומרים "דומיננטיות", כל אחד חושב על משהו אחר ועכשיו לכי תביני למה הוא מתכוון, הם גם אף פעם לא ממש יודעים להסביר לך. אני לא פוסלת את ההסבר הזה. אבל בדרך כלל, אוננות נובעת מסיבות אחרות.

הערה – איך באמת מגדירים דומיננטיות ? קצת מעצבן שאני צריכה לכתוב על זה , אבל כנראה זה הכרחי. דומיננטיות זו לא תכונה של פרט באותה הצורה שעיניים חומות זו תכונה. זו סוג של התנהגות שיכולה ,או לא יכולה, להתרחש בהתאם לנסיבות. כשיש שני פרטים או יותר שמתחרים על אותו משאב (אוכל, משחק, תשומת לב) מי שזוכה בו באותה הסיטואציה הוא הדומיננטי בה. בסיטואציה אחרת עם אותם הפרטים,הפרט הדומיננטי יכול להשתנות. למשל אצלנו הכלבה הבוגרת דומיננטית תמיד על האוכל אבל הצעירה דומיננטית על הצעצועים ועל החתול. בוודאי שיש חיות שברוב הסיטואציות ימצאו את עצמן בעמדה מובילה או דומיננטית. יש להן נטייה לכך. אך דומיננטיות זה מושג תלוי סיטואציה. לא תכונת אופי. האם כלבים יכולים להיות דומיננטיים על הבעלים שלהם ? כן, כבר ראיתי מקרים של חיה שמתייחסת לבעליה כמשאב שלה, כרכוש שלה. אבל חשוב לבחון כל מקרה, להסיק את המסקנות הנכונות ולא לחשוב שכולם מתנהגים אותו הדבר ומאותן סיבות.

(ועכשיו אני חייבת –  להיות "דומיננטי" על הכלב שלך זה לא אותו הדבר כמו לאלף אותו. כמו שזה שהורים שולטים ברוב האספקטים של חיי הילדים שלהם, לא אומר שעכשיו הילדים מחונכים ולא צריכים ללמוד דברים כי מספיק שידעו את מקומם. כן, להיות "דומיננטי" לא פוטר אתכם מהצורך לאלף את הכלב. אני יודעת שזו טרגדיה…)

הפוסט הזה נכתב אחרי הרבה דיונים בעיקר בפייסבוק בקבוצות של מאלפים ומגדלים בארץ ובחו"ל. בדיונים, גם באלו הבינלאומיים, השתתפו רק נשים. מאלפות, כלבניות או מגדלות. גברים פשוט לא מדברים על אוננות.

אז מה הסיבות לאוננות אצל כלבות ?

סיבה אחת – לחץ או התרגשות שהכלב לא מסוגל לנתב אותה ולהתמודד עימה ומתבטאת באוננות.הרבה מאוד כלבים מגיבים להתרגשות או ללחץ באוננות על כלבים, על בני אדם וגם על חפצים.

 לדוגמה, הכלבה שלי. היא מאוננת עליי כמעט אך ורק באג'ילטי ולעיתים באימוני טריקים, בעיקר כאלו הכוללים קפיצות. זו ההתרגשות מהאג'ילטי שהכלבה מתקשה להכיל. אין בינינו קונפליקט באימונים. שתינו רוצות אותו הדבר. הכלבה מאוד קשובה . היא לא מנסה לקחת משהו ממני או לשמור אותי ואת תשומת הלב שלי לעצמה, אני ממזמזת שם את כל הכלבים שמוכנים לאפשר לי לגעת בהם. אפילו את האוכל שאני מביאה אני מחלקת די בחופשיות בין כלבי הקבוצה (אם הבעלים מרשים לי) היא פשוט שמחה ונלהבת.

מקרה אחר שאני נזכרת בו הוא כלב צעיר שהיה מאונן על כל אורח שהיה מגיע אליו הביתה. אבל עליי הוא לא אונן. קצת נעלבתי בהתחלה, אני מודה. עד שהבנתי שאני פשוט התעלמתי מההתרגשות שלו באופן אוטומטי, והתייחסתי אליו רק כשהיה רגוע וכך, הוא מעולם לא אונן עליי כי מעולם לא נוצרה הסיטואציה המתאימה.

כלבנית מפורסמת סיפרה לי שכשהכלבה שלה רואה אותה לובשת את מכנסי הדגמ"ח המשמשים אותה באימונים, היא כל כך מתרגשת שהיא מתחילה לאונן עליה.

סיבה שנייה – אוננות היא חלק מרפרטואר התנהגויות מיניות בכלבות ובכלבים. גם כלבות מעוקרות וכלבים מסורסים מאוננים (אם כי פחות). זה יראה אחרת מאוננות של התרגשות/לחץ, לרוב יתווספו לאוננות התנהגויות מיניות נוספות.

סיבה שלישית – משחק. כמובן, שפת הגוף של הכלבה תראה שונה מאוד בכל מצב מהמצבים.

אך לעיתים בחיים, אין רק סיבה אחת ודי, אלא כמה בבת אחת. מגדלת מסוימת סיפרה לי שאצלה בשגרים כל הגורים עולים זה על זה מתוך משחק.  וכשאחת הנקבות בלהקה שלה מתייחמת, כולם עולים אחד על השני כאילו אין מחר. נקבות על נקבות, זכרים על זכרים. הגורים עולים על האבא שלהם, על האמא. ועל כל מה שזז באיזור וגם על מה שלא זז.

סיבה רביעית – דומיננטיות. אכן, כלבים יכולים לעלות, לרוב על כלבים אחרים, כניסיון לבסס עליהם מעמד דומיננטי. וכן, גם במקרה הזה, שפת הגוף תראה מאוד מאוד שונה. היא תראה מאיימת. גם כאן, לעיתים ניסיון לבסס מעמד נעשה תוך כדי משחק ושפת הגוף תראה אמביוולנטית.

אז מה עושים ?

קיבלתי שפע של עצות ושני סרטוני יוטיוב מעניינים. חלק מהעצות כאן יהיו יותר רלבנטיות, לאחת אני מתנגדת, ואחת הייתה הזויה למדי אבל אני עדיין שוקלת אותה.

עצה שקיבלתי משתי מגדלות מקסימות – אל תעשי שום דבר. זה עובר לבד ככל שהם מתבגרים ואין טעם להתייחס. אחת מהן אמרה לי אפילו – "מה יש תני לה קצת להנות. אני אפילו לא הורדתי את הכלבים שלי ". אז אם הכלב שלכם מאונן נגיד, פעם פעמיים ביום, לא כי הוא רוצה להוכיח שהוא שולט עליכם והוא רכושן, אלא מתוך משחק/התרגשות/מיניות , והוא לא אובססיבי וזה לא מפריע לכם. אפשר פשוט להניח לו. וזהו.

עצה נוספת שקיבלתי מחברות בקבוצת הפייסבוק Observation Skills for Training Dogs

היא לתפוס אותה לפני שהיא מתחילה לעלות עליי, ולהסיח את דעתה בלבקש ממנה משהו אחר , משהו שהיא יודעת טוב, בתחום המשמעת הבסיסית, שיאלץ אותה להתרכז וימנע ממנה להגיע לרמה גבוהה של ריגוש. לא תמיד זה מצליח, במיוחד בסביבה מלאת הגירויים של האג'ילטי (מלאת הגירויים שמסיחים את דעתי. אני לא יכולה להיות מרוכזת כל הזמן). אבל שווה לנסות. ואם היא כן מצליחה לעלות עליי, להוריד אותה בעדינות ולחכות שתירגע. הם גם צירפו סרטון ממש חמוד ! כנראה היחיד שנעשה אי פעם בנושא:

 

 

אם הסיבה היא מינית. אפשר לשקול עיקור או סירוס. לרוב זה מפחית את תדירות האוננות. לא תמיד.

גם אם הסיבה היא משחק, ובכן, חלק מהכלבים לא אוהבים, בלשון המעטה שעולים עליהם, זה יכול לסבך את הכלבה המאוננת שלכם במכות. לימוד ממש ממש טוב של פקודת "עזוב" יכול מאוד לעזור. "עזבי" זה לא רק לאוכל וצעצועים, הוא יכול לכלול כלבים או חתולים או כל דבר אחר שאתם רוצים שהכלב שלכם יעזוב. חשוב להתאמן ולכלול באימונים את כל הגירויים. כלב שלמד לעזוב רק מזון לא יכליל את ה"עזוב" שלו לדברים אחרים כמו כלבים/חתולים/צעצועים. 

עצה של המדריכה שלנו באג'ילטי, ורד ס. – להפוך את האוננות לבלתי אפשרית. להסתובב, להפנות את הגב. בכל מקרה, להיות במצב בו עלייה עלייך היא לא דבר נוח או בכלל אפשרי. ואם היא מצליחה בכל זאת, להוריד אותה ולהתעלם ממנה. לא להוסיף להתרגשות שלה, לא לחזק אותה. לתגמל אותה רק על התנהגות נאותה.

אם נרחיב קצת את מה שורד הציעה – אם הכלבים שלכם נלחצים ומתרגשים כשהם פוגשים אנשים חדשים. אפשר למנוע מהם את החוויה המלחיצה או לנסות למתן אותה. להפגיש אותם ממרחק למשל, או לא לתת להם גישה חופשית לדלת כשאורח מגיע, שילכו למקום שלהם או שאתם תשימו אותם שם ושישארו במקום עד שירגעו. אפשר גם להסיח את דעתם באמצעות זריקת צעצוע או אוכל או לבקש התנהגות חלופית כמו שב.

עוד עצה – תבעטי בה קצת, תכעסי עליה. והבנאדם לא הבין למה אני ממש ממש מתנגדת לעצה שלו. לא הצלחתי להסביר.

אני מניחה שהעצה הזו תעבוד, כמו רוב העצות שמבוססות על ענישה או אי נעימות. אבל יהיו לה תופעות לוואי שאני לא מוכנה לשאת בהן. ברגע שאדכא את האוננות בצורה כזו, אני אדכא גם את ההתלהבות וההתרגשות של הכלבה מהאג'ילטי בפרט ומהעבודה איתי בכלל. אני אפגום בקשר שלנו, ואז העבודה שלנו תפגע, שיתוף הפעולה שלנו יפגע. ואני לא מבינה למה מגיע לה עונש כי היא שמחה ונלהבת ונהנית מלהיות ולעבוד איתי. זה לא צודק ולא הוגן וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. זה קצת כמו שהייתי באה לחבק מישהו שאני אוהבת ובתמורה הוא היה מעיף לי כאפה. זה לא רק לא פייר, ככה לא אמורים להתנהל יחסים בין שני בעלי חיים שאוהבים זה את זה.

עצה נוספת שאהבתי , אך שכל איזכור שלה בחוגים לא מקצועיים כלל חלחלה והזדעזעות רבתי, וגם קצת איומים מהבנזוג ("שלא תעזי לעשות את זה, זה דוחה !" פלאס גילגול עיניים והבעה של בחילה) – לכדי את ההתנהגות ושימי אותה על אות. כלומר, ובמילים פשוטות: למדי את הכלבה שלך לאונן עלייך בפקודה. הכלבנית שסיפרתי עליה עשתה את זה עם הכלבה שלה. היא חשבה שזה חמוד. אני חושבת שכל אישה שהגיעה לרמת משמעת בה היא יכולה לשחרר את הכלבה שלה לרוץ קדימה בשיא המהירות, ואז כשהכלבה במרחק של חצי מגרש כדורגל ממנה לצעוק "ארצה" והכלבה צונחת מיד על הקרקע כאילו ירו בה, יכולה להרשות לעצמה מה שהיא רוצה. אני בחרתי לא ללכוד את ההתנהגות הזו במחשבה שגם ככה כשהכלבה שלי נרגשת מדי , ואני לא רוצה לעודד אותה.

כמובן, היא לא הייתה הראשונה ש"עלתה" על זה. המאלפת, חוקרת ההתנהגות והסופרת הסופר מפורסמת ג'ין דונלדסון לכדה אוננות של נקבה מעוקרת. אולי זה לא נראה כל כך טוב, אוננות היא מסוג ההתנהגויות שחייבות להסתיים. כלומר, אם היא הייתה מורידה את הכלבה מהרגל הכלבה הייתה ממשיכה את התנועות באוויר. כן, הוידאו הזה נראה מאוד סוטה לחלק מחברי, הם בהחלט טרחו למסור לי שאני סוטה והם לא היו היחידים. אתם לא חייבים לראות את הסרטון כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או למה אתם חייבים לקרוא את הספר Control Unleashed

Control Unleashed

לפני שבועיים לערך פגשתי בפארק את השכנה עם הכלב שלה. היא אישה צעירה עם משרה מלאה ושלושה ילדים קטנים מאוד. לכן זה תמיד מרשים אותי כשאני רואה אותה מריצה את הכלב שאימצו מעמותה, עם האופניים. המשפחה הזו היא דוגמה נהדרת למשפחה שאימצה לה את הכלב המושלם בשבילה. אבל יש רק בעיה אחת ,היא אמרה לי, הכלב לא אוהב זכרים אחרים. כל פעם שהוא רואה זכר אחר הוא נוהם ונובח ומשתולל. והיא לא יודעת מה לעשות. אבל אצל סיזר מילאן, היא ראתה שצריך לשים את הכלב בארצה לא לזוז, בדיוק מול הגירוי, ולא לאפשר לו להשתולל. וזה מה שהיא מנסה לעשות. וכרגע, זה לא כל כך הולך.

כן, אמרתי לה. "את יכולה לעשות את זה. ואם תתחילי מספיק רחוק פיזית מכלבים זכרים אחרים, ואם מאוד תתעקשי ותבהירי לו שאת לא מוכנה להתנהגות הזו, ייתכן שזה יעבוד. כלומר, ההתנהגות תיראה אחרת. אבל האמת היא ששום דבר לא ישתנה באמת, לא לטובה לפחות. לכלב שלך יהיה עדיין קשה עם זכרים. הוא ירגיש בדיוק אותו הדבר. אולי אפילו גרוע יותר, כי לא יוכל להביע את הרגשתו, ואז, הרבה פעמים התוקפנות תצא בדרך אחרת. או שתחסלי את הנהמות והנביחות, את תחשבי שהצלחת, ואז תקבלי קרבות כלבים במתנה. רק בלי האזהרות שהיו לך פעם לפני".

(הבהרה – אין לי טלוויזיה. לא ראיתי את התוכנית המדוברת. אבל יש סיבה שכתוב תמיד בתחילת התוכנית לא לנסות את השיטות האלו בבית בלי להיוועץ באיש מקצוע. מה שזה לא היה שם, לכלב שלה זה לא התאים)

"אז מה אני יכולה לעשות ?", היא שאלה.

"לחשוב על זה מנקודת המבט של הכלב שלך", אמרתי. "לא טוב לו עם הזכרים. אז אולי אם תשני את ההרגשה שלו בנוגע אליהם, הוא יוכל להפסיק להתעצבן כל כך עליהם. הרי זה לא חוויה נעימה בשבילו להשתולל ככה".(בשביל הכלב הספציפי הזה זו לא חוויה נעימה. יש כלבים שנהנים מזה. אבל זה כבר סיפור אחר).

"את מכירה את XXXX ואת XXX ?", שאלתי, והיא עשתה פרצוף כתגובה. הרי מי לא מכיר אותן. שתי כלבות קטנות שמסתובבות יחד ותוקפות כל כלב (כמעט) שהן רואות. כמובן שהיא הכירה אותן, הן כבר הספיקו לתקוף גם את הכלב שלה. "אז זהו", המשכתי, "כמו שאת יודעת הן שכנות שלי ותמיד היו קרבות בינן לבין ליידי שלא מוכנה להישאר חייבת שמתנפלים עליה. היא שונאת אותן והיא נהגה ישר לקפוץ ולנגוס בהן. אין לי שדה ראייה שאני יוצאת מהבניין והן מחכות בכניסה והיא ישר קופצת והן קופצות ויש לי עוד כלבה, ובקיצור, היו המון מכות. היא שנאה אותן והיא עדיין שונאת אותן. אבל בחודשים האחרונים כבר אין מכות וכנראה שלא יהיו עוד".

עכשיו קיבלתי התעניינות רבה. "תראי", אמרתי. "ההרגשה של ליידי השתנתה מאוד לגביהן. בגלל תרגיל קטן ונחמד שנקרא "Look At That". בהתחלה, כל פעם שהיא הייתה מבחינה בהן במרחק (גדול), הייתי לוחצת על הקליקר* (את לא חייבת קליקר, את יכולה להתנות אותו למילה שאחריה יבוא פרס. רק תשתדלי להגיד אותה תמיד באותו הטון). היא הייתה שומעת קליק ואז כמובן שתשומת הלב שלה הייתה מופנית אליי, כי קליק אומר תמיד שעכשיו מגיע אוכל, ואז באמת הגיע אוכל. זה כמובן לא עבד כשהן קפצו לה על הגרון מטווח קצר. צריך להיות ריאליות. אבל עד מרחק של שלושה מטר, היו לי הצלחות יפות. תירגלנו את זה מספיק, ונוצרה התנייה. היום כשליידי רואה את XXXX ו-XXX הן הפכו לסימן שלה להתמקד בי ! היום הנוכחות של שתי הכלבות האלו אומרת לה – אוכל ! יש אוכל ! שימי לב! והיום כבר אין קליקר וגם אוכל אין. אני משמרת את ההתנייה הזו עם אוכל וקליקר אחת לשלושים יציאות בערך והיא עדיין עובדת מצויין. זה נותן לי את העוד שנייה כדי להשתלט עליה ולהתרחק מהן. את יכולה לעשות בדיוק אותו הדבר עם הכלב שלך. והוא יבין שזכר, כל זכר משמעותו אוכל או משהו נחמד. תקשרי לו את זה לדברים טובים. רק תתחילי מספיק רחוק שהוא עדיין יכול לשלוט בעצמו והוא לא בפאניקה."

העצה הזו התקבלה ברוח טובה.

והנה וידאו מיוטיוב שידגים למה הכוונה:

העצה הבאה כבר בילבלה אותה לגמרי, אני לא מאשימה אותה. ניסיתי להסביר לה על שיטות ה-"Doggie Zen " . איך אפשר למשל, ללמד כלב לקחת נשימות עמוקות ולהרגע על פי אות. או לתגמל אותו על מיצמוצים ו"עיניים רכות", או פשוט על כך שיצור איתך קשר עין כהתנהגות דיפולט (התנהגות שהכלב למד להציע ללא פקודה או אות, כי היא תגמלה אותו בעבר והשתלמה לו בכל פעם שהוצעה) "איך עושים את זה", היא שאלה. "פשוט לוכדים", אמרתי. לוכדים ? היה ממש קשה לי להסביר לכידה**.

אך כאן תוכלו לראות סרטון נחמד שבו לימדו כלבה לנשום עמוק ולהרגע:

הטכניקות האלו (ורבות אחרות) לקוחות מעולם האג'ילטי. אם נדייק הן לקוחות מהספר Control Unleashed  של לסלי מקדיוויט ( Leslie McDevitt), ספר על אג'ילטי, אבל כל מאלף וכל אוהב כלבים באשר הוא צריך לקרוא אותו.

זהו ספר שמלמד טכניקות לשינוי רגשי, לשליטה עצמית של הכלב על רגשותיו, וליצירת כלב רגוע, מאוזן ובטוח בעצמו. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. וכל אחד שיש לו כלב שדעתו מוסחת לפעמים, שהוא נלחץ, או שהוא ריאקטיבי, כדאי לו לקרוא את CU – וזה כולנו.

הכל טמון בהרגשה. לא באם הכלב עושה ארצה מיד כשביקשנו. ואנחנו יכולים ליצור כלב שמרגיש טוב, שבטוח בעצמו ושסומך עלינו. הספר מכיל תרגילים רבים שהם מבריקים, יצירתיים, מוצלחים ומהנים. פירטתי שניים מהם. יש עוד הרבה. אני חייבת לציין כאן את גרסת העזוב/סירוב מזון המגניבה ביותר שנתקלתי בה. כן, אני זו שזורקת סופה של נקניקיות לכל עבר והכלבות שלי עומדות בשקט באמצע. הרבה יותר קשה להתאפק מול אוכל שעף ונזרק באוויר. או את הרעיון החמוד שכרטיס הכניסה לכל מקום שהכלב רוצה ללכת אליו, הוא פוקוס עלייך, הבעלים שלו.

בספר יש המון תרגילים מוצלחים שבונים שליטה עצמית וביטחון וקשר חזק יותר בינך לבין הכלב ומאפשרים לך להכיר אותו יותר. אבל יש בספר עוד המון המון סיפורים קטנים , חמודים על המון כלבים וה"בעיות" שלהם ואיך התגברו עליהם. על כלב היפרי, על אחת שלא יכולה להרגע, על זה שמגיב לכל דבר ועל היחסים בין כלבים לבני האדם שלהם. והם שבו את ליבי.

ובמיוחד הסיפור של רומר, הכלב הגזעי המתועד הראשון של מקדיוויט שנקנה עבור אג'ילטי וגודל על פי תוכנית מוקפדת כדי להיות לאלוף. ואז התגלה שיש לו בעיה כרונית בעמוד השידרה והוא לא יכול לקפוץ. זו הייתה נקודת משבר עבור הכותבת. לאחר זמן היא הבינה שהייתה כל כך ממוקדת בניסיון ליצור את הכלב המושלם, שמעולם לא עצרה לראות עד כמה רומר לכשעצמו הוא מדהים, בלי שיצטרך בכלל לעשות משהו. בגלל שלא יכל לעשות אג'ילטי הם עברו להתחרות בראלי או (סוג של תחרות משמעת + טריקים למיניהם, שכרגע לצערי אין בארץ) והוא היה מעולה. אבל הוא לא נהנה בכלל. וכך היא ויתרה על הראלי – או, כי אם הכלב לא נהנה, זה לא שווה את זה בכלל. ורומר נשאר בבית רק כ"חיית מחמד" . והוא נהדר כפי שהוא. היא תמיד אהבה את רומר, אבל השאיפות שלה החלומות והציפיות הפריעו לה באמת להכיר אותו. וכשהכירה ברצונות שלו, היא הצליחה באמת להכיר אותו ואת עצמה. 

הכלבים הם אלו שיכולים ללמד אותנו על עצמנו הכי הרבה. הם מורים טובים אם אנחנו רק נקשיב להם. וספורט צריך להיות כיף. והחיים עם כלב צריכים להיות מלאי הנאה. 

* קליקר – קופסה קטנה שמשמיעה רעש של קליק כל פעם שלוחצים עליה. ומסמנת לכלב שזו ההתנהגות שרצינו שיבצע. צליל הקליקר הוא סמן מצויין מכיוון שהוא ייחודי, מהיר ועיקבי. אחרי הקליק תמיד בא פרס. לרוב אוכל. אבל גם צעצוע יכול להיות גמול בהתאם לכלב ולסוג העבודה.

**לכידה. אקא Capturing בלעז – דרך לימוד התנהגות באמצעות קליקר. כאשר הכלב מבצע את ההתנהגות מיוזמתו, אנו "לוכדים "אותה באמצעות הקלקה. מתאים ללימוד דברים שאין שום דרך אחרת ללמד אותם, כמו לנשום עמוק, להזיז אוזן ימין או לגלגל עיניים מלמעלה למטה.

 

סיפורים קצרים על אגרסיה – ג

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

 

מעשה אבות סימן לכלבות

 

התכוונתי בכלל לכתוב על תוקפנות ציד, אבל היום ראיתי משהו שהזכיר לי את סוג התוקפנות הכי קשה להכחדה – תוקפנות נלמדת.

תמר דנגור

 בתמונה: ליידי וסימבה. צילום: תמר דנגור

יש שני דברים שמשפיעים על ההתנהגות אצל כלב. התורשה והסביבה. אבל רק על גורם אחד אנחנו יכולים לשלוט, על הסביבה. כלומר, למה נחשוף את הכלב (פחות או יותר) , אילו התנהגויות שלו נבחר לחזק, ומאילו התנהגויות נבחר להתעלם או להעניש, אילו התנהגויות נבחר להכחיד, כי הן לא מוצאות חן בעינינו.

בגלל שאנחנו,בני האדם, יצורים מורכבים עם רגשות מעורבים ותת מודע, לעיתים נלמד את הכלב שלנו בלי שנתכוון דברים שלא תכננו ללמד, או שלא ידענו שאנחנו רוצים ללמד, או שחשבנו שאנחנו רוצים ללמד משהו אחד אבל עמוק בלב אנחנו בעצם רוצים משהו אחר.

מכיוון ששפת גוף לא משקרת (אם כי לעיתים היא מבלבלת מאוד) והכלבים אלופים בהבנה שלה. והתנהגות גם היא לא משהו שאפשר לפרש באופן דו משמעי (כלומר, הכלב לא יכול לפרש אותה ככה), הם לומדים בדיוק מה שמלמדים אותם. ואז אנחנו באים אליהם בטענות

לפעמים זה מצחיק. כמו האישה שהאכילה את הכלבה שלה כשזו הייתה על הספה כדי שתרד ממנה והתפלאה למה הכלבה חוזרת שוב ושוב לעלות על הספה. אבל לפעמים זה פשוט עצוב. כמו במקרים שאנחנו "בטעות" מלמדים את הכלב להתנהג בתוקפנות.

למה "בטעות" ? ולא בטעות בלי מרכאות ? כי זו טעות רק ברובד אחד. בשאר הרבדים הכלב שלנו הוא קורבן לכל השלכה אנושית אפשרית ונשוא הרגשות שלנו. אנחנו מסתכלים עליו, אבל רואים את עצמנו וכאן מתחילות הטעויות שאנחנו עושים. וכולנו עושים טעויות שלא יהיה לכם ספק. 

כולנו מכירים את השמופים ובעליהם. כולנו יכולים לראות בקלות איך כלב הופך לשמופי. זה קורה שנותנים לו לעשות כל מה שהוא רוצה, לא מציבים לו שום גבולות וכשהוא נושך, אז מחבקים אותו ומדברים אליו בקול גבוה ומצחיק.  אבל אני לא רוצה לכתוב על מה שהוא מובן מאליו.

מכיוון שההאשמות שלי הן כה קשות, אני אכתוב פה על הטעויות שלי. כמה חבל ,שכרגיל, מודעות זה דבר שמתפתח בהדרגה.

הדבר הראשון שליידי עשתה בחמש דקות הראשונות שלנו ביחד בעולם, מייד אחרי שירדה מההסעה מהבסיס הצבאי , שם מצא אותה יורי, הדבר הראשון שהיא עשתה – היה לתקוף את הכלבה של השכנים. הכלבה של השכנים בכלל לא ידעה שהיא כזו. ואולי הייתה מעט אסרטיבית ונלהבת מדי בגישתה הכללית. אבל מכות לא הגיעו לה. "טוב, היא בטח מאוד לחוצה ונרגשת", אמר יורי.

אחרי יומיים היא הלכה מכות עם הרוטווילרית בפארק. "טוב, זה בפירוש הגיע לה, הרוטית הזו היא בריון מגעיל שנטפל ומאיים על כל הכלבים וטוב שמישהו לימד אותה לקח". ואז אחרי שבוע היא רבה עם האמסטף מהבלוק השני. גם לו "זה הגיע". וכך זה המשיך.

 עד עכשיו זה סתם נשמע כמו שני אנשים שבטוחים שהכלבה שלהם מושלמת והם לא מסוגלים להעלות בדמיונם שהיא מסוגלת לעשות משהו רע. צריך לזכור שבכל שאר הדברים בעולם נראה היה שהיא מושלמת. צייתנית, חכמה, אוהבת אדם ברמות לגמרי מופרזות ובדרך כלל גם מאוד נחמדה גם עם כלבים. והריבים, היה נראה שהם קורים בו זמנית ושני הכלבים מתנפלים זה על זה, בבת אחת.

כמות ההתנפלויות הלכה וגברה. העובדה שגרנו בשכונה בה רוב הכלבים היו מעורערים למדי (והלכו ללא רצועה וללא ליווי אנושי) , לא עזרה לנו להבין שיש כאן איזושהי בעיה גם מהצד שלנו. לא הבנו שיש לנו בעיה גם כשאמסטפים שהיו רואים אותנו היו מעדיפים לעבור לצד השני של הכביש ולהמשיך משם.

אז נהייתי אלופה במניעה, ובאבחנה, ובקריאת שפת גוף, ובניהול הסביבה, ובהפרדה כשכבר יש קרב, ובטיפול ברכושנות (כל הצעצועים הם שלי, אם כלב אחר לוקח אותם, זו בעיה שלי). אבל לא צימחתי עיניים בגב, לא פיתחתי ראיית רנטגן שמזהה אותם כשהם אורבים בשיחים, או יכולת לניבוי עתידות כשההתנפלויות קרו ברגע. אז הצלחתי למנוע כמעט את כל המקרים ועדיין, למנוע היא המילה הנכונה. לא לחסל, רק לנהל. כי שכחתי דבר אחד חשוב, כי מרוב שהתייחסתי למה שהכלבה עושה שכחתי לחשוב על מה שאני עשיתי כל הזמן הזה.

אם תשאלו אותי עכשיו למה ליידי היא כזו זה יהיה פשוט לענות, כבר יש לנו יותר מאחת עשרה שנים ביחד. היא נהנית ללכת מכות, יש לה נטייה טבעית בכיוון הזה, חלק מזה בטח קשור לעודף מרץ, חלק הוא רצון לשליטה בהתנהגות של אחרים. אבל היא לא צמאת דם, אף פעם לא היו נזקים קשים יותר מסימני שיניים. כבר היו לי כמה כלבים שבאמת רצו להרוג וזה נראה אחרת לגמרי.

ומצד שני יש לה גם נטייה טבעית (או הייתה לה) לאכול מהרצפה וללעוס חתולים ובכל זאת את זה היא לא עושה ובזה הצלחנו לטפל בהצלחה מרובה (ובמאמץ רב).

הדבר היחיד שהשתנה זה אני.

יום אחד יורי הבין, "זה בגללך היא רבה, בגללך". נורא התעצבנתי והכחשתי במרץ, הרי עשיתי הכל נכון." אם את עושה הכל נכון, למה את נראית ונשמעת כל כך מאושרת ? את אומרת ,"ליידי, לא", אבל נשמעת כמו, תמשיכי ליידי ותקרעי אותו. והכלבה שלנו לא מטומטמת". לקח לי כמה שנים להבין שהוא צדק.

יש לי שפת גוף מאוד ברורה וזה מאוד עוזר לי עם כלבים כי זה מקל עליהם להבין אותי. כשאני שמחה השרירים שלי רפויים, התנועות שלי חופשיות ורחבות והפנים שלי רפויות ואני ממצמצת. כשאני עצבנית, אני כולי מתקשחת, נוטה קצת קדימה הפנים שלי נסגרות וננעלות והעיניים שלי מתבלטות. זה לא היה לה קשה לראות שכל פעם שכיסחה עוד כלב, אני הייתי מרוצה עד בלי די. בלי לשים לב תרמתי להיסטוריית חיזוקים משמעותית מאוד וכשהבנתי נחרדתי ממה עשיתי לכלבה שלי. ואז כשהבנתי, תדירות התקיפות באמת ירדה.

אם תשאלו אותי עכשיו למה אני כזו, זה יהיה פשוט עבורי לענות. כשיש לנו קונפליקטים עם אנשים אחרים, יש כל מיני אסטרטגיות לנקוט בהן. אפשר פשוט ללכת משם. אפשר להתעלם ובכל זאת לעשות מה שאת רוצה, אפשר להכנס למשא ומתן, אפשר לשכנע את הצד השני. כל מיני. ואפשר גם להתעמת. כבני אדם מחוברתים, לרוב אנחנו בוחרים באופציות האחרות. ולרוב, גם הכלבים יבחרו בהן.

אבל לפעמים אני עייפה. לפעמים אני חולמת על פתרון של זבנג וגמרנו, וכנראה שגם לי יש נטייה לכך. תמיד חשבתי שכל האנשים האלו שהמציאו את סופרמן ובטמן וונדר וומן, הם היו בדיוק כמוני, חולמים על עולם בו לא צריך יותר להתעסק במורכבות החיים עם אחרים ואפשר פשוט לתת להם כאפה ולגמור עם זה.

 אולי קינאתי בליידי שחייה פשוטים כל כך. אולי הערצתי אותה על חוסר הפחד המוחלט שלה, ואולי התרשמתי מהיכולת שלה להיאבק על מה שחשוב לה (אצטרובל) בעוצמה שאליה לא מגיעים אנשים כשהם נאבקים על זכויות הרבה יותר חשובות. ואולי כל התשובות נכונות. ובכל זאת, היא לא הייתה צריכה לשאת על גבה את הפנטזיות והכמיהות שלי לסדר עולמי חדש וברור. והיום אני מתמודדת עם הטעות שלי. רק שלצערי , גם ליידי מתמודדת עם הטעות שלי. וזו אף פעם לא הייתה אשמתה.

 

 

 

 

 

סיפורים קצרים על אגרסיה – ב

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

כעס

 

ערב אחד הגיח גבר מחלון בקומת הקרקע והחל לצעוק שאסור לי לעמוד ליד הבית שלו. ואז הוא גם קילל ואיים. כמובן (?) שזה גרם לי לחתום קבע על הכניסה לבית. שאלתי האם הוא מעוניין להתקשר למשטרה שיעזרו לו לפנות את הפולשת או שיזיז את עצמו סוף סוף ויטפל בי בכוחות עצמו. פתחתי את רוכסן המעיל שלי, שיחררתי קצת את השרירים בזרועות. ואז נתתי בו את המבט שלי, מרוכז, ממושך, מלוכלך, עיניים מלמטה למעלה, עם קצת הטייה של הראש. שלמדתי, למדתי – מפונגו. הגבר יילל שאני מאיימת עליו ואני משוגעת ומופרעת והתחפף מהמקום.

זה כאילו חסר טעם ומגוחך להשאר במקום כלשהו רק כי לא רוצים שתהיי שם. אבל אני הגבתי כך כי כעסתי, ובצדק, כי הגבר הזה הפר את החוקים. כי זה לא הגון. כי זה נגד הצדק. כי זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא תהיה הפעם האחרונה.

פונגו הגיע אליי כי היו לו "בעיות התנהגות". לרוב "בעיות התנהגות" הוא צירוף שמני שמשמעותו האמיתית היא –  "הוא לא עושה מה שאני אומרת לו, למרות שמעולם לא לימדתי אותו, אבל הוא היה צריך לנחש". אבל פונגו היה נושך. הייתה לו היסטוריית נשיכות ארוכה ומגוונת. נשיכות שמתרחשות כאילו בלי סיבה ובלי אזהרה.

ראיתי חורים שחורים מסביב לסיפור כאילו עכברים כירסמו אותו. רמז ראשון, חצי מה"קורבנות" ילדים והחצי השני כמעט כולו גברים. רמז שני, נשיכה מהירה אחת בגפה הקרובה ביותר וזהו. אחר כך הכלב מרפה.

פונגו הוא אחד הכלבים המרשימים ביותר שיצא לי להכיר ואני לא מתכוונת כאן דווקא למראה החיצוני, שגם הוא היה מרשים ביותר. לכלב יש את שפת הגוף המורכבת והמתוחכמת ביותר שראיתי, והוא שולט ומתבטא בה באופן שוטף. בעיות עם כלבים אחרים לא היו לו בכלל. אבל אנשים היו סיפור אחר לגמרי וכך זה היה:

פונגו ואני הולכים ברחוב. הוא, כלב יפה להלל, טוב מראה ויפה תואר, תאווה לעיניים ,כולו עיניי חרוזים ואוזניים שפיציות חמודות ופרווה שופעת אדמונית, בובה ממש.

ילד רץ אליו , תופס בפרוותו בחוזקה ומנסה לחבקו. פונגו מבקש בנימוס מהילד שירפה ממנו. מבקש פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, ואז הוא מבין שלילד לא אכפת ממנו ומרצונותיו, אז נמאס לו והוא מנסה לנשוך את הילד ברגלו. (ולא מצליח בגללי) הילד מתחלחל כולו, צורח, מרפה מהכלב ובורח. כלב ממשיך בדרכו.

נערה הולכת ברחוב עם חברותיה ואז הן רואות אותנו, "יו איזה מאמי" כולן צורחות בקולות צייצניים ורצות אלינו. פונגו מסתכל עליהן במבט מנומס למדי של "ככה לא מתנהגים בנות", אבל כל מה שהן רואות הוא את פרוותו המהממת ופניו היפות , הן באות ומנסות לשים ידיים. הכלב מסתייג. למרבה ההפתעה, הן מבינות מצוין את מה שהוא אומר להן, מתרחקות משם תוך שהן קוראות לו "דפקט", "כלב סתום" ועוד שאר מחמאות. כלב מרוצה ממשיך בדרכו.

גבר בא ורואה כמה חמוד הוא וישר בא מולו, שם עליו יד באדונות, מלמעלה למטה. כלב מנסה להתרחק ולהסב מבט. לגבר לא איכפת. לי כן, לי כבר נמאס. אני רואה שפונגו מתכוון לנשוך. יש אזהרה והיא ברורה מאוד בצורה של מבט ממושך מלמטה למעלה, עם ראש קצת מוטה ועם קשר עין קבוע, גוף נוקשה וזקוף ושרירים קשים. אבל הכלב מנומס, הוא לא צורח אותה במשך שעות כמו רוב הכלבים. אני נוזפת בגבר ולוקחת את הכלב. הגבר מסביר לי שהכלב שלי מקולקל, אני מסבירה לו לאיזה חלק בגוף שלי איכפת ממה שהוא אומר. כלב ממשיך בדרכו, מרוצה אך מופתע במקצת.

אז אתם בטח חושבים שפונגו מגזים. ומה הוא עושה סיפור מכל נגיעה קטנה ושיזרום. אתם חייבים להבין, רוב הכלבים לא אוהבים שאנשים שהם לא מכירים ישר באים ושמים עליהם ידיים, אבל הם התרגלו והסתגלו ולמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים את המטרד הזה בדממה. כמובן שיש אחרים, לברדורים בעיקר, שמבחינתם מי שבא ברוך הבא, אבל לברדור הוא היוצא מהכלל ולא הכלל. רובם סובלים בשקט.

איך ל - א ניגשים לכלב

איך ל - א ניגשים לכלב

אבל מדי פעם יש כלב שיש לו אופי יותר חזק, או דחף לאוטונומיה, חוש למה שנכון וראוי, או שהוא רגיש יותר ולא יכול לשאת את זה. אתם בטח עדיין סבורים שהוא אמור להשלים עם זה. אבל תחשבו, תחשבו איך אתם הייתם מרגישים במקומו. תחשבו שזה קרה לא פעם אחת או פעמיים, אלא שההתנהגות הזו נמשכה לאורך כל חייו. שוב ושוב ושוב. לאורך כל יום וכל שבוע. בו אנשים חומדים אותו, חומדים לגעת בו, אבל אף אחד לא באמת רואה אותו, והוא אף פעם לא יודע מי יעשה לו מה.

הנשיכות היו הפיתרון שלו, ופיתרון מוצלח, לתנאי חיים בלתי אפשריים. הוא לא היה הבעייתי. אומנם באמת יש כאן בעיית התנהגות קשה, אבל היא אף פעם לא הייתה שלו. הוא היה חכם ואמיץ ומנומס והעולם לא כיבד אותו. אז הוא גרם לו לכבד אותו בדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו.

מה שאנשים עשו לו היה לא הגון, לא צודק, מכאיב, לגמרי נגד כל החוקים, ולחלוטין נגד הצדק. ובגלל שהוא כלב, הוא לא ידע ולא הבין שהנשיכות מסכנות בעיקר אותו. וכך, למרות שהאנשים הם הבעייתיים, הייתי צריכה לטפל בו ולא בהם.

השיטה הכי טובה עם כלב שנושך כמו שפונגו נשך, היא לנסות להימנע ממצבים בהם הוא עלול לנשוך. אם את יודעת שיש בור בדרך, יהיה חכם מצדך ללכת בדרך חלופית, מאשר לעבור שם בלילה חשוך עם פנס זעיר ולקוות שלא תפלי. כלומר, פשוט לא לתת לאנשים זרים לגשת אליו. או/וגם לשים עליו מחסום בטיולים, כי תמיד יהיה את החכם בלילה שלא יקשיב כשאת אומרת לאנשים להתרחק.

דבר נוסף שעשיתי היה לנסות להפחית את הרגישות שלו לילדים ולמגע באמצעות חשיפה הדרגתית והתניית נגד. כלומר, הקלקתי והאכלתי ושיבחתי וליטפתי אותו כשהיה במחיצת ילדים. עשיתי את זה עם ילדים שהתנדבו לעזור לי אחרי שהסברתי להם ולהורים שלהם במפורט מה בדיוק אני מנסה לעשות. ברגע שסיפרתי להם את הסיפור של פונגו, הם מאוד רצו לעזור לכלב, הם הבינו אותו. גם בהם מבוגרים שהם לא מכירים נוגעים בלי רשות, גם הם שונאים את זה. זהו תהליך ממושך בו את מנסה לגרום לכלב להתרגל לדברים שמפריעים לו, ועל ידי דוגמאות נגדיות, לשנות את האמונה שלו, שילדים הם חבורה מנוולת שרק רוצה למשוך לו בזנב. וקצת להעלות את הסטנדרטים שלו למה מצדיק נשיכה.

הייתה לו בעיה נוספת, סליחה, לבני אדם יש בעיה נוספת. לכל יצור, כן, גם לבני אדם, יש תחום מחייה אינטימי, בדרך כלל טווח של שלושים סמטימטר, ( הבנתי שאצל אנשים זה יכול להשתנות מתרבות לתרבות) שמעבר לו זו פלישה גסת רוח לטריטוריה שלך, ואיום בתקיפה. אני מעירה בקול (רם) לאנשים שפולשים למרחב שלי. אין דבר כזה "לא נעים" או "לא יפה". מי שפולש למרחב האינטימי של אדם זר בלי סיבה מצוינת (כמו אוטובוס דחוק או רחוב סואן) הוא אדם מסוכן. אבל אוי, עם כמה שהבנתי את פונגו שנשך את מי שעמד יותר מדי קרוב אליו, לא יכולתי לאפשר את זה.

אז עוד משהו שלימדתי אותו הוא, שאם הוא מרגיש לא נוח, שיגע עם האף שלו ביד שלי, או שיסתכל עליי. אלו התנהגויות שנקראות בשפה המקצועית התנהגויות דיפולט. אין להן אות (אפשר לשים אותן על אות ,כמובן, אבל ההתנהגות מתבצעת בשעת הצורך גם בלעדיו), אלא הן מתבצעות כי יש להן היסטוריית חיזוקים ארוכה מאחוריהן, והן הוכיחו את עצמן כמשתלמות עבור הכלב (למשל – הכלב שיושב על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו. או לחלופין, הכלב שקופץ עלייך על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו). והרבה פעמים, כמו במקרה הזה, הן גם משמשות כהתנהגויות חלופיות, משהו שלימדת את הכלב לעשות במקום ההתנהגות שהוא היה בוחר לבצע פעם. פעם כשאנשים היו עוברים את הגבול שלו הוא היה בוחר לנשוך, כי זו הייתה הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו, אבל עכשיו הוא יכול להסתכל עליי או לגעת ביד שלי ואני אבין שלא טוב לו ואפנה אותו משם.

מכיוון שפונגו מעולם לא איבד שליטה, מעולם לא עבר את הסף, והנשיכה הייתה תמיד החלטה מודעת, הוא שמח מאוד שלא לנשוך, ופשוט להעביר את הטיפול במצב אליי.

אבל לפעמים, נתתי לכלב להחליט לבד.

ערב אחד ביקר אצלנו חבר. הוא התלהב ממראהו החיצוני של פונגו ושפת הגוף שלו הפכה פרועה ונרגשת. הוא פסע לקראתו , לחלוטין מתעלם מכך שהכלב נסוג תוך שהוא נועץ בו את המבט המיוחד שלו. "הוא ינשוך אותך אם תתקרב", אמרתי בעצבים לחבר, "ולא רק שהוא ינשוך אותך, זה גם יגיע לך ואני לא הולכת לעשות שום דבר כדי לעצור אותו". "מה פתאום, כלבים מתים עליי", קבע הבחור, ותפס את פונגו בחוזקה בשתי זרועותיו במטרה לחבקו. ואז פונגו נשך אותו ברגל. "איזה כלב משוגע", קבע החבר ועזב את פונגו לנפשו למשך שאר הביקור.

ביום אחר בו הלכתי ברחוב עם פונגו פגשנו עוד גבר שהתלהב ממנו. אך במקום לנהוג בחמוריות הרגילה, גבר זה בחר לעצור במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. ירד על ברכיו, פתח את זרועותיו לרווחה, וקרא , "בוא, בוא אליי חמוד". חשבתי שאני עומדת להתעלף, אבל שיחררתי את הרצועה והסתכלתי על פונגו. הוא היה מרוצה עד מאוד ובתחושת חשיבות עצמית הלך בשמחה אל הגבר ונכנס אל בין זרועותיו. ואז החל סשן מיזמוזים רציני בו הם התחבקו, פונגו משנה תנוחות כדי לקבל ליטופים במקומות שהוא רוצה. וליקוקים, כשפונגו מלקק את כל פניו של הגבר והגבר מנשק בתורו את פונגו. והתכרבלו זה בזה ללא הפסקה. לאדם הזה היה ברור שזהו הכלב המדהים ביותר בעולם. וזה גם מה שהוא אמר לי. אבל כל מה שהשתנה הייתה ההרגשה של הכלב ברגע שבו נתנו לו לבחור, ברגע בו החזירו לו את השליטה.

הכלב היה חמוד ומתוק. נאמן ביותר ורגיש באופן קיצוני לשפת הגוף שלי, לרגשות שלי ולמעשים שלי. הוא היה מלא במוטיבציה ללמוד ולעבוד. והעציב אותי שהוא לא מקבל שום הערכה, רק כי הוא לא מתנהג באופן שבו אנשים חושבים שהוא צריך. אנשים באמת אמרו מול הפרצוף שלי דברים איומים כמו "כלב דפוק", ו-"כלב סתום", ו-"כלב דביל". זה רק מראה לכם כמה אנשים הם מנוולים עם ראיית עולם מעוותת. כל מי שלא משרת אותם או מתנהג בדיוק כמו שהם רוצים הוא ישר משוגע ומקולקל, אבל הם מבחינתם יכולים לעשות לאחרים כל דבר נורא, כי ככה בא להם. וגם אין להם שום טקט והם טורחים לספר לי באריכות על דעותיהם הקלוקלות והשקפת עולמם נטולת החמלה וההתחשבות. אבל אותם אני לא יכולה לשנות.

אנחנו סיימנו בכך שלקחתי אותו איתי להפגנה בתל אביב. היו שם לפחות אלף איש ואנחנו היינו ממש במרכז. אנשים עברו קרוב מדי אלינו, חלק עברו ממש מעליו, חלק דרכו עליו בטעות. הוא התנהג למופת.

מה שאני רוצה לומר ולהדגיש ולצעוק – שאומנם כלב הוא לא בנאדם. אבל גם לכלב יש רגשות. וגם לכלב יש רצונות וצרכים ופחדים וחששות. גם הכלב קיים כתכלית לכשעצמה. והרבה פעמים מה שאתם חושבים עליו כתשומת לב מחמיאה או שליחת ידיים ידידותית, נחווה כתקיפה ופלישה מכאיבה ומחללת עבור הכלב.

האם אתם באמת ניגשים כדי להכיר את הכלב מתוך כבוד אליו ולרצונותיו או שאתם רומסים אותו על הדרך רק כי הוא חמוד ואתם רוצים לגעת בו ולא איכפת לכם בכלל מה הוא מרגיש ?

זה מה שהייתי רוצה שבני אדם ישאלו את עצמם באשר ליחסם אל כלבים. ואחרי שישאלו את עצמם, שיואילו בטובם להכליל שאלה זו גם לשאר היצורים החיים שמאכלסים את העולם.

 

 קצת משפת הכלבים :קצת משפת הכלבים

סוד האילוף (המוצלח)

לנעם,

 

 

על מנת לשלוט בהתנהגותו של יצור חי, כל יצור, יש להבין אותו.

להבין מה הוא צריך, מה הוא רוצה ומה מניע אותו. זה כאילו, כזה פשוט וברור מאליו ,      נכון  ? אז זהו, שלא. רוב האנשים באים לאלף את הכלב שלהם במחשבה על מה שהם רוצים. לא שזה רע, זה מאוד חשוב לדעת מה אתם רוצים, זה פשוט לא יעזור לכם במיוחד.

הכלב במצבו הלא מאולף לא מותאם לחיים המודרניים עם בני אדם. לעיתים הוא עושה את צרכיו בבית, גורם נזקים לרכוש שלנו, אוכל חרא וזבל מהקרקע בגינה, רב עם כלבים אחרים, נוהם ונובח על בני אדם בסביבתו ולעיתים בורח על מנת לטייל לבדו בסביבה מסוכנת שהוא לא יודע איך להתמודד איתה. כדי שכולנו, כלבים ואנשים, נחיה בנוחות ובביטחה יש ללמד את הכלב להתנהג בהתאם לדרישות הבסיסיות שלנו (ושכל אחד יקבע מה הן הדרישות הבסיסיות שלו. אצל כל אחד הן מעט שונות. אני לימדתי את ליידי לחצות את הכביש במעבר חצייה כשאין מכוניות ובקו ישר. עבורי זה היה בסיסי), ולהתאים את עצמנו לדרישות הבסיסיות שלו (כנ"ל).  הדבר הכי חשוב הוא להבין את הכלב שלכם. הדבר השני החשוב הוא לדעת איך ללמד אותו בצורה הנכונה. ואלו שני הנושאים של הפוסט הזה.

אין כלב אחד שדומה לרעהו, כמו שאין שני אנשים שהם בדיוק אותו הדבר. אבל יש שלושה דברים המשותפים לכל הכלבים – כולם רוצים שליטה בחיים שלהם, לכולם יש צורך בהשתייכות ובחיים בעלי משמעות.

אני אדבר קצת על שליטה. זו מילה לא יפה. אבל אם רוצים להתמודד עם המצב הכרחי לקרוא לדברים בשמם האמיתי. כולנו רוצים לשלוט בחיים שלנו (עכשיו אני מדברת על בני אדם), כולנו רוצים להרגיש שיש לנו השפעה כלשהי על מה שקורה לנו. להרגיש חסר אונים וחסר כוח זו תחושה איומה, תחושה מצמיתה ומשתקת. זה לא שונה אצל כלבים. הבעיה היא שהם כמו פעוטות אנושיים, באמת יש להם פחות שליטה על מה שקורה להם מאשר בני אדם בוגרים. יש להם פחות משאבים , פחות יכולות – פחות כוח. הסביבה האנושית היא מורכבת ומבלבלת עבורם. בני האדם שולטים בכל, באוכל, בטיולים, בצעצועים, בתשומת הלב. הם יודעים שהם תלויים בנו. הם מבינים. וזו לא תחושה נעימה. אך אם תתנו להם מה שהם רוצים סתם כך, זה לא יהיה סתם מתכון לאסון, זה מתכון לטרגדיה. הם לא יודעים, לא יכולים ולא בנויים לחיות ללא הדרכה, חוקים וגבולות. (ובעצם, קביעה זו נכונה גם עבור בני אדם).

אני מאוד אוהבת לקרוא פורומים של יעוץ התנהגותי לגיל הרך. הנושאים הם אותם נושאים. לימוד התאפקות וגמילה מצרכים, צרכים כביטוי לבעייה פסיכולוגית והתנהגותית, בעיות התנהגות מעניינות, התקפי אלימות וזעם, חרדת נטישה, קשיי הסתגלות, נזקים בבית, בעיות באכילה. והפתרונות, הם אותם פתרונות. בין הגילאים שנתיים לשלוש, הפעוט מגלה שהוא קטן , חלש וחסר יכולות והמבוגרים סביבו שולטים בהכל. הוא מנסה להפעיל את הכוח שנמצא ברשותו על מנת לשלוט בסביבה ובמשפחה. הם קוראים לתקופה הזו The terrible two. אך לדעתי מי שטבע את המינוח חשב יותר על הורי הפעוט וההתמודדות שלהם, ופחות על הפעוט עצמו וקשייו.

אני רוצה לדבר על כוח. עוד מילה לא יפה שאנשים מאוד נרתעים ממנה. מהו כוח אם לא היכולת , לא משנה אם משתמשים בה או לא, להשיג את רצונך? לרוב האנשים יש תפיסה צרה ומוגבלת מאוד של כוח. הם רואים כוח כיכולת לכפות על האחר לעשות את רצונם. ובמקרה שלנו-  להבהיר לכלב את מקומו , שידע מי הבוס , ויהיה כנוע לבעליו האנושי. למה זה לא טוב ? כי זה לא עובד. לא באמת. ובטח שלא לאורך זמן. תמיד שאתם מלמדים משהו אחד אתם מלמדים עוד כמה דברים שאתם לא מודעים להם. ההשלכות של גישה כזאת, בה יש במערכת היחסים רק צד אחד שחייבים להתחשב ברצונות שלו וצריך לשרת אותו וצד שני שצרכיו הבסיסיים ורגשותיו נרמסים, הן הרסניות. זה גם לא עובד עם בני אדם. לראייה יש לנו בין השאר את המהפכה הצרפתית, התקוממויות העבדים ברומא או ג'מייקה, האביב הערבי, המהפכה הפמיניסטית ואת ביטול המנדט על ארץ ישראל. זה לא עובד לכפות על יצור אחר את רצונך. זה הורס את הקשר בינכם ומעמיד אותו על בסיס של מאזן אימה. ואנשים (וכלבים) תמיד יהפכו יצירתיים יותר ויותר כדי להשיג את רצונם. פחד הוא לא מקור טוב למוטיבציה. וזו השורה התחתונה.

אז מה כן עובד ? להשתמש בכוח בחוכמה ולתת לכלב את מה שהוא צריך ורוצה. אם הכלב יודע שמה שהוא רוצה ומה שהוא צריך נתון בשליטתו המוחלטת וההתנהגות שלו היא הקובעת מה יקבל בתמורה, יש לכם דרך נפלאה לשלוט בו. אני חושבת על כך כתשלום משכורת על התנהגות טובה. כל מה שהכלב רוצה נקנה בהתנהגות שאני רוצה. כל המשאבים נמצאים אצלי, ואני משתמשת בהם בכך שאני מתנה דבר אחד באחר. לדוגמא, את רוצה לאכול ? אין בעיה, רק תרדי לארצה ותחכי בשקט ואז תאכלי. אחרת אין אוכל. את רוצה לצאת לטיול ? מצוין. תשבי ותחכי ליד הדלת. אחרת את לא יוצאת. את לא רוצה לבוא איתי ? זו בחירה שלך. אני מכבדת אותה. אז אני אלך ואת תישארי כאן לבד. את רוצה לשחק בכדור? אני אשחק איתך, בכיף, אבל את חייבת להחזיר אותו כדי שאזרוק בחזרה. תנשכי אותי ? יופי לך. עכשיו אני אלך לחדר אחר ואתעלם ממך. כך הכלב תופס את הסביבה ואת ההתנהגות שלי כנתונים בשליטתו. והחוקים ידועים מראש דבר המפחית חרדה. וכך הוא חש פחות חסר אונים ויותר מועצם. הרי הוא זה שבוחר. אני "רק" מסדרת את העניינים כך שהוא יבחר במה שאני רוצה. אתם יכולים לקרוא לזה מניפולציה. אבל זה לא יותר מניפולציה מהבוס שמשלם לכם משכורת על העבודה שעשיתם.

אבל זה החלק הקטן של העניין. כוח הוא לא רק שליטה על משאבים וחלוקתם כתמורה להתנהגות הנכונה או מניעתם כעונש. כוח הוא כל דרך להשפיע. יש סוגים שונים של כוח. יעילים ואפקטיביים יותר וחלשים ומוצלחים פחות. אז אני רוצה לדבר על הצורך להשתייך. ומה זה בעצם אומר.

 לפני כמה עשרות שנים היה חוקר שעשה מחקר על להקות כפויות של זאבים בשבי (זאבים שלא היה להם קשר זה עם זה ופשוט נזרקו לחיות ביחד בשטח תחום). הוא צפה בלהקה הירארכית בה הפרט הכי חזק כפה את רצונו בכוח על הפרטים הנמוכים במדרג. אנשים הסיקו שככה זה בקשרים האישיים אצל כל הזאבים ומכיוון שכלבים הם זאבים גנטית, שכך זה גם אצלם. רק שזה לא נכון. לא לכלבים , לא לזאבים ולא לבני אדם. בטבע, זאבים חיים במשפחות גרעיניות , אמא, אבא, צאצאים ולעיתים דוד או שניים. מה שהוא ראה, לא היה חברה זאבית נורמלית, אלא את גירסת הכלא של הזאבים, הדרך שלהם לשרוד בסיטואציה בלתי אפשרית.

 משפחה, זה העניין. אומנם לכל אחד במשפחה יש מעמד משלו ותפקיד שונה, אי אפשר שכולם יהיו מנהיגים. תמיד יהיה מי שיחליט את רוב ההחלטות עבור השאר. ההורים הם המנהיגים של הצאצאים, אבל זה חינוך וטיפול וזו אהבה. לא אימה וכפייה. מנהיג הוא אדם שמעריכים, שאוהבים ושראוי לנאמנות ולכבוד. ואיש לא נעשה מנהיג סתם. מנהיגות נקנית בעבודה קשה. ואם יש לך יותר כוח, זה רק אומר הרבה יותר אחריות.  לכלבים, לזאבים ולבני אדם יש רצון חזק להשתייך. אנשים עוסקים הרבה בכוח. בניסיון להשיג אותו, בניסיון לשלוט באנשים אחרים. פעם , בימים עברו, זו הייתה פשוט כפייה, כוח ערום. במאה העשרים הגדירו את הידע ככוח העולה החדש, ואני חושבת שהמאה העשרים ואחת תהיה המאה של האהבה. מעולם לא הכרתי כוח חזק ממנה.

אם הכלב שלכם אוהב אתכם, סומך עליכם ומעריך אתכם, תוכלו לגרום לו לעשות כל מה שאתם רוצים. כל מה שתצטרכו לעשות הוא לבקש. אפשר לראות את זה בעיניים שלה כשהיא מחפשת אתכם, לפני כל דבר שהיא בוחרת לעשות, כדי לראות אם אתם מאשרים, בתנועות הגוף שלה שהיא מתאימה לתנועות שלכם, בדרך הבלתי נתפסת בה היא קוראת את הרגשות והמחשבות שלכם. כשכלב אוהב אתכם ואתם אוהבים אותו מתרחש נס. כבר אין קונפליקט. כי לא מדובר יותר בשני יצורים נפרדים. כבר אין רק אני והוא. פתאום יש גם אנחנו. ואנחנו הוא יצור חדש לגמרי ונפלא בהרבה. הכוח שייך לשניכם. המשאבים משותפים. גם הרצונות משותפים גם הצרכים. ושני הצדדים מתחשבים זה בזה ומעניקים זה לזה. ומה אתם יודעים, לפעמים זה קורה גם עם בני אדם אחרים. לפעמים הם מתחתנים. לפעמים הם מקימים חברה חדשה.

האהבה היא מקור המוטיבציה החזק ביותר. בין השאר כי הוא מקור פנימי, לא תלוי. וגם כי הוא נוגע בכל הנימים שבנפש, והוא אינו קשור במה יש לך או אין לך כרגע לתת. אם הייתי יכולה לבחור, נגיד אם היו מעניקים לי משאלה, באיזה סוג כוח אני רוצה, הייתי בוחרת ביכולת לעורר אהבה עזה. זה הכוח החזק ביותר והוא כולל בתוכו את כל הכוחות האחרים. איך להגיע לשם ? אל תשאלו אותי. אני לא יודעת. הרי רק הרגע כתבתי שאם היו נותנים לי משאלה זה מה שהייתי בוחרת. האהבה היא תעלומה בעיניי. אני לא יודעת איך מעוררים אותה, אבל אני יכולה לחוש בקיומה. כשזה מגיע לכלבים של לקוחות אני בדרך כלל מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה במקומם ומה אני הייתי עושה אם הייתי נמצאת במצב שלהם. אמפתיה זה גם טוב.

ואז אני מגיעה לצורך השלישי, הצורך בחיים בעלי משמעות. וכן, אני עדיין מדברת על כלבים. קודם כל, כלב צריך שיהיו הוגנים איתו. הוא צריך חוקים ברורים ושלכל מעשה שלו תהיה תוצאה ידועה. הכל צריך להיות וודאי וברור. אחרת זו התעללות, לנהוג פעם אחת כך ופעם כך. הם לא בני אדם. תחסכו מהם את אי הוודאות והבלבול שיש בחיים שלנו. תהיו עיקביים, תעמידו פנים שבעולם יש שכר ועונש ובני אדם הם טובים, רמו אותם ותנו להם להיות כלבים.

כל אחד צריך למצוא מה הכלב שלו אוהב לעשות ולאתגר אותו. כלבים צריכים לעבוד. הם אוהבים לעבוד והם נועדו לעבוד. אז תנו להם. כלבים אוהבים לחוש תחושה של הישג, ללמוד ולהתקדם, וזה מאוד חשוב להם להצליח. שוב, זה מעצים אותם. הופך אותם בעיניי עצמם לחשובים ושייכים. כבר ראיתי כלבים שהפסיקו למשל, לגרד את עצמם עד זוב דם, ברגע שהיה להם עיסוק כלשהו שנתן להם סיפוק. לכל כלב תתאים עבודה אחרת. וכל כלב יתן לחיים שלו משמעות מיוחדת משלו. אתם רק תעזרו לו למצוא אותה.

ליידי אוהבת תשומת לב מבני אדם ובמיוחד מילדים. היא בטוחה שתפקידה הוא לדאוג להם, לכולם. אז זה בדיוק מה שהיא עושה, מטפלת בבני אדם. וההישג הכי גדול שלה הוא שהם שמחים ואוהבים אותה. וכן, היא מרגישה מאוד חשובה. ליירה, נמצאת אצלי רק ארבעה חודשים, ממה שראיתי אצלה, היא אוהבת אתגרים ואקשן ולפתור בעיות מורכבות, אז אני מאתגרת אותה בכך שאני דורשת ממנה לחשוב בכוחות עצמה, אני מאלפת אותה עם קליקר, ואני מלמדת אותה לגשש (כלומר, לעקוב באמצעות חוש הריח אחרי שביל עקבות שהותיר אדם). היא אוהבת להצליח והיא אוהבת לעבוד. אבל היא לא אוהבת זרים כמו ליידי. היא חושדת בהם. ומאיך שזה נראה, לצערי, ליירה תגדל לחשוב שתפקידה הוא לשמור עליי, היא כבר התחילה. ברור לי שלא כדאי לדכא את יצר השמירה שלה, זה יהרוס אותה, הוא חלק מאוד בסיסי מהאופי שלה, אני אצטרך לחשוב איך לנתב את היצר כדי שאוכל גם לספק אותו וגם לחיות איתו.

.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כלב

פסלו של האציקו הנאמן מחוץ לתחנת הרכבת בשיבויה, יפן

The consequences of an act affect the probability of it's occurring again.
B. F. Skinner

תוצאות המעשה משפיעות על האפשרות שיחזור על עצמו

סקינר

———————————————————————————————————————————————————————

האמת היא שאנחנו מדברים רק על עצמנו. הדרך הטובה ביותר להכיר מישהו באמת היא להסתכל על הכלב שלו. לפעמים אני חושבת שאם אנשים היו יודעים את זה, הם לא היו מוציאים את הכלב שלהם למקום בו כל אחד יכול לראות אותו. זה לא קורה לנו עם בע"ח אחרים אבל על הכלב בני האדם משליכים את כל הפנטזיות, התיסכולים, והפחדים. זה כאילו שנתלשה להם חתיכה מהנפש והיא עומדת בנפרד מהם ונראית כמו כלב.

  אולי אפשר להסיק מסקנות על בני האדם לא רק מהכלבים שהם בוחרים לגדל ומאיך הם בוחרים להתייחס אליהם, אלא מכל דבר שאדם מחליט לשייך לעצמו. סטייליסטים יגידו שמה שאדם לובש אומר איזה אופי יש לו. פסיכולוגים יגידו שהילדים הם המראה הכי טובה של ההורים. בלשנים ינתחו את השימוש בשפה ויסיקו משם את המסקנות שלהם. וסופרים יכולים לעשות את כל זה בבת אחת. וכולם ידעו עלינו כל מיני דברים מהבחירות שבחרנו.לא, אנחנו לא באמת יכולים להסתתר.

 אבל אני מבינה בכלבים. והאמת היא, שרק דרכם אני מצליחה להבין את בני האדם. להבין ולאהוב.

 הרבה אנשי מקצוע שפגשתי, גם אנשי מקצוע טובים, אמרו לי שלכלבים אין רגשות, לא באמת. שכלב לא באמת יכול לאהוב אותנו כי הוא תלוי בנו.

טוב, אולי האהבה בגירסתה האפלטונית, שאינה תלויה בדבר,שהיא בין שווים, היא נעלה יותר. אבל איפה תמצאו כזאת אהבה ? אני לא מצאתי. כולנו תלויים אחד בשני. פעם התלות של נשים בגברים הייתה בדיוק אותה התלות שיש לכלבים בבני אדם. חייהן היו לחלוטין תלויים בגבר, והמעמד שלהן היה דומה בכל התחומים למעמד שיש היום לכלבים. אבל זה לא אומר שנשים לא אהבו גברים. אפילו שהתלות קילקלה להן והיחס קילקל להן. ואני משערת שקילקלו מאוד. כולנו צריכים לאהוב. כולנו צריכים שיאהבו אותנו.

 ולקרוא לאהבה של הכלבים אלינו "אינסטינקט הישרדותי" , ולרצון להשתייך למשפחה שלנו בשם "יצר", זה לפשט את הדברים מאוד מאוד מאוד.עד שהם מאבדים משמעות.

 אמרו לי שכלבים הם אופורטוניסטים, כלומר שאין להם רגשות. הם רק מתנהגים כאילו הם אוהבים אותי מאינטרסים. לא יותר. האמת ?  יוצא לי לפחות פעם בשבוע לתהות אם לבני אדם יש רגשות, אבל אף פעם לא פיקפקתי בכך שלכלבים יש רגשות. את הרגשות שלו הכלב לא יודע להסתיר.

 כעס, פחד, זעם, שמחה, סקרנות, תשוקת משחק, רצון להשתייך. לכל היונקים יש אותם. המקום של הרגשות זה לא בקורטקסט האנושי , שאצלנו אמנם מפותח יותר, זה בחלקים הנמוכים יותר של המוח. החלקים שיש לכולנו, לכל היונקים. שם מקנן הרגש.

  יש לנו מערכת עצבים דומה מאוד ומוח מרכזי שמפקח עליה ואב קדמון משותף. ואם מחשבות ורגשות ותודעה הוכיחו את עצמם לאורך השנים כיתרונות אבולוציוניים אצל בני אדם, זה הגיוני להניח שהם משותפים להרבה מאוד יונקים.

 כל מי שחושב אחרת, בניגוד לכל היגיון או להוכחות המדעיות הרבות, מה זה בדיוק אומר עליו ? למה זה חשוב לו כל כך להתעקש על כך שלכלבים אין רגשות?

 אילוף כלבים מתעסק בעיקר בהתנהגות ובדרכים השונות להשפיע עליה ולא בהשערות למי יש רגשות ולמי אין, מי חושב ומי לא. ככלל, אילוף מתבסס על הגישה הבהביוריסטית. את הרגשות השליכו לצד. אי אפשר להבין אותם ואי אפשר למדוד אותם. לעומת זאת אפשר לעקוב אחרי קלט מסוים ולראות מה הפלט שהוא יתן. למשל, אם תאכילי כלב אחרי שהוא ישב, יש סיכוי גדול מאוד שהוא יתיישב כשיהיה רעב ויראה אותך עם הקערה שלו.

 הכללים שסקינר קבע אי אז, אומרים שהגמול שתקבלי (טוב או רע, או בכלל לא) ישפיע על הסיכויים של ההתנהגות להתרחש בשנית. אם לא תקבלי גמול על התנהגות מסוימת לאט לאט תפסיקי לחזור עליה ותתרחש הכחדה. פשוט לא ישתלם לך לבצע משהו שאין עליו פידבק או שיש עליו עונש. וזה נשמע מאוד הגיוני. אבל זה גם מאוד מאוד פשטני. המציאות נותנת לנו דוגמאות סותרות לכלל הזה, דוגמאות הקוראות להבנה ומחקר נוסף בנבכי הנפש הכלבית, או לפחות כאלו שמעמידות אותו בסימן שאלה רציני.

 אחת מהדוגמאות שריתקו וריגשו אותי הוא הסיפור שהיה באמת על כלב האקיטה האצ'יקו (פירוש שמו – הנסיך השמיני) שחי בטוקיו בשנות העשרים של המאה הקודמת. האצ'יקו נהג להתלוות בבוקר אל בעליו לתחנת הרכבת ולבוא בערב לחכות לו באותה תחנה וללוות אותו הביתה.

 באחד הימים בעליו של האצ'יקו לא חזר מהעבודה.  הוא קיבל שבץ ומת במקום עבודתו. האצ'יקו התייצב, במשך כמעט עשר שנים, באותה השעה, בכל יום, בתחנת הרכבת שבה נהג לחכות לבעליו. עד שמת גם הוא.

 אומנם, לא חסרים סיפורים על נאמנות כלבית שנמשכה שנים ארוכות. על כלבים שחיכו לבעליהם שנים ארוכות באותו המקום בו נעזבו. על כלבים שחיו ומתו על הקבר של בעליהם. על כלבים שמתו מכאב כשהבעלים שלהם מתו.

לכלבים יש רגשות עזים, דווקא כי הם פשוטים כל כך וטהורים כל כך. הם לא יכולים לאהוב מישהו ולשנוא אותו בו זמנית. הם לא בני אדם. אין להם רגשות מעורבים. הם אוהבים אותך וזהו. והאהבה ממלאת אותם.

 לא, מה שריתק אותי בסיפור הוא החזרה הקבועה לאותו מקום כל יום באותה השעה.

המסקנה ההגיונית הראשונה שלי, אחרי שהצלחתי להשתלט על עצמי ולהפסיק לבכות, הייתה שהכלב חזר לתחנה כי קיבל חיזוקים חיוביים לכך. ידוע שבעלי הדוכנים במקום האכילו אותו. מעשיו לא היו סוד. הוא הפך מפורסם מאוד. היפאנים בנו פסל בדמותו במקום בו נהג להמתין. בטקס גילוי הפסל (הטקס הראשון) נכח גם האצ'יקו עצמו שעדיין היה בחיים.

 אבל הייתי חייבת לפסול את ההסבר הזה. אם הכלבה שלי הייתה רגילה לחכות לי באיזה מקום ולא הייתי חוזרת והיו מאכילים אותה שם, היא פשוט הייתה חותמת שם קבע ורובצת שם כל הזמן ותוך כדי כך הופכת לבועה ענקית של שומן מצופה פרווה. לי יש לברדורית, האצי'קו היה אקיטה, גזע שמפורסם בנאמנות מוחלטת לשותפו האנושי ובעקשנות שלו. אבל גם זה לא מסביר את ההתנהגות.

 האצ'יקו חי עם הבעלים שלו בקושי שנה לפני שהוא נפטר ובכל זאת המשיך להגיע למקום המפגש שלהם במשך כמעט עשר שנים עד שמת. כל אחד, גם הכלב הכי עקשן ביקום, היה מבין אחרי חודש (וזו הערכה נדיבה ביותר שלוקחת בחשבון כלב אטום במיוחד) שהבעלים שלו לא יחזור.

האציקו נמסר על ידי האלמנה לבעלים חדשים. הוא ברח לבית הישן שלו אינספור פעמים וידע שהבעלים שלו לא שם. הוא בחר לחכות בתחנת הרכבת בשעה שבה היה נוהג בעליו לשוב. וכן, זה ברור לי בוודאות שהוא ידע כי הוא לא ישוב. כי הוא איננו.

 אז למה הוא בחר לחכות? כי הוא אהב אותו. זה למה. זה מה שאני חושבת. כי הוא אהב אותו וזו הייתה הדרך שלו להראות אהבה. ולזכור. וכי גם אם לעולם התוצאה תהיה אחת, ברורה וידועה, כי גם אם לעולם הוא לא יחזור, זה לא משנה, זו הייתה הדרך שלו לזכור. גם אם לא יחזור לעולם, בכל זאת צריך לנהוג על פי החוקים, ואם הוא אמור לחכות הוא יחכה. ככה צריך. זה תפקידו. וכלבים מאוד מכבדים חוקים. ואולי גם לכלבים יש טקסים. טקסי זיכרון משל עצמם. כי גם הם מחפשים דרך לכבד את האנשים שאהבו ואינם עוד. כי אנחנו חשובים להם מעבר לאוכל ולטיולים ולבית. כי מעבר לתלות יש אהבה. אהבה שלא תלויה בדבר. כן, ברור לי שזה שהאכילו אותו והתלהבו ממנו הוסיף לרצון שלו להמשיך להופיע שם. אבל אני מאמינה שהוא היה מחכה בכל מצב.

 התיאוריות הרגילות על התנהגות לא באמת יכולות להסביר את הסיפור הזה. לא באמת. לא לגמרי. אומנם אפשר להגיד שההמתנה לבעלים שימשה לכשעצמה כגמול של הכלב, אבל זה ממש למתוח את ההגדרות הישנות, כי הן לא מדברות על אהבה ולא על רגשות ולא על אובדן. הן מדברות רק על תוצאות וגמול וכל מיני דברים שאפשר לחשב.

 כלב זו לא סתם עוד חיה. בני האדם והכלבים פיתחו במשך השנים שחיו יחד קשר מאוד מיוחד.אפילו קשר סימביוטי. אנחנו צריכים אותם והם זקוקים לנו. הם מבינים אותנו בדרכים שלעולם לא נוכל להבין בעצמנו. הם אוהבים אותנו רק כי אנחנו אנחנו. הם  יודעים מה אנחנו מרגישים עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים בעצמנו. האם הכלבים הפכו אותנו לאנושיים יותר, לאנשים שאנחנו היום? אני חושבת שכן. לפחות לגבי עצמי אני יודעת שכן.

 גם הפוסט הזה לא מדבר על כלב, הוא מדבר עליי. זה מה שאני בוחרת להאמין שהוא נכון. וזה אומר עליי משהו. זה גם יכול לנבא את הדרכים ואת ההתנהגויות שאבחר לאמץ ביחסים שלי עם הכלבים. ואם אינכם מאמינים באהבה וברגשות של כלבים אולי אתם צריכים לשאול את עצמכם במה הצורך שלכם, שלא להאמין, משרת אתכם ? האם זה מאפשר לכם לאמץ ללא דאגה פרקטיקות פוגעניות ביחס שלכם למי שאין לו כביכול רגשות ? עושה את הדברים קלים יותר ,פשוטים יותר , ניתנים יותר לשליטה?  

 הסיפור על האצ'יקו ריגש אותי כי אני יודעת שאני לא מיוחדת, שאני רגילה, שאני לא מעוררת רגשות מיוחדים, שאם אמות העולם ימשיך לנהוג כמנהגו, שאף אחד לא באמת צריך אותי. אני מודעת לחוסר החשיבות שלי בעולם ורוב הזמן אני משלימה איתו. אבל זה לא יהיה ככה בשביל הכלבים שגידלתי והצלתי. הם יזכרו אותי לנצח. הם מעולם לא יחשבו שאני רגילה וחסרת חשיבות. בשבילם זה לא ככה, הם ישפטו אותי לפי הסטנדרטים שלהם. והם יאהבו אותי כמו שאף אדם לא יכול, רק כלב.