אודות טל קורובקין

אני מאלפת כלבים. אני אוהבת חיות, כלבים , חתולים, ילדים, בני אדם בכלל, ומאמינה בזה שהדבר שמחבר את החברה שלנו זה כללים נימוסים והליכות. אני פה כדי לעזור לכם להסתדר אחד עם השני טוב יותר

אין כלבים בגן עדן

lady15

כשליידי מתה היא כבר הייתה בת שש עשרה וחולה וסובלת. וזה היה צפוי. כולם מתים והיו לה חיים ארוכים וטובים. אבל כשהיא מתה הרגשתי כאילו הזריקו לעורקים שלי מי קרח והם הקפיאו את כולי. הלב שלי הפך לגוש קרח. שום דבר לא שימח אותי יותר. הייתי שוכבת במיטה ובוהה בתיקרה שעות. לא רוצה לקום. לא רוצה לעשות כלום. לא מוצאת עניין בכלום. לא יכולתי לחשוב יותר. לא יכולתי להרגיש. לא יכולתי לפעול. כאילו אני מתה בעצמי.

אנשים כתבו לי כל מיני דברים. כמו שעכשיו היא בגן עדן משחקת בריאה וצעירה בדשא. ואני ידעתי שהם טועים. כשאני דמיינתי את גן העדן לכלבים ידעתי שיהיו בו ערימות של חרא, ובריכות של ביוב ונבלות מסריחות ורקובות. זה הדברים שכלבים באמת אוהבים. מה לעשות שאם יש גם
 עדן לכלבים הוא צריך להיות גן העדן שלהם ולא שלך.
ואז חשבתי, ליידי לא תאהב גם את המקום הזה. היא תהיה אומללה בו. הוא לא יהיה גן עדן
.בשבילה כי אני לא שם.
אין כלבים בגן עדן. אם יש אלוהים הוא לא היה דן אותם לגלות ארוכה בלעדינו. גן העדן שלה
תמיד היה פה, עם מי שהיא אוהבת.
ולא הבנתי איך יכול להיות שהיא איננה בעולם ואני נשארתי לבד. הרגשתי יתומה. ובאמת אני יתומה. ליידי הייתה אמא שלי. האמא שמעולם לא הייתה לי. האמא שכל ילדה צריכה. ואני תמיד
אתגעגע אליה ולא יעבור יום אחד בחיים שלי שאני לא אחשוב עליה.
_____0330

ליידי בפורים

ליידי הייתה לברדורית. אני לא יכולה להגיד שהיה לה אופי. מה שהיה לה היה ההפך מזה. היא חייתה בשבילי. היא הייתה מוקסמת ממני ומכל מה שעשיתי. תמיד היה לה זמן בשבילי ותמיד כל מה שרציתי היה הכי חשוב וכל מה שעשיתי היה הכי נכון. הלב שלה והחיים שחייתה היו כולם בשביל בני האדם, אבל במיוחד בשביל הילדים הקטנים. הילדים הקטנים והילדים עם הצרכים המיוחדים והמוגבלויות שעזרה איתם. אבל גם בשבילי כי אני הייתי הילדה המיוחדת שלה.
היא הביאה אור ואהבה לכל מי שהכיר אותה. כי כשהיא ראתה אותנו האנשים ,היא ראתה רק את הדברים הטובים בנו. היא הייתה קצת סתומה במובנים האלו וצחקתי עליה לא מעט. אבל גם אהבתי את התכונה הזאת. את היכולת הזאת למצוא את הטוב בכל אחד. והיא תמיד מצאה וזה תמיד היה נכון.
לרובנו יש נטייה להתמקד בשלילי. אבולוציונית זה נכון. אבל ליידי לא הייתה תוצר של אבולוציה טבעית אלא תוצר סופי של הכלאות גנטיות שיצרו בני אדם. והיא הייתה מלאך. היא לא יכלה לבחור בין טוב ורע. לא הייתה לה בחירה. זה מי שהיא הייתה, מלאך שעיר וצהוב עם זנב.
לאף אחת מאיתנו לא הייתה אמא כמו ליידי כי אמהות אנושיות לא יכולות להיות תמיד זמינות ולא יכולות להכיל כל התנהגות של הילדים שלהם ובשלב מסוים הן ידחו אותנו וזאת הטראומה הראשונה של כולנו.
ולאף אחת לא היה כלב כמו ליידי. כי רוב הכלבים הם ילדים שלנו בכלל והם אלו שזקוקים שיראו אותם ויכילו אותם ולא ההפך. וליידי הייתה לחלוטין חסרת פחד ולגמרי חסרת אנוכיות.
cropped-dsc00871.jpg
חודשים של קיפאון ואז יום אחד התעוררתי בבוקר ופתאום חשבתי שגם אם היא הלכה ממני, אני לא נשארתי לבד. אני אף פעם לא אהיה לבד יותר כי היא בלב שלי. היא לימדה אותי וגידלה אותי. והיא תמיד תהיה איתי כל עוד אני זוכרת אותה.
ואני רוצה לומר לה עכשיו שהיא איננה, שאני מצטערת מאוד שלא התייחסתי אליה טוב יותר. ושלא הערכתי אותה מספיק וכואב לי שאני לא יכולה. ושהיא הצליחה. שבסופו של דבר היא הצליחה במה שניסתה לעשות כל החיים שלה ושהבנתי מאוחר מדי , ועכשיו אני לא יכולה להראות לה שהיא צדקה. ולהגיד לה שאני לא כועסת יותר ולא עצובה יותר. שאני רואה עכשיו את מה שהיא ראתה בעולם שלנו, שהדיכאון שליווה אותי כל החיים איננו. שהיא ריפאה אותי. שלמדתי לראות את הדברים הטובים ,שיש לי תקווה עכשיו.
שעכשיו גם אני רוצה לתת לאנשים משהו ממה שהיא הייתה נותנת להם. כי היא צדקה גם בקשר אליהם. שעכשיו גם אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי איזה דברים נפלאים יקרו היום. שעכשיו אני יכולה לאהוב את עצמי כמו שהיא אהבה אותי ולאהוב בני אדם כמו שהיא אהבה אותם.
אני אוהבת אותך ליידי, היי שלום מלאך שלי.
lady100.jpg

אשרי החמודים, הם ירשו את הארץ וישתלטו על העולם

מה זו דומיננטיות?  לפי ההגדרה המדעית פרט הוא דומיננטי בסיטואציה נתונה בה שני פרטים שרוצים את אותו משאב, ומי שמשיג את המשאב לעצמו הוא הדומיננטי בסיטואציה. וזהו.

כל שאר ההגדרות לדומיננטיות אומרות הרבה מאוד דברים שונים להרבה מאוד אנשים .

neta-marco

צילום:נטע מרקו

חשבתי לעצמי יום אחד בעודי בוהה בתקרה, איך זה יכול להיות שכל המשאבים מראש שייכים לי, הזמן, האוכל, מקומות המרבץ, השליטה בזמני הטיולים, בסוגי האוכל, בצעצועים, בתשומת הלב, בגישה לכלבים אחרים.  ובכל זאת אחרי הכל, הכלבות מקבלות לא מעט מהמשאבים שלי כשכל מה שהן צריכות זה לשלוח מבטים שעירים ונוגים לכיווני ועוד לא התחלתי לדבר פה על החתול שכל מה שהוא צריך זה להופיע בשטח אפילו שהוא מתייחס אליי כמו אוויר. אז כן, כל מה שהם צריכים לעשות כדי לקבל משאבים זה להיות חמודים. אני לא יכולה להכחיש יותר את האמת.

maya-pik

צילום:מיה פיק

הדברים היחידים שאני לא נותנת זה מה שאני חוששת שיזיק לבריאותם אבל ההמנעות לעיתים עולה לי בבריאות. הם חמודים כל כך.

אם אני חושבת על זה הרי לא תתכן תחרות ביני ובין כלב. זה לא כוחות. מראש הכל שייך לי ואני שולטת בהכל וזו דומיננטיות על-חלל בכל המצבים והסיטואציות. אבל המנוולות כל מה שהן צריכות זה להיות חמודות והן כבר יקחו הכל . ואז הבנתי – חמידות זו הדומיננטיות האמיתית.

yanna-koren

צילום: יאנה קורן

מיד פניתי לחבר שלי יובל שפירא. יובל עובד במשרד ממשלתי ולכן אני מרגישה חופשיה להטריד אותו בשעות העבודה כי בעצם אני זאת שמשלמת את המשכורת שלו.

"מצאתי את הסכנה האמיתית לשלום העולם",  כתבתי לו, "החמודים הם דומיננטיים והם רוצים לקחת ממני הכל" ("הכל" מסתכם בדרך כלל בארוחה שלי ובזמני הפנוי, אבל בסדר, זה היה רגע של גילוי).

שכחתי שליובל יש עוד תואר, בפסיכולוגיה. אז הוא ישר אמר לי שאני צודקת מאוד, אבל טועה לגמרי.

וזה בגלל שאני אישה הורמונלית ואמוציונלית. הסברתי לו שמכיוון שיותר מחצי מהאוכלוסיה הן הורמונליות ואמוציונליות כנראה שעלינו פה על משהו חשוב.

mali-dror

צילום: מלי דרור

אז מסתבר שהחמידות משחקת תפקיד חשוב בעולם ובהיסטוריה שלנו ושלנו החיות

אנחנו נותנות דברים רבים וגדולים לחמודים כי הם חמודים וכך הם משמרים את קיומם כשהם תלויים בנו. אנחנו מקריבות עצמנו עבור החמודים והחמידות. יובל טען שזה אפילו אבולוציוני. אמרתי לו שאני לא מבינה מה כל כך אבולוציוני בזה שאנחנו מגדלות חתולים. כנראה החיה החמודה עלי אדמות.

אבל הוא לעומת זאת כן משתף תמונות של נטע הבן הפעוט של אחת מהחברות שלו. וזה בטח מסיבות גבריות כאלו שאין להן שום קשר לרגשות או חמידות. זה פשוט מעקב התפתחותי כלשהו למען המדע.

michelle-burstein

צילום:מיכל בורשטיין

חמידות היא הכוח של חסרי הכוח. זו הדרך שלהם להמשיך להתקיים. על ידי כך שהם מוצאים חן בעינינו. זו גם הסיבה שגורים ותינוקות זה חמוד. זה לא כוח ישיר , זה לא מישהו שפשוט בא ויכול לקחת מה שבא לו. החמידות זה הכוח העקיף שגורם לחזקים לתת לכם דברים, לאהוב אותכם ולהוקיר אותכם בגלל איך שאתם גורמים להם להרגיש. אבל זה כוח שיכול לעבוד רק אם יש בצד השני מישהו שמעריך חמידות. למזלנו, רוב האנושות מעריכה.

shani-kandel

צילום: שני קנדל

האם הכלבים רוצים לשלוט ? לא. "שליטה" היא קונספט אנושי מופשט. כלבים לא חושבים במונחים כאלו. האם הם רוצים להשיג משאבים ממכם ומהסביבה ? בהחלט, זה טבעי. הם משתמשים בכל מיני דרכים להשיג דברים. גם בחמידות. מה שעובד. האם הם רוצים לשלוט במה שקורה בחיים שלהם ? בהחלט, אחד החיזוקים הכי גדולים לכל יצור חי היא שליטה בסיטואציות שהוא מוצא את עצמו בהן. זה מעצים ומחזק אם את יודעת שאת יכולה לשלוט בסביבה ובמה שקורה לך ואת לא קורבן של הנסיבות. זה צורך הישרדותי חשוב. זה גם מפחית סטרס וריאקטיביות למיניה  (על שליטה בסיטואציה מבוססת כל שיטת הטיפול ההתנהגותית B.A.T למשל ) זה חיזוק רב עוצמה. חיזוק יותר עוצמתי מאוכל באילוף לטעמי. נכון שלא תמיד כלב יכול או צריך לשלוט בסיטואציות בהן הוא נמצא. זה לא מתאים לחלק מהמצבים בחיים ,זה יכול להיות אפילו מסוכן לתת לו להחליט לבדו. אבל גם שלא, זה יכול מאוד להרגיע כלב אם יש תקשורת טובה בינו ובינכם והוא יודע שאם אתם שם איתו אתם תדאגו לו גם כשאתם מחליטים והשליטה לא אצלו והוא לא יודע מה עומד לקרות.

stav-barak

צילום:סתיו ברק וספי

האם חמודים הם דומיננטיים ? אולי מבחינה טכנית לפי ההגדרה הצרה. יש לי משאב ששנינו רוצים אבל ויתרתי

עליו לטובת הצד השני כי הוא חמוד. האם זה אומר שהוא השיג אותו ממני באותה סיטואציה כי כוח החמידות שלו גדול מאוד וזה ניצח אותי ?! אני לא חושבת שההגדרה המדעית הצרה יכולה להכיל (או צריכה) את היופי והמורכבות שיש בעולם הריגשי ובמערכות היחסים שלנו זה עם זו.

מערכות היחסים שלנו עם הכלבים הם פסיפס של אהבה ורגשות, של דאגה ואיכפתיות,של תקשורת וחיבה.

אני כן חושבת שהמחשבות האלו מראות שהגיע הזמן להתקדם באילוף הכלבים לחשיבה יותר מעמיקה, יותר רב מימדית ואולי כזו שמתייחסת גם לצד האנושי במערכת היחסים ולמקורות המוטיבציה הדחפים והרגשות שלו ולא רק לצד הכלבי בה.

lillou-phoenix-shalev

צילום לילו פיניקס שלוו

לשאלה מי שולטת במי עדיין יש תשובה ברורה וחד משמעית בגלל הנסיבות שהן שכולנו חיים בעולם האנושי

ואנחנו אלו שמתווכים בין החיות שלנו ובין העולם. אבל כל עוד אני איתם ושולטת בהכל, הלב שלי ימשיך להתכווץ כל פעם מחדש מהחמידות הנפלאה סביבי.

inbar-naaman

בצילום:ענבר נעמן וחתולון

ziv-matzner1

ziv-matzner

צילומים:זיו מצנר

shaked-gabbay

צילום:שקד גבאי

ronnie-rubenstein

צילום מיכל סמואל זיסקינד

חומרים נוספים שאולי יעניינו אותכם:

http://www.haaretz.co.il/news/science/.premium-1.3002963 הארץ בכתבה על חמידות

https://www.youtube.com/watch?v=Dg_djZZcKVc

תוכנית של הביביסי על מה זו חמידות באופן מדעי. ממליצה לצפות. חיות חמודות

תודה לחברות הקבוצה "פמיטראש" שחלקו איתי את התמונות של החיות החמודות שלהןו

כל החתולים אצלי

איך הכלבה למדה לא לרדוף אחרי חתולים

lyraandsantiago

בתמונה ליירה והבן סנטיאגו 

נניח שיש לכם כלבה שמשתגעת לגמרי שהיא רואה חתולאי אפשר להרגיע אותההיא

מוציאה לך את הכתף מהמקום במשיכות ואת יכולה לצעוקלמשוךלבעוטלהציע אוכלכדור,להתחנןלבכות עד מחרוכלוםשום דבר לא עוזר אז ככה ליירה הייתה

בטח תשאלו אותי איך בדיוק הגעתי למצב הזהאז זה היה תהליך הדרגתי ו גם כי אין גבול  ליכולת האנושית לשקר לעצמך שהכלבה שלך קטנה ומתוקה גם כשהיא מתכננת קריירה כרוצחת סידרתית של חתולונים

הדבר הראשון ששקלתי זה ענישהרק שלא תפגע יותר באף חתולאבל בערך באותו הרגע ששקלתי גם ידעתי שזה לא יצליחכדי שענישה תהיה מוצלחת היא חייבת לענות על  קריטריונים מסוימים (ראו שמונת חוקי הענישה של סטיב וייטשידעתי שלא אצליח לארגן כי בתחומים האלו הכלבה חכמה ממני בהרבה והיא תמשיך לרדוף אחרי חתולים בחדווה.

 אז  לא תמיד יש לך את היכולת להעניש נכון, אבל זה לא אומר שאין עוד אופציות, זכיתי להכיר את עדי אתרוג וללמוד ממנה רעייה

כבשים מוציאות תגובה הרבה יותר יצרית מחתולים אצל ליירהאבל מכיוון שהכבשים נמצאות בשליטה שלי וליירה מקבלת גישה אליהן רק אם היא מתנהגת יפה היא הצליחה בסוף לשלוט בעצמה מול הגירוי שהן מייצרות אצלה ולהשמע להוראות

בנוסףכלבים אולי חכמים ממנו בדברים מסוימיםאבל יש שני נושאים שהם לוקים בהםהם לא מסוגלים לתכנן כלום מראשוידע העולם שלהם לוקה בחסרולכן הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לשכנע את הכלבה שכל החתולים אצלי אני גם ככה שולטת בכל אספקט בחיים שלה,בטיוליםבאוכלבפעילויותכל כך מוגזם להניח שאני אשלוט גם בחתולים לאזה הגיוני עבור כלבהברגע שהיא תבין שהחתולים אצליאם היא תרצה גישה לחתול היא תצטרך להתנהג לפי הכללים שאני קובעת ולבקש יפהואם לאאז לא יהיו יותר חתולים בשבילה

וכך החלה התרמית הגדולה

אין לי צילומים ממנהזה החל בתור ניסוי ביני לבין עצמי .הייתי סקרנית לראות אם אצליחהייתי גם מיואשתאבל התוצאות היו מרשימות מאוד ולכן אני כותבת על הניסיון הזה

התחלתי בלשים עליה רצועה בכל מקום אפשריכבר ביציאה מהדלתאם כל החתולים אצלי היא לא יכולה לקבל אף פעם גישה לחתול בלי שאני מרשה זה אומנם ממש מסובך איפה שאני גרה,שהחתולים סתומים וקופצים לך לפה כתחביבאבל גם שמונים אחוז הצלחה ממאה זה טוב

בפעם הראשונה שראינו חתול והיא הצליחה לנשום באמצעמיד ששאפה אוויר התקדמתי צעד אחד לכיוון החתול

זו הייתה ההתחלה.

בהדרגה היא הבינה שברגע שהיא מרפה לשנייה מהלחץבהתחלה אפילו רק כדי לנשום אני נותנת לה להתקרב לחתול

ואז היא הפסיקה למשוךמה שיצר התקרבות נוספת לחתול.

ואז התחלתי לבקש ממנה לעמוד במקום ולחכות עד שאני והיא נעשה צעדים לכיוון שלהםכמובןהיה מקרה או שניים שהיא נשברה והבנתי שדרשתי יותר מדי וחזרתי אחורה. ככה התחלתי.

ואז התחלתי לבקש דברים נוספיםלשבתלשכב בארצה ולחכותללכת רגלי מול החתולכי רק אז אחרי שתעשי מה שאני אומרת את תקבלי את ההתקרבות לחתולים. ועכשיו כבר לא צריך להלחץ.הלחץ לא עוזרהדבר היחיד שעוזר זה לבקש ממני יפה ואז אולי אני אהיה מוכנה לחלוק איתך בחתולים שלי

זה גרם לליירה להיות מסוגלת להתרכז מול חתולים והעלים את ההיסטריה מסביבםהם כבר לא היו גורם משבש כל יכולאפשר היה לחשוב ולנשום וללכת כשהם נמצאים שם ליד.ואם תהיי טובה אולי אפילו נרדוף אחריהם ביחד

תהליך הלמידה הזה התבצע במקום בו אין כבישים ואף חתול לא נפגע משום דבר חוץ מאיתנוכןאני יודעת שזו שיטה איומה ונוראה ללמד לא לרדוף אחרי חתולים על חשבונם של החתוליםאבל זה עדיף מזה שימותו

ההתנהגות עצמה לא הוכללההיא הייתה מושלמת לגמרי אבל רק במקומות בהם עבדנו גם בלי תחזוקה במשך כשנתייםבמקומות בהם לא עבדנו לא הייתה היסטריה ולא היו משיכות ג   יכלתי לבקש ממנה להפסיק לרדוף י

אבל בהם היא בכל זאת העלתה במוחה שרדיפה אפשרית גם בלי אישור שלי.וזה כי אני עצלנית,מודהעבדתי רק במקומות שידעתי שמועדים לפורענות ויש בהם המון חתולי רחוב תמימים שבאים לכלבים כי מבחינתם זו החיה הזו שמגיעה עם האוכל שהם מקבלים מהבני אדם

ההתנהגות די התפרקה כשאימצנו את סנטיאגו החתול והיא אימצה אותו כאמא וראתה בו כבן שהוא התחיל לצאת איתנו החוצה החתולים האחרים החלו לתקוף אותו והיא החלה לפנות אותם מהשטח עבורו   כדי שלא יכו אותו

כשסנטיאגו בגר והתחיל ללחום בקרבות שלו לבד בלי אמאניסיתי לשוב לשיטה הזואבל הפעם החתולים למדו כבר מה אנחנו עושות וכל פעם שהיו רואות אותנו מתקרבות ביחד היו מסתכלים עליי כאומריםגברתאנחנו לא מוכנים שתפילי עלינו את הזבל שלךאנחנו לא פה בשביל לטפל בכלבה שלך גם לא בשביל הנקניקיות העלובות שאת זורקת פה מסביבשום דבר לא שווה את זה,ומתרחקים מאיתנושזה גם משהולפחות הם לא היו שם כדי להלעס

וזה הסיפור של איך למדה ליירה לא לרדוף אחרי חתולים

האם אני ממליצה על השיטה הזו כדרך ללמד כלבים לא לרדוף אחרי חתולים 

לא, ממש ממש אבל ממש לא ,אני לא ממליצהניסיתי קודם את כל דרכי הלימוד המקובלות והרגילות והן לא פעלואני תמיד בעד השיטה הכי פשוטה והכי יעילהבנוסףכנראה הכי חשובהשיטה הזו גורמת מצוקה לחתולים ואם הכלב שלכם מצליח בשיטות אחרות ולא הרג כבר חתולים קודםאין סיבה להעביר את החתולים עינוי כזה

אני רק חושבת שזה מעניין איך הרעל במקרים מסוימים יכול להיות גם התרופה למחלה

.

כולנו זקוקים לחסד

על יתרונות המגע בטיפול ואימון בעלי חיים

touch

 לראשונה התוודעתי לטיפול במגע כדרך להגברת יכולות למידה, עירנות ופוקוס בספר Control Unleashed  למעשה זו הייתה רק פסקה קצרה שתיארה כיצד יש לעשות עיסוי ושהסבירה כמה הוא יכול לשפר את היכולת של הכלב להרגע ואחר כך לתפקד בצורה מוצלחת יותר באימון.

זה הפתיע אותי, חשבתי שזה בולשיט היפי, זה היה לגמרי לא אינטואטיבי בשבילי. אבל ניסיתי את זה בכל זאת, כי זה באמת לא עלה לי בדבר ולא גרם לכלבים מצוקה או לחץ. וראיתי שעיסוי ומגע בתחילת אימון מגבירים את היכולת של הכלב , כל כלב, להתרכז ולהרגע לפחות פי שניים. ועם הצלחה כה ניכרת אני לא מתווכחת.

אומנם אצלי התחילה ההתעניינות בטיפול במגע מהזווית הצרה של ביצועים אצל כלבי ספורט ואצל כלבים שעוברים אילוף למשמעת. אבל מגע הוא כל כך הרבה יותר מזה. כל כך הרבה יותר. אנחנו לא יכולים לחיות בלי מגע. כולנו, כל בעלי החיים (וגם בני אדם הם בעלי חיים) זקוקים למגע אוהב. אנחנו בפירוש מתים בלעדיו. תינוקות שלא חווים מגע מתים. גורי קופים העדיפו את האם הרכה והחמה בניסוי על פני האם שהייתה עשויה מחוטי תיל למרות שלאחרונה היה אוכל עבורם. מגע הוא הקשר הראשון שלנו לעולם כשאנחנו נולדים. הוא זה שמחבר אותנו לעצמנו ולאחרים.

טיפול בבעלי חיים, לימוד של בעלי חיים, יהיו הם אנשים, כלבים, חתולים או חמוסים, הוא לא קובץ של הוראות או טכניקות או שיטות. זו מערכת יחסים וכמו כל מערכת יחסים גם זו מורכבת, כי בעלי חיים הם מורכבים. ובכלל אילוף יכול להיות דבר הוליסטי, ואולי הוא חייב להיות כזה. אחרת יהיה חסר.

הכלב (כמו כל בעל חי) הוא עולם ומלואו וצריך לבדוק את גופו, רגשותיו, אופן המחשבה שלו, הסביבה שלו ואיך הוא קם ועל איזה צד באותו הבוקר ולא רק מדוע הוא לא יושב מתי שמבקשים ממנו, או מדוע הוא עושה את הפניות במסלול באופן עקום . כלומר, לא להתמקד רק בתפקוד אחד בלבד, אלא להתייחס לכלב כמכלול, כאשר השלם גדול מסך חלקיו

אני כמאלפת שאפתי לחזק התנהגויות שרציתי בהן ולהכחיד אחרות שלא אהבתי והרבה פעמים זה פשוט לא הצליח לי, לא כי עשיתי משהו לא בסדר, הייתי מצוינת, אלא כי הרגשות, הרגשות הם אלו שארבו לי בכל פינה שפניתי ובכל סיבוב שלקחתי ו"הרסו" לי הכל. התעסקתי כל כך באיך ששכחתי את המה. בסופו של דבר הבנתי. רגשות זה הכי חשוב בעולם. להתעלם מהם ולהתמקד בהתנהגות יהפוך אותי לטכנאית בינונית אבל אם אני רוצה באמת להצטיין, הרגשות וההתחשבות בהם יהיו השער להצלחה בהתנהגויות שאלמד.

מגע וטכניקות שונות של מגע יכולות לשפר ביצועים של כלבי ספורט ועבודה ולהגביר יכולות למידה, אבל הן גם יכולות לרפא. הן יכולות להפחית ואפילו להעלים לחץ, חרדה , פוביות, ריאקטיביות (עוררות יתר), לפתור בעיות התנהגות שונות ולחזק קשר ותקשורת בין אדם לחיה. מגע אוהב מגביר אצל בעלי החיים יצור של סרוטונין דופמין ואוקסיטוצין ומפחית רמות של אדרנלין וקורטיזול. למגע יש בהחלט השפעה מרפאת על הנפש והגוף.

מסתבר שהיו די הרבה נשים שחקרו את הנושא לעומק וכולנו נוכל להנות מההשקעה שלהן. בפוסט הבא אני ארחיב בנושא השיטות השונות בטיפול במגע וכיצד אפשר ליישם אותן אצלכם בבית על הכלב שלכם.

אז רק דבר אחד אחרון לעכשיו. כולנו, נתקלנו במשפטים כמו – "אל תלטפי את הכלבה כשהיא מפחדת, כי זה רק יחזק את הפחד שלה". אז במילה אחת – שטויות. בקצת יותר מילים , אלו שטויות מזיקות , ולגמרי לא מקצועיות. ואם אני באמת צריכה להסביר למה (אני צריכה?) אז הנה ההסבר : רק התנהגות אפשר לחזק. פחד הוא רגש, רגש לא נעים וקשה שנגרם ממשהו שהכלב מפחד ומאוים ממנו. ורגש הוא בלתי נשלט .(באותו סיגנון, הערות כמו – את לא צריכה להרגיש ככה , הן מגוחכות באותה המידה) אם תלטפו את הכלב שלכם כשהוא בא לבקש ממכם נחמה ועידוד לא תחזקו את תחושת הפחד שלו, אם כבר משהו מחוזק פה זו ההתנהגות של ההגעה אליכם. מגע שלכם בכלב בזמן שהוא מפחד יכול לעשות אחד משני הדברים – אם הפחד הוא חלש עד בינוני, הליטוף והמגע ירגיעו אותו (תחשבו על עצמכם מקבלים חיבוק כשאתם עצובים). אם הכלב מבועת, המגע לא ישנה לו דבר. הוא ישאר מבועת ולרוב בכלל לא ישים לב למגע שלכם.

כשאנחנו נטפל ברגשות או יותר נכון בשינוי רגש, אנו נתמקד בהתנייה קלאסית, בצימוד שני גירויים אחר אחרי השני, כך שהראשון ינבא את בוא השני. (למשל, הכלב מפחד מילדים על אופניים, נתינת משהו נעים מיד לאחר הופעת הילד על האופניים תגרום לכלב להרגיש בסוף התהליך שילדים על אופניים זה לא רק לא מפחיד אלא לגמרי סבבה) לרוב כשישתנה הרגש תשתנה גם ההתנהגות. הרגש אינו בשליטתו של הכלב אבל כן ניתן לשנותו. וזאת בניגוד לשינוי התנהגות שם הכלב אכן תופס את התוצאות של ההתנהגות שלו כמשהו שנתון בשליטתו.

אם הכלב מגיע אליכם לנחמה ועידוד כשהוא מפחד זה אומר שהוא סומך עליכם ומאמין בכם. ואת האמון הזה אסור לשבור. אם תדחו אותו ותתעלמו ממנו ברגעים בהם הוא צריך אתכם יותר מתמיד אתם תזיקו ליחסים ביניכם עד כדי יצירת משבר אמון.

אם הכלב סומך עליכם ואתם מוכיחים לו שניתן לסמוך עליכם, יש סיכוי שבפעם הבאה חווית הפחד תהיה הרבה פחות קשה , כי יש לו גב בעולם הזה. יש פה מישהו שיהיה כאן בשבילו.

עוד על בוסרון

קודי

חלק ב'

בוסרונים מתבגרים לאט. אומנם אומרים את זה על המון גזעים. אבל כאן ההתבטאות הזו היא ממש אנדר סטייטמנט. כשהיא הייתה בת שנה, היא הייתה בערך בגיל המנטלי של חצי שנה, ויש לי למה להשוות. הכלבים האלו מתבגרים נורא נורא לאט. ובהתחלה יש להם פוקוס של אמבה על ספידים. ריכוז לא תשיגו מהם בהתחלה, כי דעתם תהיה מוסחת כל הזמן. לעבוד רצוף במשך שעה או חצי שעה, יעשה יותר רע מאשר טוב. עדיף עשר דקות או רבע שעה מחולקים לדקה שתיים במשך היום. בוסרונים מתבגרים ממש בגיל שלוש. לפני זה אין כל כך עם מי לדבר ומי שיש לדבר איתו עסוק בלצחוק על חשבונכם. לכן אל תצפו לתוצאות בפרק זמן של חודש חודשיים. יהיו תוצאות , והן יהיו ברמה גבוהה, אבל אתם צריכים להתמיד. מאלף יכול ללמד אתכם איך ללמד את הכלב ואיך להתנהל איתו, אבל "מוצר מוגמר" אתם לא תקבלו. לא לפני גיל שנה וחצי. לפחות. בעצם אין דבר כזה מוגמר, הכלב צריך לעבוד כל הזמן. ככה זה.

זה כלב חכם. אמרתי כבר, ואני מדגישה, הבוסרון שלכם יהיה יותר חכם מכם. ולכן יתחמן אתכם נורא. הם גם משתעממים בקלות. אחרי שלימדתי את ליירה לבוא אליי. ולקח לי שתי חזרות. היא הלכה אחורה התיישבה, והסתכלה לראות מה אני מתכננת לעשות עכשיו. כשלימדתי אותה רגלי, היא הלכה בכיוון ההפוך ממני כדי לראות מה יקרה. כשביקשתי שבי היא עשתה ארצה. כשביקשתי ארצה היא עשתה שבי. לבוסרונים יש חוש הומור. וזו הייתה רק דוגמא. והיא כל הזמן כזו. בגלל זה צריך להיות יצירתיים באילוף. בסוף למדתי לנצל את התכונה הזו שלה לטובתי , לימדתי בסוף את כל הפקודות באמצעות שייפינג. זה היה מהיר כי היא חכמה ובכך שהיא תמיד נאלצה לנחש מה אנחנו הולכות לעשות, נמנעה ממנה האפשרות לתחמן ולעשות עליי שיגועים. וזה גם מצא חן בעינייה יותר, זה סוג של משחק ונתן לה תחושה של שליטה והעצמה ולא שאני מנחיתה עליה דברים מלמעלה. העובדה שלמדה בכוחות עצמה בלי עזרה שלי ועם המון חיזוקים, גרמה לכל ההתנהגויות האלו לשאת מטען מאוד חיובי ולכן כיום אין גם בעיה לבקש אותן, כי עצם הביצוע גורם לה להרגיש טוב עם עצמה. וזו עוד סיבה שאתם צריכים איש מקצוע – הם לומדים כל הזמן ומהר. אתם תעשו טעות פעם אחת , הם ילמדו אותה, ואז יהיה קצת יותר קשה לתקן ואתם יכולים להכניס אותם לסרטים של תיסכול וחוויה של כישלון.

תשתמשו בעיקרון פרימרק. כלומר תתנו דבר בדבר.  כלבים מגיבים טוב לחיזוקים סביבתיים. וכך באופן אירוני, התנהגות אחת סבירה (אכילת זבל, מרדף אחר חתול) תתחזק התנהגות לא סבירה כלל (כלבה שמתנהגת בנימוס ומצייתת להוראות) תתנהגי יפה תשבי כאן ולא תזוזי, אני אתן לך לרעות את הכבשים. תשכבי כאן בשקט ושתינו נרוץ לחתול הזה (כשהיא קשורה ובפארק, לא ליד כביש). פריצת הדרך הגדולה שלי התרחשה כשלמדתי לנתב את כל הסביבה והגישה אליה דרכי ודרכי בלבד.

ליד המילה ניאורוטי במילון צריך לשים תמונה של בוסרון ! אולי כל כלבי הרועים יש להם משהו כזה. אבל זה מתיש לפעמים לחיות עם זה בבית. הם שמים לב להכל. כשהשכן שלי מניח שקית זבל ליד הדלת שלו, היא מתעצבנת. כשיש אצטרובל חדש שמונח בכניסה, היא מוטרדת. ואני בכלל לא רוצה לתאר לכם מה קורה ביום שגוזמים את השיחים בפארק והיא הולכת לה כנשמה אבודה ומעונה מסביבם. וכשנפל עמוד תאורה באחת הסערות זה בכלל היה סרט של תוגה קיומית ובחינה אקזיסטנציאליסטית מהורהרת –  למה הוא כאן ? מה זאת אומרת שקודם הוא היה שם ועכשיו הוא כאן ? לא, זה לא יתכן ! אולי הכל טעות בחיים האלו  ? – ואז כשפינו אותו מהשטח הכל התחיל מחדש. בטח זה היה טוב כשמשהו היה משתנה בסביבה הכפרית בצרפת, או שכבשה נעלמה מהעדר. אבל בעיר המודרנית המון דברים הם דינמיים ומשתנים ללא הפסקה והבוסרון , הוא לא השתנה.

בוסרון הוא כלב אנרגטי. אתם צריכים לפנות שעתיים כל יום לפעילות גופנית ועוד קצת זמן לעבודה מנטלית. כי פעילות פיזית לא מספיקה. הם צריכים גם לחשוב. אחרת הם לא מתעייפים וגם נעשים הרסניים ועצבניים. וכל הזמן צריך למצוא דרכים חדשות לאתגר אותם.

עם בוסרון אתם חייבים לעבוד יחד עם הכלב ולא נגדו, ולא ליצור קונפליקטים איתו, כי אז תסתבכו במלחמה שיהיו בה רק מפסידים. זה כלב שצריך לכבד אותו כדי לתקשר איתו והתקשורת הזו לא יכולה להיות חד סיטרית. באופן אירוני, שוב, זה כלב שנורא רוצה לעבוד אתכם ונורא רוצה הכוונה מכם, ונורא רוצה לרצות. אבל הוא לא מוכן שידרכו עליו. אפשר להפעיל לחץ, אפילו לחץ רציני, אבל חשוב שיבינו אתכם ולמה אתם עושים את זה. וחשוב לספק מוצא מהלחץ. ושוב, בשביל זה צריך מישהי שמבינה מה היא עושה.  בוסרון הוא כלב צייתן מאוד כי הוא קשור אלייך ואוהב אותך ואוהב לעבוד, הוא מוכן למות בשבילך. והוא לא כלב צייתן כי הוא עצמאי ועקשן ויש לו שיקול דעת משלו.

אז כן, בוסרון מתאים למי שרוצה כלב גדול, מרשים וייחודי (עוד מילת גנאי) ומוכן להשקיע בו. הוא מתאים למי שרואים בו את החצי השני שלהם. ולמי שמוכנים לנסות להבין את מי שנמצא בצד השני של הרצועה.

נכון אלו קווים נורא כלליים, ונכון שיש הרבה יוצאים מהכלל בכל גזע ויש המון בוסרונים שלא יהיו כל כך טיפוסיים או יהיו עם פחות יצר כזה או אחר. אבל זה משהו לקחת בחשבון. כשיש הרבה יכולות לכלב, זה אומר גם שהרבה דברים יכולים להשתבש בדרך. ומי שחכם מאוד הוא לרוב ניאורוטי ומתוסבך בכל מין וגזע. ויש המון יצרים ותכונות שאי אפשר לגלות שהם גורים, כי הכלב מתפתח נורא נורא לאט ולכן ההורים יספקו לכם את האינדיקציה הכי טובה לאיך יהיה הגור שלכם וגם אז יש תכונות שמדלגות על דור שניים. ואני וליירה, זה מזכיר לי את סיפור האהבה של ג'יין אייר ומיסטר רוצ'סטר. טוב, לפחות מבחינת המסר הכללי. אהבה אמיתית יכולה להתקיים רק כשיש כבוד הדדי והבנה. וכשלשני הצדדים יש כוח. אומנם אצלנו לא הייתה כלבה מטורפת שמסתתרת בעליית הגג או אש או בריחה מהבית וגם לא התעוורתי ועדיין יש לי שתי ידיים, בערך. אבל חכו, הסיפור שלנו עדיין לא נגמר.

אני עשיתי את כל מה שלא צריך לעשות, אני טעיתי בכל שלב ושלב, טוב, אולי לא בהכל. אבל עשיתי מספיק טעויות כדי לבאס ולכבות אותה, כדי לגרום לה לאבד בי אמון. ואחר כך נאלצתי לעמול קשות כדי לתקן. אני הייתי לא ראויה. ואני למדתי את הלקחים שלי ואולי הפכתי לאישה טובה יותר ומאלפת מוצלחת יותר. אבל הייתי שמחה אם משהו חיובי יצא מהניסיון שלי שאנשים אחרים ילמדו משהו ממנו, למען כל הבוסרונים שבעולם.

בוסרון

גורי בוסרון

חלק א'

ראיתי בפייסבוק שהייתה עוד המלטה של בוסרונים. אז מזל טוב והכל וברכות לבעלים החדשים. מכיוון שזה גזע חדש בישראל ורוב האנשים בארץ לא ממש מכירים אותו החלטתי לכתוב על מה זה בוסרון מהניסיון הדל שלי, שכולל גידול של כלבת בוסרון שלפי מה שהבנתי היא מאוד טיפוסית לגזע, קריאה נרחבת והתייעצות עם בעלים , מגדלות ומאלפות בחו"ל , וכמובן הידע שיש לי על כלבים ואילוף.

 אומנם מילים אלו לא נכתבו בדם, כמו שאומרים בצה"ל. אף אחת לא מתה ,עדיין, למרות שהיו פעמים רבות שהשתוקקתי לחנוק את הכלבה. אבל אני כן בכיתי והייתי אומללה לא מעט ומתוסכלת ביותר.

המגדלים אומרים את האמת על הגזע, אבל הם משוחדים נורא. אלו הילדים שלהם, אז אובייקטיביות לא תקבלו מהם . אלא אמרות בסיגנון, "וואו זה מדהים כמה אנרגיה יש לכלב הזה, הוא יכול לרוץ יום שלם" (יש לקרוא עם אינטונציה מתלהבת, לחשוב על הזמן שאתם חוזרים מהעבודה מותשים ואין לכם כוח לכלב). או "בוסרון זה כלב כל כך חכם" (עוד התלהבות וסימנים של לבבות וסמיילים. כלבים חכמים זו מכת מצריים שדילגו על האיזכור שלה בתנ"ך. צריך לאתגר אותם אחרת הם נעשים הרסניים. נא לקרוא ולתאר לעצמכם את הכלב מתחמן ובודק גבולות באופן אנרגטי ביותר, בדיוק כשאתם חולים בשפעת). או "בוסרון זה גזע עבודה" (גזע עבודה = אתם עובדים – אצל הכלב. זה באמת מה שאומרת ההגדרה הזו).

המגדל ,דוד כהן, ממנו לקחנו את ליירה אמר לנו ש"לגדל בוסרון זה סיפור אהבה". זכרו שסיפורי אהבה טובים הם גדושי קונפליקטים, נקודות משבר בעלילה, ובכלל מעניינים (ומעניין זה פויה).

השאלה היא  – האם כדאי לכם לבחור בסיפור אהבה, סליחה,  לגדל בוסרון : התשובה בגדול היא  – תחשבו על זה טוב טוב ועוד פעם תחשבו על זה. אם מעולם לא גדלתם בוסרון אין לכם מושג למה אתם מכניסים את עצמכם גם אם נראה לכם שאתם יודעים. אלו שני דברים שונים, לקרוא על זה ושזה באמת קורה לכם

התשובה היותר מפורטת היא – שכנראה זה לא יתאים לכם , אבל : אם מתמלאים התנאים שרשומים מטה, אתם יכולים גם לבחור שכן.

אתם יכולים לגדל בוסרון אם אתם:

א. בעלי המון המון אדמה ועדר כבשים גדול ואתם רוצים כלבה שגם תרעה את העדר וגם תשמור עליו מגנבים ומזיקים (כי אתם מתקמצנים על קווקזי שומר) וגם תשמור שהעדר לא יאכל בשדות שלידכם למרות שלא טרחתם לשים גדר.

ב. חיים לבד באיזה חור כפרי עם משפחה ממש גדולה וצריכים כלב שישמור ויגן עליכם בהצלחה וישמור גם על הרכוש שלכם. כל רכוש שלכם. וגם יהיה מעולה אתכם ועם הילדים הקטנים שלכם ולא תחששו להשאיר אותם לבד איתו. בנוסף, אם הילדים ילכו לאיבוד הוא יביא אותם בחזרה.

ג. מתעניינים בספורט כלבני, אבל לא סגורים על איזה סוג. בוסרון יכול להתאים לכולם. הוא כנראה לא יהיה הכי מוצלח כי הוא כלב כזה כולבויניק, וזה אומר שהוא סביר בכל תחום, אבל לא מצוין באף אחד.

ד. מסתובבים בכל רחבי הארץ במסגרת העבודה שלכם וצריכים כלב מלווה שמגן, באופן אינטיליגנטי. כזה שמסוגל ויכול להחליט החלטות עצמאיות, רב תושייה ויצירתי. אבל לא רוצים לטרוח וללמד כלב איך לעשות את זה. לבוסרון ההגנה עליכם באה באופן טבעי.

ה. אתם מזוכיסטים, אבל לגמרי.

ו. אתם יודעים שהכלבה הזו היא החלק החסר בנשמתכם.

בשאר המקומות בנט אתם תקבלו תיאור של מאיפה הגיע הגזע (צרפת, בצפון) כמה שהוא עתיק (עתיק. יש איזכורים שלו בספרות כבר מתחילת המאה השש עשרה) ואיך הוא נראה (שחור, גדול, זנב שנראה כמו האות J האנגלית, שש אצבעות מינימום ברגל אחורית, אפשר יותר). בשביל זה יש אתרים אחרים. אני כותבת על חווית הגידול של ליירה, הבוסרונית שלי, ועל חוויות ששמעתי עליהן מאנשים אחרים שיש להם בוסרונים (בעיקר בחו"ל).

לפני שבועיים נרשמתי עם ליירה להגרלה להשתתפות בסמינר קיקופאפ (לא זכינו). והיה שם סעיף שביקש לתאר את הכלבה בכמה מילים וזה בערך מה שכתבתי : ליירה עקשנית, חשדנית וחצופה, ומעצבנת , עצמאית ובוחנת גבולות שיטתית. והיא נאמנה, חכמה, אמיצה, רגישה, טובת לב , רבת תושייה ואוהבת.

וזה תיאור טיפוסי של בוסרון צעיר. זה כלב מאוד מתעתע. יש בו המון תכונות שסותרות אחת את השנייה ובכל זאת מתקיימות במקביל. זה כלב מורכב. עם יכולות מגוונות, אבל צריך לדעת לפנות ללב שלו.

אם כלבים היו ילדים. הרי שהבורדר קולי הוא המצטיין הכיתתי. הילד החכם, הנחמד והמוצלח שעושה מה שמצפים ממנו ואף יותר. הוא פופולרי ואהוב על הכל, והוא תמיד שמח ובמצב רוח טוב. הבוסרון הוא הילד ,החכם לא פחות, שיושב בשורה האחרונה, לבוש שחור, קודר וציני, בז לסמכות, מאמין באנרכיזם, חושב שהמערכת באה לדפוק אותו וכותב בבלוג שלו שירי דיכאון בהם הוא מייחל למות האנושות. קשוח כזה, ומבפנים נורא שברירי ורגיש . מייחל לכך שיראו אותו כפי שהוא, ויבינו ויקבלו אותו. מין טיפוס לורד ביירון, אבל בפרנץ'.

זה כלב עם יצר ציד ויצר רעייה מאוד חזקים. וזה יוצר בעיה אם זה כלב שגר אתכם בבית בעיר. אני נאלצת לסדר לכלבה שלי פגישות רעייה עם כבשים. אני חושבת שיצר הרעייה שלה הוא חזק יותר מהמקובל, אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון שבוחרים בגזע. ומבחני גורים לא יחשפו אותו, הוא מתפתח יותר מאוחר. וכמובן, זה אומר שבלי חשיפה לחתולים, שיש בישראל בכל מקום , זה כלב שירדוף אחרי חתולים וגם אחרי כל מה שזז.

זה גם כלב אסוציאלי. הכלב קשור למשפחה ומלא אהבה לאנשים שלו, זה כלב שמתרפק ומתמרח ויושב לכם על הברכיים, ונשען עליכן ולוקח את היד שלכם בפה, הם כולם עושים את זה – ההתמרחות אופיינית לגזע. והם מעולים עם ילדים ותינוקות. אבל הכלב לא אוהב זרים, הוא חושד בזרים. והוא יעדיף לא להתקרב אליהם. זה חלק מהתכונות שלו על מנת שישמור ויגן על בעליו ורכושם. וזה אומר היערכות מיוחד מצידכם. כי הצד השני בתוקפני הוא פחדני. הם מתחילים מאוד פחדנים כגורים, רגישים ושבריריים וצריך לדעת איך לא לשבור אותם. זה משתנה בהמשך אם חושפים אותם נכון. החשיפה היא לא לקחת אותם לכל מקום ולחכות שיתרגלו. או לתת לכל אחד לגעת בהם. לא. הבוסרון הוא כלב חכם, גם במובן הזה שהוא יודע שהוא כלב ורק כלב והעולם גדול עליו. אתם צריכים לרמות אותו מצד אחד ולבנות איתו קשר חזק מצד שני. שידע שיש לו גב. כלומר, אתם מתקדמים בקצב שלו בחשיפה. ובהתחלה- רק חוויות חיוביות, הכלב צריך לבנות ביטחון עצמי, בעצמו , ביכולות ההתמודדות שלו, בכם ובעולם. אם נראה לכם שהוא לא מרגיש נוח, שהוא מתוח או משותק או נמנע, קחו אותו משם. כך הוא ילמד לסמוך עליכם ולדעת שהוא לא לבד,ותתחילו ממרחק גדול יותר, במקום שקט יותר, או עם פחות גירויים. תתנו אותו קלאסית עם צעצועים וחטיפים כל פעם שיראה זר, שיקשר זרים לדברים טובים. חישפו אותו למגוון גדול של בני אדם מסוגים שונים. כדי שידע לזהות שפת גוף מאיימת והתנהגות יוצאת דופן. ואחרי כל זה הוא עדיין יהיה חשדן ושונא אדם וישמור עליכם ועל הרכוש שלכם והילדים שלכם והחברים שלכם וכל דבר שקשור בכם. לפחות הם כמעט ולא נובחים, זה סוג של פלוס.

ומעולם לא ראיתי כלב מגזע אחר שמצליח להביע בפרצופו הבעות ברורות של בוז וגועל מאנשים זרים שחושבים שזכותם לגעת בו. זה מצחיק אותי כל פעם מחדש. אם זרים רוצים ללטף אותו תנו לו לבחור אם הוא מסכים או לא. אחרת הוא ירגיש חסר אונים וזה יכול להוביל לכלב פחדן ומדוכא או לכלב תוקפן. שני דברים שאתם לא רוצים.

פקחו על הסביבה שלו. הכלב לא יהיה עצמאי. הוא לא ילך לצבא ולאוניברסיטה. הוא לא צריך לעמוד ברשות עצמו. בחרו במי הוא יפגש , עם מה הוא יתמודד ועם מה לא. תנו לו לשחק רק עם כלבים שנוח לו איתם ולא מאיימים עליו. להיות היכן שטוב לו, ולבחור בעצמו את הקצב של החשיפה והאילוף. בעצם, בשנה הראשונה, אפילו אל תשתמשו במילה "לא", תרשו לו הכל. מקסימום תנתבו. הוא נושך ? תנו לו צעצוע. הוא קופץ ? תנו לו, מקסימום תסתובבו אליו עם הגב.הוא לועס לכם את הבית ? אל תגידו לא, שימו אותו בגידרית או בכלוב. אבל זהו. תנו לו הרגשה שהוא לא יכול לטעות לעולם. זה כלב רגיש, צריך לבנות ביטחון בהתחלה. אחר כך תוכלו להתחיל לדרוש מה שמתאים לכם והרבה מזה. אבל לא בהתחלה.

 באופן אירוני זה גם הכלב הכי אמיץ שיצא לי להכיר. להיות אמיץ אין משמעו לא לפחד בכלל כמו לברדורים שהם חסרי פחד. אלא להתגבר על הפחד ולעשות את הדבר הנכון. ובזה הכלבה שלי אף פעם לא איכזבה. כן, היא הגנה עליי מפני תוקפים , בלי שהייתי צריכה ללמד אותה איך ולמה. זה גם כלב קשוח בכך שהוא מסוגל לשאת תנאים מאוד קשים. קור, חום, מאמץ פיזי ממושך, פגיעות ומכות ולהמשיך הלאה בלי להתייחס.

 זה כלב עם יצר חזק של הגנה ושמירה עליכם ועל כל מה שקשור בכם. ודברים יכולים להשתבש באופן נורא אם יש לכם כזה כלב ואתם מתעלמים מהתכונה הזו. כשליירה החלה לשמור ולהגן עליי (בגיל צעיר מדי, לרוב הם מתחילים בגיל שנה והלאה, אבל לה היה טריגר סביבתי, קוראים לזה ערסים שמתקיפים את הבעלים שלך) הייתי מיואשת לגמרי. רציתי לשים עליה קולר אלקטרוני. אבל לפני שפונים לשימוש באמצעים שהם אברסיביים (לא נעימים) לכלב , תמיד כדאי להתייעץ עם קולגות. אז התייעצתי עם שושנה פורבס ושני רוזן, הן מאלפות מהסוג המרקר טריינרי, מה שקוראים גם חיובי בטעות. והן הציעו לי משהו שעבד כמו קסם. הן הבינו שהמטרה של הכלבה זה להגן עליי, ולכן מה שכדאי לי לנסות הוא להבהיר לה שהיא לא צריכה, שאני עצמי אנטוש אותה ואתרחק מהאיום ואז היא לא תצטרך לשמור עליי, כי לא יהיה ממה והיא גם ככה תבוא אליי במקרים כאלו כי בכל זאת, איום. רחוק, אבל איום. וזה עבד כמו קסם. והיא הפסיקה כמעט מיד ובסוף היא הפסיקה בכלל, התרגלה כנראה. חוץ מאיזה טיפוס אחד שהיא שנאה וניסתה להגיע אליו כל הזמן, ושוב הייתי מיואשת, ואז גיא תיכון (עוד מאלף מרקר וגם מאלף של כלבי עבודה) עזר לי עם כמה דגשים. ובסוף הסתבר שהבנאדם שהיא שנאה הוא דושבאג ידוע שתוקף את כל בעלי הכלבים פה באיזור, חוץ ממני. איתי הוא כבר לא התעסק. ולא, אני לא יודעת איך היא יודעת את מה שהיא יודעת. אבל היא יודעת.

למען השם וכל הכלבים שבשמיים, אם אינכם אנשי מקצוע, קחו אחד כזה שידריך אתכם. וגם אם אתם אנשי מקצוע, כנראה שעדיין תצטרכו מישהו שידריך אתכם. בוסרון הוא לא כלב מתאים לבעלים לא מנוסה, אבל גם מנוסים יתקשו איתו. אל תקחו מאלף סטנדרטי. הימנעות או פחד מגירויים לא נעימים, לא עובדים טוב עם הגזע כשהם צעירים , למרות שזה נראה כמו הפיתרון הכי פשוט יהיו לו תופעות לוואי איומות בבוסרון צעיר, תופעות לוואי שאתם לא רוצים להתמודד איתן. כמה שהם רגישים הם גם קשוחים. תיקונים פיזיים וענישה, לא יזיזו להם הרבה בכיוון שאתם רוצים, זה לא באמת כואב להם, רק יעשו אותם עצבניים (כן, הם ידעו שזה אתם שהענשתם אותם) ויפגעו בקשר איתכם ויבאסו אותם ויכבו את המוטיבציה שלהם ויגרמו להם להיות יותר יצירתיים בתעלולים הזדוניים שיעשו על חשבונכם. ואת הנזק הזה יהיה קשה מאוד לתקן אחר כך.

הם כן מגיבים יפה לענישה שלילית (לקחת או למנוע מהם משהו שהם רוצים) או לחיזוקים שליליים (לקחת מהם , להסיר מהם, משהו שהם לא רוצים) אבל גם את אלו חשוב לבצע בצורה מבוקרת ומקצועית.

בגלל שאנחנו בארץ ואין כאן מומחים בבוסרון בחרו במאלפות בשיטות של מרקר טריינינג אקא מה שקוראים בארץ "שיטות חיוביות" שעובדות על הגברת מוטיבציה וחיזוק קשר. או פנו למישהו שמאלף כלבי עבודה, אבל עם ניסיון נרחב, ותבדקו (לא כל מי שאומרת שהיא מאלפת "חיובית" היא אכן כזו, ולא כל מי שאומרת שהיא מאלפת כלבי עבודה היא כזו גם כן, לצערנו מקצוע האילוף לא מפוקח בארץ) . חבל לקחת כלב צעיר ומוכשר ולהרוס אותו עם אילוף לא נכון. אם תצליחו ליצור מוטיבציה והנאה בכלב, ולקשור את הכלב אליכם על ידי יחס מתחשב ואוהב, אתם תקבלו פי כמה בחזרה.

שחקו עם הכלב. זה כלב שאוהב לשחק ולהשתולל. וכשאתם משחקים, תנו לו תמיד תמיד לנצח. ולא משנה באיזה משחק תבחרו ובאיזו צורת משחק. אם זה כדור ואם זה משחק משיכות. הכלב חייב תמיד לזכות. שוב, ביטחון עצמי והכל.

בוסרון הוא לא  כלב לגדל בעיר. הוא יכול להסתגל לעיר אבל בגלל תכונות השמירה והחשדנות מזרים, פשוט לא יהיה לו נוח. קהל גדול יכול לשתק אותו, או יכול לשחרר אותו, כי אין אפשרות להתמקד באובייקט אחד וראיתי את שני הדברים קורים. אם אתם מגדלים כלב כזה בעיר, תהיה לכם המון ,אבל המון עבודה. וגם זה לא יהיה ממש הכי מוצלח. בכל זאת הגנטיקה מנצחת .

ליירה וליידי

אני זוכרת את טייגר

Image

הוא היה גור בן שלושה חודשים כשראה אותו בחור צעיר בים, כשהכו אותו וכיבו עליו סיגריות. כשאני הכרתי אותו, הוא כבר היה בן שבע ודבר לא נשאר מהחוויה הזו למעט ההתכווצות הבלתי רצונית שעברה בו כל פעם שבאו ללטף את ראשו. ההתכווצות הזו נשארה בו עד סוף ימיו, אבל חוץ ממנה היה כלב מאושר.

הבחור הצעיר היכה את האדם שהכה את הגור, ולקח אותו ממנו. הוא הביא את הגור לאחותו הגדולה כי לא יכל לטפל בו. ואחרי כמה ימים, היא לא יודעת כיצד, הוא הביא גם את התעודות של הגור. בוקסר גזעי. האח קרא לו טייגר. וכך הוא נשאר, טייגר. 45 קילו של כלב גדול, מפחיד למראה עם אוזניים וזנב קצוצים.

אני רוצה לכתוב על טייגר, על זה שהיה והלך ואיננו, ואינני יודעת מה עליי לכתוב. כי טייגר היה כלב בלי אופי. כשליידי הייתה גוזלת ממנו צעצוע הוא היה מוותר מיד ונשאר שמח, כשהילדים האוטיסטים שעבד איתם בעטו או נשכו אותו, הוא היה מרכין ראש ומתחכך בהם בחיבה, כשהיה רואה כל אדם ובמיוחד אם האדם הזה היה ילד, היה הולך להגיד שלום בשמחה. הוא היה עדין וסבלני, הוא ציית לכל פקודה שניתנה לו מיד כשניתנה. מעולם לא אולף ,הוא תמיד הרגיש מה הבעלים שלו רצתה, כשהתיידדנו הוא למד מצפייה בכלבות שלי כל מיני פקודות "מיותרות" כמו  ארצה, רגלי, נפנף לשלום וגע ביד עם האף, הוא היה חכם, אבל ללמוד לא מאוד עניין אותו. כשהבעלים שלו הייתה חולה הוא רבץ לרגלי המיטה שלה וסירב לעזוב, היא הייתה כל עולמו, והוא היה חבר, וזה היה הדבר היחיד שרצה לעשות או להיות – חבר.

הוא לא היה מפוצץ באופי כמו ליירה שלי, ולא עמוס ביצרים כמו ליידי. טייגר היה התמצית המזוקקת של כל מה שכלב אמור להיות, ושום דבר ,יותר או פחות, לא היה שם.

הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא ליידי דוחפת אותו לאגם בפארק אחרי שעמד בדרך שלה לאווזים ששחו שם. הוא עמד באמצע המים, רטוב כולו, ממצמץ, מבולבל, לא יודע איך בכלל הגיע לשם. עוד זיכרון שלי, הן שתי הכלבות שלי דוחפות את הדלת לבית שלהם, וממש בכוח דוחפות אותו משם, רצות למטבח ואוכלות לו את כל האוכל. ועוד אחד בו ליידי גונבת לו כל צעצוע שהיה לו בפה וליירה הגורה שותה לו את המים ממש מתוך הפה, כי הם שלו והיא רוצה אותם ותוך כדי כך נושכת אותו בפה.

הוא לא היה חלש והוא לא היה נמושה, הוא פשוט היה נחמד ונדיב וגדול ורגוע.

כל אחד כמעט היה מייחל לכלב כזה, אבל אין מה לכתוב עליו.

בגיל שלוש עשרה וחצי הוא מת אחרי ייסורים וטיפולים שלא עזרו,  והעולם המשיך להסתובב, למרות שנגרע ממנו משהו שלא יחזור לעולם. ואף אחד לא יודע ואף אחד לא שם לב, שפעם היה כזה מין טייגר ועכשיו הוא איננו, וחסר כאן משהו שלא נוכל להשלים אף פעם.

ואני לא יודעת איך אוכל לכתוב עליו, כי אף פעם לא עשה שום דבר מלבד לאהוב ולהיות נאמן.

Image

אני לא יודעת מה קורה לנו כשאנחנו מתים, אני חושבת שכל מה שנשאר זה הזיכרונות שהצלחנו להותיר והרגשות שעוררנו במי שפגשנו. אבל אם יש משפט למתים, הרי שכך אנחנו צריכים להישפט, על פי המורשת שהותרנו. ואם כך, הרי שטייגר, הרי שכל כלב, ראוי למקום מכובד משלו בגן עדן.

 Image

אני רועה אותך

פוסט זה מוקדש לאיילה נאור ועדי אתרוג בהערכה רבה עד מאוד. תודה לכן.

בורדר קולי רועה כבשים

בורדר רועה כבשים

בנוסף, זה אינו פוסט מקצועי ואינו מתיימר להיות. אני לא מומחית ולא מתקרבת להיות, למרות שיש קצת הסברים, אלא בא לתאר את החוויות והתחושות שלי כרועה וכבעלים של כלבת רועים.

בוסרון רועה

בוסרון רועה

 (הערה: שימו לב להבדל בסיגנון הרעייה, הבורדר קולי נמצא באופן טבעי מאחורי העדר, הבוסרון עובד בצדדים שלו)

ליירה הייתה ממש חמודה, במשך שבועיים בדיוק, בין גיל חודשיים לגיל חודשיים ושבועיים. ואז היא החלה באובססיביות להוביל את גרגנטואה החתול מכל מקום בו היה ישן בבית אל מתחת לשולחן בסלון, ולא לתת לו לצאת משם כשהיא רצה במעגלים מסביב לשולחן ובכל השלמה של סיבוב נותנת נביחה אחת. בהתחלה החתול חשב שזה משחק משונה אך הסכים לשחק . כשהיא גדלה קצת זה הפסיק למצוא חן בעיניו ומהלחץ הוא החל לחרבן ולהשתין בכל הבית.

אך חתול אחד אינו מספיק. ככל שליירה גדלה היא הרגישה שבתוכה גדל דחף עצום ובלתי נשלט למשטר את הסובבים אותה עוד ועוד. הכלבנים יקראו לזה יצר רעייה, זו מכבסת מילים לסיוט מתמשך,והם קוראים לזה כך רק משום שאף גורה לא ארבה להם במסדרון החשוך בלילה וניסתה להוביל אותם בחזרה למיטה ע"י נשיכות בקרסוליים. או אחזה בשאיפה הנעלה לקבץ את כל חתולי הפארק ולהוביל אותם אל חדר המדרגות. וכך רעתה היא עוד חתולים, עוד כלבים, את ליידי, הכלבה השנייה שלנו, אותנו, אנשים זרים, אנשים מוכרים, אופניים, עגלות וכל מה שאיתרע מזלו להתקל בה.

זה נכון שכל הכלבים הם קצת שוטרים בטבעם, אבל רובם אינם כה אובססיביים. חשבתי שעם הגיל והדרכה נכונה אני אוכל לפתור את ה"בעיה" הזו. קצת פוקוס, חיזוקים חיוביים על התנהגות נכונה, הוצאת אנרגיה, ניתוב עם משחקי כדור ומשיכות וכולי. כל מה שיצא לי מזה הוא שכשהיא ארבה לי בלילה ונשכה אותי מאחור, אני שהייתי חצי ישנה, בעטתי בה והעפתי אותה לצד השני של הבית ואז היא סירבה בכלל להסתכל עליי, ולעבוד איתה נעשה בלתי אפשרי. מצד שני, היא לא נשכה אותי יותר. איזו נחמה. כמובן, היא גם נורא רגישה, כמו כל שוטר. לה מותר לעשות הכל לאחרים, אבל אליה צריך להתייחס בנימוס וכבוד עילאיים, אחרת היא תעלב.

למרות שהרעייה עוללה לנו צרות רבות. היא גם הייתה מועילה. גיליתי שכשאני לוקחת את ליירה לעבודה, היא עוזרת. היא מוציאה כלבים מהתאים, היא מכניסה אותם, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם. למדתי להסתמך עליה , זה היה נוח וחסך זמן. לא הבנתי איך האחרים יכולים להסתדר בלי, נהייתי תלויה בה. היא שומרת על קבוצות שלא יתפזרו, אם אנחנו הולכים לטיול ומישהו נפרד מהחבורה, היא תביא אותו. אם מישהו מגיע היא מודיעה לי. ואני אפילו יכולה לדעת מי זה לפי סוג הנביחה.

בגיל שבעה חודשים המצב מאוד "השתפר". היא החלה גם לשמור. עכשיו היו שתי אלטרנטיבות לבחור מהן, הידד! הבחירה הנחשקת בין דבר לשחין , בין כלבה בהסגר אחרי שנשכה מישהו שהתקרב אלייך "יותר מדי" ו-"לא בא לה טוב בעין" ובין כלבה דרוסה בבית חולים, אחרי שניסתה לרעות טרקטורונים בשביל ישראל.

כמו שכולם מבינים החיים בבית משפחת קורובקין מרתקים הם. פיתרון בעיית יצר ההגנה ראוי לפוסט מכובד משלו,וזה יהיה מוקדש כולו לרעייה.

לאחר שכל הרעיונות שלי כשלו וכל הרעיונות של הקולגות מוצו ועדיין לא היה שיפור, נזכרתי שאיילה נאור הציעה לי משהו מעניין. הכלבה שלך כבר רועה ? היא לא מסוגלת להפסיק ? לא מסוגלת להתרכז ? אז למדי אותה לרעות, תני לה לרעות, אבל בתנאים שלך ואיתך.כי אם את לא יכולה להפסיק אותה, הצטרפי אליה. וברגע שהרעייה תבוא דרכך השליטה תהיה אצלך.

ואז התחלתי לחפש אצל מי ללמוד. הרבה מאוד אנשים המליצו לי על עדי אתרוג, מכיוון שהיא מסבירה מעולה ומאוד שיטתית. זה לא שיש המון אלטרנטיבות בארץ. יש בדיוק שלושה אנשים שעוסקים בלימוד רעייה באופן מקצועי. דני מירדנה שבעמק בית שאן, אבל זה בעיקר כי יש לו עדר משלו והוא לא מאוד פנוי, אופיר פז ממשמר העמק, ועדי אתרוג מהערבה.

אני בחרתי בעדי. גם בגלל ההמלצות, וגם בגלל הניסיון הנרחב שלה, ונסענו לערבה, למושב צופר. עדי אתרוג היא היחידה שעורכת סדנאות מרוכזות לאנשים פרטיים שבאים להתנסות בספורט שונה מאוד מכל מה שיש בארץ וגם מלמדת רעייה לכלבים שאח"כ עובדים בעדרים ברחבי הארץ. 

כשישבנו ביחד להרצאה שלפני האימון עדי אתרוג הסבירה שרעייה אי אפשר באמת ללמד, זה או שיש את זה בכלב או שאין. לא הבנתי את זה בכלל. הרי כל דבר שאי פעם עשיתי עם כלבים הייתי צריכה ללמד קודם. כשהיא אמרה שלא צריך שום חיזוקים חיצוניים כמו אוכל או צעצועים, חשדתי. וכשהיא אמרה בחיוך גדול, "ועכשיו נכניס אותם לגידרית עם הכבשים ונראה מה יקרה", הייתי בטוחה שהיא היטרללה סופית.

ואז הכנסנו את ליירה לגידרית עם הצאן ואיתי וקיבלתי הלם מוחלט. חלק מזה היה כי הכלבה דחפה את כל הכבשים עליי ושמעו, תענוג גדול זה לא היה. ואז עדי התחילה לצעוק לי מאחורי הגדר, "לכי אחרי הכלבה, לכי אחריה". מסתבר שכשאת זזה, הכלבה זזה בתיאום אלייך כדי לאגף את הכבשים ולשמור אותן לידך, כשאת מחליפה כיוון, גם היא מחליפה כיוון איגוף, זה נקרא באלאנס בלשון המקצועית, וכשאת זזה לאן שהוא ומתרחקת מהן, היא תדחוף את הכבשים אלייך. זו הייתה חוויה מאוד מוזרה בשבילי. נראה היה שלכל אחד יש תפקיד וכולם מכירים את התפקיד שלהם, מלבדי. לי לא היה מושג. הכבשים ידעו, הכלבה ידעה, רק אני לא ידעתי כלום.

ליירה ידעה. היא ידעה איפה אני נמצאת, איפה הכבשים נמצאות ואיפה היא צריכה להימצא ביחס לכל אחת מאיתנו. ולא הבנתי איך היא מצליחה לראות הכל ולהבין מיד. נמלאתי יראת כבוד.

אחר כך חשבתי שכמעט אף פעם לא ראיתי אף יצור עושה משהו שהוא נולד לעשות. ראיתי אנשים וכלבים שלמדו כל מיני דברים, אפילו הגיעו להצטיינות בהם, אבל זה אף פעם לא היה היעוד שלהם, משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהם, רק משהו שסיגלו לעצמם עם הרבה מאמץ. ראיתי את ליירה וקינאתי בה, בתחושה המוחלטת של להיות שם ולעשות את מה שנועדת לעשות. ואולי בפעם הראשונה הבנתי אותה וחמלתי עליה. סוף סוף הבנתי למה היא כל כך רגישה. כי היא רואה הכל , כי היא שמה לב להכל במבט אחד. כי היא נולדה לרעות, ואנחנו הפכנו אותה לכלבת בית שגרה בעיר, כשהחושים המשובחים שלה מכבידים עליה במקום לעזור.

אך ברשותכם, נדלג לחלקים התיאורטיים יותר של מה זו רעייה ומה הם גזעי רועים:

חשוב לדעת שיש שני סוגי רועים. הרועים והשומרים.

השומרים, שביניהם הקווקזי, האסייאתי והקנגל למשל, גדלים עם העדר שלהם מינקות ורואים בו את משפחתם. בחלק מהמקרים הם גם יראו כמו כבשה, והם תמיד יהיו גדולים ומגוננים. ברגע שיבוא פולש כדי להזיק לאחת הכבשים הוא יתקל בהפתעה לא נעימה בדמות כלב כעוס ועצבני.

ויש את הרועים. ביניהם הבורדר קולי, הקורגי, הקלפי,הרועה הגרמני , הבוסרון והבריארד. לכל אחד מהם סגנון רעייה שונה לפי התנאים של השטח בו עבדו וצרכי הרועה.

ההתנהגות הטבעית של כבשים כשיש טורפים בסביבה תהיה להתקבץ יחד. לכן, אם העדר מפוזר על פני המרעה אבל אחת הכבשים מזהה טורף פוטנציאלי ומזהירה את השאר הן כולן תתקבצנה יחד. התנהגות הזו היא שמאפשרת לכלב לרעות את הכבשים ולהזיז אותן ממקום למקום. אבל עזים למשל, לא מתקבצות, ויש כלבים שעובדים עם עזים וזה יותר קשה. והקורגי בכלל אמור לעבוד עם פרות. הקלפים עובדים הרבה במכלאות. גם תנאי השטח משתנים, גם סוגי הכבשים. ולכן ישנם הרבה סוגים של כלבי רועים.

יצר הרעייה הוא סוג של ניתוב או עידון של יצר הפריי, הטרף. במשך אלפי שנים הרביעו בני האדם את הכלבים בלהקה שנטו לאגף את הטרף ופחות רצו להתנפל עליו עד שקיבלנו את כלבי הרועים שאנחנו פוגשים היום.

רעייה היא אחד מהמקצועות העתיקים ביותר שיש. הרפרנסים התרבותיים והחברתיים שלה מרתקים. כבר במסופוטמיה ובמצרים העתיקה אחד מסמלי המלוכה היה מקל רועים. המלך תואר כרועה של בני עמו, המוביל אותו למקום מבטחים. בימי הביניים, הכנסייה או ישו, תלוי, תוארו כרועה במיגוון ציורי ותבליטי קיר בכנסיות ומנזרים, המלך והאצילים שלו, ככלבי הרועים. והכבשים, הכבשים זה אנחנו, האנשים הפשוטים שצריכים ללכת לאן שאומרים לנו.

משפט המתים מאה 2 לפנה"ס

משפט המתים מאה 2 לפנה"ס. ומה יש לפרעה ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל השילטון

ואצל היהודים זה בכלל סיפור שלם. ובכולו הרועים הם הטובים ועובדי האדמה הם הרעים. החל מקין והבל ועד למלך דוד.

 

הרועה הטוב. מה יש לישו ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל לשילטונו הרוחני

הרועה הטוב. מה יש לישו ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל לשילטונו הרוחני

כלבי הרועים לא גדלים עם העדר. בורדר קולים מתחילים בהכשרה שלהם בממוצע בגיל שבעה חודשים. והבנתי מעדי שעם קלפים אפשר להתחיל מוקדם יותר. זה משתנה בהתאם לגזע ולאופי הכלב הספיציפי. גם בכלבי הרועים יש הבדלים בסיגנון. יש את ה- Heelers שעובדים בעיקר עם נשיכות לרגליים ונביחות, כמו הבוסרון. ואת ה -Headers  שעובדים על ידי הזזת כבשים באמצעות נעיצת מבטים והתגנבות, כמו הבורדר קולי. יש את אלו שדוחפים את העדר לכיוון הרועה ואת אלו שנוטים יותר לדחוף אותו מהרועה והלאה.

ההבדלים בין הכלבים נוצרו בהתאם לשטח שבו עבדו ולכבשים שאיתם עבדו. באנגליה הכבשים יותר פחדניות וכרי המרעה מגודרים בדרך כלל ולכן הבורדר קולים, שהתפתחו בגבול בין אנגליה וסקוטלנד, הם כלבים שעובדים בעדינות יחסית ולא מפחידים את הכבשים.

באירופה היה יותר שטח, והוא לא היה מגודר , כך שהכבשים, גם הן מסוג אחר, פחות פחדניות, יכלו , אם הכלב לא השגיח דיו, להכנס לשדה שליד ולאכול את היבולים. בשביל לשמור על הגידולים החקלאיים, כלבי הרועים שימשו, מלבד להעברת עדרים ממקום למקום, כ"גדר חיה", שזה אומר בעצם שהכלב, במקום להיות מאחורי הכבשים כמו אצל הבורדר קולי ,רץ  בצדדים הלוך ושוב כדי לשמור שהן לא עוברות את הקו, וכך הוא מונע  מהעדר להגיע לשדות ולהזיק ליבול. הכלבים צריכים לשמור על הכבשים מעבר לקו מסויים, לא תמיד הקו הזה הוא קו ויזואלי. אז היה צריך כלבים שישמרו על העדר מחוץ לשדה, שיעבדו יותר קרוב אליהן ואפילו ינשכו מדי פעם . והרבה מהכלבים האלו עובדים גם עם נביחות.

כדי להמחיש, מצאתי ביוטיוב שני סרטונים של כלבים צעירים שמתחילים רעייה. אחד בורדר קולי ואחד בוסרון. באירופה, המועדונים שלהם נפרדים, והם לא לומדים לעשות את אותו הדבר בדיוק.

 

אז כן, בשביל לאמן כלב לרעייה צריך שיהיה לו בגנים את הרצון לרעות ורצון חזק לרעות. אבל זו רק ההתחלה. מכיוון שהם בעצם יודעים מה הם עושים, הלימוד הוא למעשה חיבור של הפקודות לפעולות, בהתנייה קלאסית. מחברים מילה שמתארת את הפעולה שהכלב עושה כרגע.

איגוף בכיוון השעון נקרא come bye  או שעון.

איגוף נגד כיוון השעון נקרא away או נגד.

כשאת רוצה שהם יתרחקו את אומרת להם out או רחוק.

יש אחורה, יש קדימה, יש לכי תביאי ויש עצור, כשאת מרימה יד למעלה. וכמובן – נגמר או that will do. וכך הם לומדים. אלו הפקודות הבסיסיות. בהתחלה את עוזרת להם עם הכיוונים של האיגוף בכך שאת ממקמת את עצמך במקום המתאים, זה רמז ויזואלי, ואת זזה בתיאום איתם. אחר כך, כשהם מבינים את הפקודות, את כבר לא צריכה לעזור.

וככה זה נראה שזה כבר מושלם

 

מה שהיה קשה לי אישית הוא שאין בכלל שימוש בשפת גוף ברעייה וגם לא חייבים קשר עין. זה הפוך לחלוטין מאילוף בכלל ואג'ילטי בפרט. בהתחלה הייתי מנסה לחסום את הכיוון שלא הייתי רוצה שתלך אליו, אבל בגלל שליירה התרגלה שכשאני מרימה יד היא אמורה ללכת לכיוון אליו היד הורמה, פשוט הפסקתי להרים ידיים. לקח לי זמן, היה לי קשה לשנות הרגלים. והיה לנו קשה מאוד עם הלעצור, חלק מזה הוא שלהרים יד באג'ילטי אומר עכשיו תקפצי. וברעייה זה אומר ההפך, עכשיו תעצרי.

אילוף לרעייה הוא למעשה כל כולו השתלטות ושליטה על היצר הטבעי של הכלב. העצירה היא קריטית והיא גם הדבר הכי הכי קשה. אף כלב לא רוצה לעצור, אף פעם, הם רק רוצים להמשיך עוד ועוד. אבל מרגע שלמדו לעצור, מרגע שהצלחת לשלוט בהם כשהם נרגשים כל כך, אז באמת אפשר להגיד שהצלחת, שאת יכולה להתקדם הלאה. הייתי גם צריכה ללמוד מה כמות הלחץ שאני צריכה להפעיל על הכלבה על מנת שתעבוד לפי ההוראות שלי. מספיק לחץ כדי שתשמע לי, ולא יותר מדי, על מנת לא לבאס אותה. היא הסתברה כקשוחה הרבה יותר ממה שציפיתי. קשוחה גם ביחס לבורדרים שהשוויתי אליהם. לפעמים היא חטפה בטעות ממקל הרועים שהחזקתי. לא הזיז לה. עוד בעיה הייתה שהכלבה מהירה מאוד וצעירה מאוד ונושכת נורא מהתיסכול כי הן לא זזות לה מספיק מהר לטעמה, וצריך היה ללמד אותה להאט. והיה לי כל כך קשה לראות את הכבשים ננשכות שאני לא מסכימה לעבוד ללא מחסום, לפחות עד שתרגע קצת ותגדל.קשה לי עם זה נורא ואני נלחצת מזה עד מאוד. גם לא נעים לי שהכבשים מפחדות ממנה. ומצד שני, בהיותה כלבה לא עדינה איתן, גם אין לה בעיה להכנס ביניהן ובין הגדר ולדחוף אליי. לכל דבר יש יתרונות, גם לדברים הכי מעצבנים.

הסדנה השנייה שהשתתפתי בה הייתה סדנה עם בורדרי עבודה שכבר עובדים ברעיית בהמות והיה מרתק לראות אותם לומדים ומשכללים את הכישורים שלהם. לראות את ההבדלים בין כלב שכבר עובד, והוא רגוע ונשלט, כי הוא מכיר ומבין מה הוא עושה, לכלבה צעירה שמתחילה רק עכשיו והיא בורדרית עדינה ונבונה. וגם הרגשתי קצת פחות רע כי ראיתי שהם כולם מטורפים והכלבה שלי היא לא היחידה, כולם מקימים מהומה כשמונעים מהם גישה לכבשים. אם הם משתחררים בטעות הם רצים אחוזי תזזית לאורך הגדר, וכולם נובחים כמו משוגעים.

נהניתי לראות את האנשים הצעירים שרעו, שיש להם הבנה עמוקה ברעייה ובכלבי רועים, והם מבחינים בדברים שאני לא מסוגלת בכלל לראות (אופי של כבשה ? איך אני אמורה לדעת איזה אופי יש לכל כבשה? אני לא מצליחה אפילו להבדיל בין אחת לשנייה). וכמובן למדתי המון מעדי אתרוג.

בין לבין עבדנו מעט עם איילה נאור והבורדר שלה נארדו. כשראיתי אותו עובד הבנתי איך בורדרים עובדים עם מבטים. לנארדו יש מבט מפחיד ואובססיבי לגמרי. הכבשים מתרחקות רק מזה שהוא מסתכל עליהן.

וליירה ? מאז שנחשפה לכבשים היא הבינה שרעייה עושים רק עם כבשים ולא עם שום חיה אחרת. עכשיו הרבה יותר קל לנו איתה. היא יותר נשלטת. הרעייה האובססיבית פחתה עד נעלמה. זה אכן פיתרון, אבל כזה שדורש השקעה.

וככה זה נראה כשזה ספורטיבי וכן, בגלל המרחק, הפקודות ניתנות בשריקות:

 וליירה עם יורי, בסדנה הראשונה:

ליירה רועה גם

 אני מקווה שתסלחו לי על הנכות הטכנולוגית וכן תלחצו על הקישור. וגם הוורדפרס לא מרשה לי להעלות קבצים גדולים מדי. ואיכשהו כולם גדולים מדי.

 

רדי ממני כבר

 

הכלבים שלנו נוטים להביך אותנו בדרכים שונות ומשונות-  הם קופצים על זרים בהתלהבות, חופרים בורות בגינה של השכנים, אוכלים זבל שהרימו מהריצפה מול העיניים שלנו, לפעמים הם גם יברחו עם הזבל בפה ויאכלו אותו תוך כדי ריצה, הם גונבים גרביים, אוכלים נעליים, מחליטים לפצוח בסרנדת יללות כשכולם הולכים לישון ומעירים את כל דרי הבית, לא מגיעים כשקוראים להם, תוקפים כלבים אחרים, או סתם לא מקשיבים לנו כי יש להם משהו מעניין יותר לעשות באותו הרגע. כל ההתנהגויות האלו הן טבעיות, אם כי לא רצויות במיוחד.

על כל הדברים האלו תוכל למצוא המון המון מידע. כל התנהגות כזו נחקרה, נחרשה ונחפרה לעייפה. חיפוש פשוט ברשת יתן טונה תוצאות. אבל על אוננות ? התנהגות מאוד מביכה ומאוד מאוד נפוצה? ! ? על זה לא תמצאו כמעט כלום. ועל אוננות של כלבות בפרט אין בכלל מידע. גם בספרים על התנהגות של כלבים פותרים את האוננות בפסקה אחת ולא מתייחסים לאוננות של נקבות. שקט. נסענו במכונת הזמן למאה ה- 19. כשזה מגיע לכלבות לא עזבנו את העידן הויקטוריאני וחבל, כי בורות היא אף פעם לא דבר טוב.

אוננות אצל כלבות (וכלבים)היא התנהגות נורמלית ונפוצה. כלבים מאוננים על הבעלים שלהם, על זרים ובני משפחה, על חפצים ועל כלבים אחרים במבחר סיבות או נסיבות.

אם האוננות לא נובעת מבעיה רפואית, למשל, גירוי באיזור אברי המין הוגורם לכלב להתגרד באובססיביות ולפצוע את המקום, או שהיא הופכת להתנהגות אובססיבית, כמו כלב שמאונן כל יום כל היום, וזה הורס את חייו ומונע ממנו לתפקד, אז היא בחזקת נורמלית. לרוב הבעיה היא אצלנו. זה נורא מביך אותנו.

לרוב האנשים יש מושגים מאוד מוטעים (ולפעמים גם מאוד מזיקים) על אוננות. הם תמיד יחשבו שהכלבה "דומיננטית" על הבנאדם שלה. וכשאנשים אומרים "דומיננטיות", כל אחד חושב על משהו אחר ועכשיו לכי תביני למה הוא מתכוון, הם גם אף פעם לא ממש יודעים להסביר לך. אני לא פוסלת את ההסבר הזה. אבל בדרך כלל, אוננות נובעת מסיבות אחרות.

הערה – איך באמת מגדירים דומיננטיות ? קצת מעצבן שאני צריכה לכתוב על זה , אבל כנראה זה הכרחי. דומיננטיות זו לא תכונה של פרט באותה הצורה שעיניים חומות זו תכונה. זו סוג של התנהגות שיכולה ,או לא יכולה, להתרחש בהתאם לנסיבות. כשיש שני פרטים או יותר שמתחרים על אותו משאב (אוכל, משחק, תשומת לב) מי שזוכה בו באותה הסיטואציה הוא הדומיננטי בה. בסיטואציה אחרת עם אותם הפרטים,הפרט הדומיננטי יכול להשתנות. למשל אצלנו הכלבה הבוגרת דומיננטית תמיד על האוכל אבל הצעירה דומיננטית על הצעצועים ועל החתול. בוודאי שיש חיות שברוב הסיטואציות ימצאו את עצמן בעמדה מובילה או דומיננטית. יש להן נטייה לכך. אך דומיננטיות זה מושג תלוי סיטואציה. לא תכונת אופי. האם כלבים יכולים להיות דומיננטיים על הבעלים שלהם ? כן, כבר ראיתי מקרים של חיה שמתייחסת לבעליה כמשאב שלה, כרכוש שלה. אבל חשוב לבחון כל מקרה, להסיק את המסקנות הנכונות ולא לחשוב שכולם מתנהגים אותו הדבר ומאותן סיבות.

(ועכשיו אני חייבת –  להיות "דומיננטי" על הכלב שלך זה לא אותו הדבר כמו לאלף אותו. כמו שזה שהורים שולטים ברוב האספקטים של חיי הילדים שלהם, לא אומר שעכשיו הילדים מחונכים ולא צריכים ללמוד דברים כי מספיק שידעו את מקומם. כן, להיות "דומיננטי" לא פוטר אתכם מהצורך לאלף את הכלב. אני יודעת שזו טרגדיה…)

הפוסט הזה נכתב אחרי הרבה דיונים בעיקר בפייסבוק בקבוצות של מאלפים ומגדלים בארץ ובחו"ל. בדיונים, גם באלו הבינלאומיים, השתתפו רק נשים. מאלפות, כלבניות או מגדלות. גברים פשוט לא מדברים על אוננות.

אז מה הסיבות לאוננות אצל כלבות ?

סיבה אחת – לחץ או התרגשות שהכלב לא מסוגל לנתב אותה ולהתמודד עימה ומתבטאת באוננות.הרבה מאוד כלבים מגיבים להתרגשות או ללחץ באוננות על כלבים, על בני אדם וגם על חפצים.

 לדוגמה, הכלבה שלי. היא מאוננת עליי כמעט אך ורק באג'ילטי ולעיתים באימוני טריקים, בעיקר כאלו הכוללים קפיצות. זו ההתרגשות מהאג'ילטי שהכלבה מתקשה להכיל. אין בינינו קונפליקט באימונים. שתינו רוצות אותו הדבר. הכלבה מאוד קשובה . היא לא מנסה לקחת משהו ממני או לשמור אותי ואת תשומת הלב שלי לעצמה, אני ממזמזת שם את כל הכלבים שמוכנים לאפשר לי לגעת בהם. אפילו את האוכל שאני מביאה אני מחלקת די בחופשיות בין כלבי הקבוצה (אם הבעלים מרשים לי) היא פשוט שמחה ונלהבת.

מקרה אחר שאני נזכרת בו הוא כלב צעיר שהיה מאונן על כל אורח שהיה מגיע אליו הביתה. אבל עליי הוא לא אונן. קצת נעלבתי בהתחלה, אני מודה. עד שהבנתי שאני פשוט התעלמתי מההתרגשות שלו באופן אוטומטי, והתייחסתי אליו רק כשהיה רגוע וכך, הוא מעולם לא אונן עליי כי מעולם לא נוצרה הסיטואציה המתאימה.

כלבנית מפורסמת סיפרה לי שכשהכלבה שלה רואה אותה לובשת את מכנסי הדגמ"ח המשמשים אותה באימונים, היא כל כך מתרגשת שהיא מתחילה לאונן עליה.

סיבה שנייה – אוננות היא חלק מרפרטואר התנהגויות מיניות בכלבות ובכלבים. גם כלבות מעוקרות וכלבים מסורסים מאוננים (אם כי פחות). זה יראה אחרת מאוננות של התרגשות/לחץ, לרוב יתווספו לאוננות התנהגויות מיניות נוספות.

סיבה שלישית – משחק. כמובן, שפת הגוף של הכלבה תראה שונה מאוד בכל מצב מהמצבים.

אך לעיתים בחיים, אין רק סיבה אחת ודי, אלא כמה בבת אחת. מגדלת מסוימת סיפרה לי שאצלה בשגרים כל הגורים עולים זה על זה מתוך משחק.  וכשאחת הנקבות בלהקה שלה מתייחמת, כולם עולים אחד על השני כאילו אין מחר. נקבות על נקבות, זכרים על זכרים. הגורים עולים על האבא שלהם, על האמא. ועל כל מה שזז באיזור וגם על מה שלא זז.

סיבה רביעית – דומיננטיות. אכן, כלבים יכולים לעלות, לרוב על כלבים אחרים, כניסיון לבסס עליהם מעמד דומיננטי. וכן, גם במקרה הזה, שפת הגוף תראה מאוד מאוד שונה. היא תראה מאיימת. גם כאן, לעיתים ניסיון לבסס מעמד נעשה תוך כדי משחק ושפת הגוף תראה אמביוולנטית.

אז מה עושים ?

קיבלתי שפע של עצות ושני סרטוני יוטיוב מעניינים. חלק מהעצות כאן יהיו יותר רלבנטיות, לאחת אני מתנגדת, ואחת הייתה הזויה למדי אבל אני עדיין שוקלת אותה.

עצה שקיבלתי משתי מגדלות מקסימות – אל תעשי שום דבר. זה עובר לבד ככל שהם מתבגרים ואין טעם להתייחס. אחת מהן אמרה לי אפילו – "מה יש תני לה קצת להנות. אני אפילו לא הורדתי את הכלבים שלי ". אז אם הכלב שלכם מאונן נגיד, פעם פעמיים ביום, לא כי הוא רוצה להוכיח שהוא שולט עליכם והוא רכושן, אלא מתוך משחק/התרגשות/מיניות , והוא לא אובססיבי וזה לא מפריע לכם. אפשר פשוט להניח לו. וזהו.

עצה נוספת שקיבלתי מחברות בקבוצת הפייסבוק Observation Skills for Training Dogs

היא לתפוס אותה לפני שהיא מתחילה לעלות עליי, ולהסיח את דעתה בלבקש ממנה משהו אחר , משהו שהיא יודעת טוב, בתחום המשמעת הבסיסית, שיאלץ אותה להתרכז וימנע ממנה להגיע לרמה גבוהה של ריגוש. לא תמיד זה מצליח, במיוחד בסביבה מלאת הגירויים של האג'ילטי (מלאת הגירויים שמסיחים את דעתי. אני לא יכולה להיות מרוכזת כל הזמן). אבל שווה לנסות. ואם היא כן מצליחה לעלות עליי, להוריד אותה בעדינות ולחכות שתירגע. הם גם צירפו סרטון ממש חמוד ! כנראה היחיד שנעשה אי פעם בנושא:

 

 

אם הסיבה היא מינית. אפשר לשקול עיקור או סירוס. לרוב זה מפחית את תדירות האוננות. לא תמיד.

גם אם הסיבה היא משחק, ובכן, חלק מהכלבים לא אוהבים, בלשון המעטה שעולים עליהם, זה יכול לסבך את הכלבה המאוננת שלכם במכות. לימוד ממש ממש טוב של פקודת "עזוב" יכול מאוד לעזור. "עזבי" זה לא רק לאוכל וצעצועים, הוא יכול לכלול כלבים או חתולים או כל דבר אחר שאתם רוצים שהכלב שלכם יעזוב. חשוב להתאמן ולכלול באימונים את כל הגירויים. כלב שלמד לעזוב רק מזון לא יכליל את ה"עזוב" שלו לדברים אחרים כמו כלבים/חתולים/צעצועים. 

עצה של המדריכה שלנו באג'ילטי, ורד ס. – להפוך את האוננות לבלתי אפשרית. להסתובב, להפנות את הגב. בכל מקרה, להיות במצב בו עלייה עלייך היא לא דבר נוח או בכלל אפשרי. ואם היא מצליחה בכל זאת, להוריד אותה ולהתעלם ממנה. לא להוסיף להתרגשות שלה, לא לחזק אותה. לתגמל אותה רק על התנהגות נאותה.

אם נרחיב קצת את מה שורד הציעה – אם הכלבים שלכם נלחצים ומתרגשים כשהם פוגשים אנשים חדשים. אפשר למנוע מהם את החוויה המלחיצה או לנסות למתן אותה. להפגיש אותם ממרחק למשל, או לא לתת להם גישה חופשית לדלת כשאורח מגיע, שילכו למקום שלהם או שאתם תשימו אותם שם ושישארו במקום עד שירגעו. אפשר גם להסיח את דעתם באמצעות זריקת צעצוע או אוכל או לבקש התנהגות חלופית כמו שב.

עוד עצה – תבעטי בה קצת, תכעסי עליה. והבנאדם לא הבין למה אני ממש ממש מתנגדת לעצה שלו. לא הצלחתי להסביר.

אני מניחה שהעצה הזו תעבוד, כמו רוב העצות שמבוססות על ענישה או אי נעימות. אבל יהיו לה תופעות לוואי שאני לא מוכנה לשאת בהן. ברגע שאדכא את האוננות בצורה כזו, אני אדכא גם את ההתלהבות וההתרגשות של הכלבה מהאג'ילטי בפרט ומהעבודה איתי בכלל. אני אפגום בקשר שלנו, ואז העבודה שלנו תפגע, שיתוף הפעולה שלנו יפגע. ואני לא מבינה למה מגיע לה עונש כי היא שמחה ונלהבת ונהנית מלהיות ולעבוד איתי. זה לא צודק ולא הוגן וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. זה קצת כמו שהייתי באה לחבק מישהו שאני אוהבת ובתמורה הוא היה מעיף לי כאפה. זה לא רק לא פייר, ככה לא אמורים להתנהל יחסים בין שני בעלי חיים שאוהבים זה את זה.

עצה נוספת שאהבתי , אך שכל איזכור שלה בחוגים לא מקצועיים כלל חלחלה והזדעזעות רבתי, וגם קצת איומים מהבנזוג ("שלא תעזי לעשות את זה, זה דוחה !" פלאס גילגול עיניים והבעה של בחילה) – לכדי את ההתנהגות ושימי אותה על אות. כלומר, ובמילים פשוטות: למדי את הכלבה שלך לאונן עלייך בפקודה. הכלבנית שסיפרתי עליה עשתה את זה עם הכלבה שלה. היא חשבה שזה חמוד. אני חושבת שכל אישה שהגיעה לרמת משמעת בה היא יכולה לשחרר את הכלבה שלה לרוץ קדימה בשיא המהירות, ואז כשהכלבה במרחק של חצי מגרש כדורגל ממנה לצעוק "ארצה" והכלבה צונחת מיד על הקרקע כאילו ירו בה, יכולה להרשות לעצמה מה שהיא רוצה. אני בחרתי לא ללכוד את ההתנהגות הזו במחשבה שגם ככה כשהכלבה שלי נרגשת מדי , ואני לא רוצה לעודד אותה.

כמובן, היא לא הייתה הראשונה ש"עלתה" על זה. המאלפת, חוקרת ההתנהגות והסופרת הסופר מפורסמת ג'ין דונלדסון לכדה אוננות של נקבה מעוקרת. אולי זה לא נראה כל כך טוב, אוננות היא מסוג ההתנהגויות שחייבות להסתיים. כלומר, אם היא הייתה מורידה את הכלבה מהרגל הכלבה הייתה ממשיכה את התנועות באוויר. כן, הוידאו הזה נראה מאוד סוטה לחלק מחברי, הם בהחלט טרחו למסור לי שאני סוטה והם לא היו היחידים. אתם לא חייבים לראות את הסרטון כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או ליירה ואני בחוג הישראלי לאג'ילטי

 

אג'ילטי של ה -AKC. מסלול קפיצות

אג'ילטי הוא ספורט, שהומצא בשנות השבעים באנגליה על ידי פיטר לואיס ושאב השראה מספורט הסוסים. זהו ספורט כלבני ועם זאת הוא כל כך הרבה יותר מזה.

אנשי האג'ילטי מסתובבים עם חולצות שכתוב עליהם – Agility Is(rael) is Fun. וזו הסיבה העיקרית לקחת חלק באג'ילטי, הפאן, הכיף. אם משהו הוא לא כיף לכם ולכלב, הוא לא שווה גם אם הוא מועיל באלף דרכים אחרות.

לוקה קופצת מעל משוכה

 במבט למסתכל מהחוץ ספורט האג'ילטי נראה כמסלול מכשולים שהכלבה והנוהגת שלה צריכות לעבור יחד, בזמן קצוב של 40 שניות, במסלול מוכתב ובדרך מסוימת (למשל אין לקפוץ מגג ה A frame זה עושה נזק לפרקים ולשלד, יש לרדת את המתקן בריצה מהירה. אין לעלות על השולחן מצידו המזרחי, אבל אפשר לרדת מכל צד) . הכלבה רצה ערומה, בלי קולר, בלי רצועה ובכל זאת היא נשמע לאשה שלה בצורה העמוקה ביותר שיש. והאשה ,היא נשמעת לכלבה ולסימנים שלה. מי שיכולה לרוץ מסלול אג'ילטי עם כלבתה יכולה באמת לטעון שהיא מכירה אותה. ואני צריכה להוסיף – המסלול משתנה בכל ריצה ! אי אפשר ללמוד אותו בעל פה. הכלבה תמיד חייבת לשים לב למה שאת מסמנת לה. ולכן בסיס האג'ילטי הוא הבנה ותקשורת, ושיתוף הפעולה בין כלב ואדם. לדעתי זה תמיד מדהים לגעת בהכרה, בתודעה של יצור אחר, במיוחד שאותו יצור אינו מהמין שלנו.

לוקה עוברת שרוול. המתקן שהכלבים הכי פחות אוהבים

אני לא מומחית ( ואני מדלגת כרגע על כל הסבר טכני כי זה פחות חשוב בעיניי), ואני מצטטת כאן את דנה ורדינון , שופטת אג'ילטי מוסמכת ע"י ה – FCI    , ואז אתחיל לדבר קצת על החוויה של ליירה ושלי.

"

פקודות/ הוראות קוליות חשובות לאימון אג'יליטי, אך חשובה לא פחות ולמעשה אף יותר היא שפת הגוף. באג'יליטי הנוהג מנסה לעזור לכלב עד כמה שאפשר לבצע כראוי את המסלול ולצורך זה הנוהג עושה שימוש בשפת גוף. יש טכניקות אוניברסאליות של שפת גוף, אך לכל נוהג שפת גוף וקצב משלו וכך גם שפת הגוף של הכלב והקצב שלו.

כאן באה לידי ביטוי התקשורת הגבוהה הנובעת מקשר עמוק.

ההיכרות הצמודה, האהבה ללא תנאים (של שני הצדדים), הנאמנות , השמחה בעבודה משותפת, הם אלו שמולידים את האג'יליטי האמיתי ובמיטבו כפי שאני רואה זאת.

אומרים על בני זוג ש"כשישנים על אותו כר מקבלים את אותו הראש" אז בתחום האג'יליטי גם זו אמיתה. איני אומרת שבכדי להצליח צריך לחלוק מיטה וכרית עם הכלב – נהפוך הוא ,אך יש לשתף את הכלב כמה שיותר בפעילויות הפנאי שכן הכלב הוא חלק בלתי נפרד מהלהקה מהמשפחה: טיולי הבוקר הלילה, ההליכה, הג'וגינג, יציאה לחיק הטבע, לים, השמחה במפגש המחודש כשחוזרים מהעבודה, המשחקים במשיכת חבל ובכדור, ההברשה, החפיפה, המגע והפינוק.

נוצר אמון (trust )שמקנה בטחון ואהבה ואלו האחרונים מעניקים שמחה ורצון לעבודת צוות.

כל מערכת יחסים בין הנוהג לכלבו מוקרנת על המסלול. כלב ללא בטחון אהבה ושמחה באימון עלול להסס ואף לסרב לבצע מכשול מסוים . הייתי עדה לתקרית מצערת בה בעת אליפות כלב ביצע מיכשול בצורה לא מושלמת – אז מיד הנוהגת קראה לו תוך כדי שהפגינה כעס. בתגובה הכלב ברח ממנה ובכך הפגין פחד מהעתיד לבוא. השופט כמובן לא אהב את שקלט והחליט לפסול את הצוות לא רק ממסלול זה אלא מביצוע יתר המסלולים באותה תחרות ו"אות קלון" הוטבע בה.

מבחן אג'יליטי מורכב ממסלול שאורכו כ 160 מ' ואשר מכיל

כ 20 מכשולים ועל הצוות לבצע אותו תוך כ 40 שניות. כאשר כל שניה ואף מאית שניה הן משמעותיות. שפת גוף לא נכונה יכולה לגרום לפסילה וכך גם איחור במתן פקודה/ הוראה. התקשורת וקריאת שפת הגוף של הכלב והנוהג תוך כדי ריצה חיונית להצלחה. הנוהג והכלב הם שילוב, צוות, שאין שני לו. הם מכירים את שפת גוף של שותפם על כל הניואנסים הקטנים בינהם: גודל הצעד, שינוי בו, מנוד ראש, הטיית זנב, הטיית גוף,הנפת יד ומבט. בלי לדעת אנחנו קוראים סימנים כה רבים בשניות מועטות – אנחנו: הכלב והנוהג קוראים את המפה המיוחדת שביניהם. המשוררת לאה גולדברג בשיר האהבה שלה "סליחות" הטיבה לתאר זאת במילים "ולמדתי שם של כל ריס וציפורן "

דנה ורדינון

—————————————————————————————————————–

 

האג'ילטי , כפי שליירה וחברי קבוצתה הכלביים חושבים עליו , הוא לונה פארק. הם נרגשים , נהנים ומאוד רוצים לעבוד. המדריכים בונים את ההיכרות של הכלבים עם המתקנים כך שגם הכלב החשדן והחששן ביותר יהיה נלהב ושמח להתנסות. הכל נעשה בהדרגתיות ובשיטות חיוביות. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. הספורט נותן לכלב כלים לשליטה עצמית ולשליטה ריגשית. במגרש הכלבה היא זו ששולטת , היא זו שבוחרת. את והיא ביחד. אתן צמד. ושתיכן חשובות באותה המידה.

האג'ילטי לא משלב בתוכו שום כפייה שהיא. את לא דוחפת את הכלבה על המתקן, את מחכה שהיא תעלה או תכנס אליו על פי הבחירה שלה. אם את תעשי את זה נכון, והמדריכה (או המדריך) ידאגו שתעשי את זה נכון, אתן תבחרו ביחד.

לוקה קופצת דרך הצמיג

גיליתי שכדי לעבוד נכון יש שלושה דברים חשובים –  המצב רוח והמצב שלי בכלל, מצב הרוח של הכלבה, והסביבה שלנו. אם אחת מאיתנו לא מתפקדת טוב, השנייה גם תכשול. אני צריכה להיות עירנית לכלבה. מה שהיא מרגישה, מה שהיא צריכה ומה שהיא רוצה, הוא הדבר הכי חשוב, הכי חיוני לעבודה מוצלחת. באימון בו הייתי מפוקסת היא עבדה נהדר, באחד אחר בו הייתי מטושטת גם היא הייתה מבולבלת לחלוטין. איזה הבדל.

יש טווח ריגשי מסוים שחייבים להישאר בו. היא צריכה להיות נרגשת ונלהבת כדי לעבוד כמו שצריך, אבל לא יותר מדי. וכבר היה לי יותר מדי. כמובן שגיליתי שעברתי את הסף רק אחרי שעברתי אותו. כלבה שרצה מסביבך בסיבובים נובחת ונושכת את העקבים שלך ? הרבה יותר מדי. כלבה שרצה מסביבך גונבת את צעצוע המשיכה שלה ורצה בסיבובים בדשא ? גם יותר מדי. לעומת זאת, אם התעצבנתי או הייתי רצינית היא ירדה מייד לתת ביצוע ותת חשק. גם לא טוב. זה מאתגר להחזיק אותה באותה רמה של מצב רוח מרומם ושמח, אבל לא בהתלהבות היסטרית.

כשבאים לאג'ילטי רואים מייד שזהו ספורט שהבורדר קולים מאוד דומיננטיים בו. הגוף הגמיש והאתלטי, האינטיליגנציה, הנכונות לעבוד, הזריזות וכל תכונות הרועה מאפשרים להם להצטיין בו. בהחלט יש הרבה מאוד גזעי רועים בחוג, בורדרים כמובן, רועים אוסטרליים, מלינואות ,רוע"ג, בירדד קולי ובוסרון . אבל כל סוגי ומיני הכלבים יכולים להשתתף בו ולהצליח. בקבוצה של ליירה ושלי יש שלושה פודלי ענק, ו-ויסלה אחת, מלבד הרועים. בקבוצות אחרות ראיתי לברדורים , כלבים מעורבים וכמובן את לוקה, הדוברמנית. ושמעתי מדנה ורדינון שפעם היה גם באסט האונד שעשה אגילטי בישראל.

ליירה ואני לא התחלנו טוב. היו לי בעיות עם ליירה מההתחלה. בעיות שלי. בעיקר כי ליירה באה מייד אחרי הכלבה שהכי אהבתי בעולם. ואני תמיד השוויתי ביניהן והיא תמיד הפסידה. ואנחנו לא הכי מתאימות, היא כלבה רגישה ובי יש משהו אגרסיבי ואובססיבי. כתוצאה מכך, היא סירבה לשתף איתי פעולה,היא סירבה לעבוד איתי, היא סירבה לסמוך עליי והיא צדקה. אבל החוויה של האג'ילטי ריפאה את הקשר שלנו וזה קרה כבר אחרי האימון הראשון. מיד אחריו היא עברה לישון איתי בחדר, ליד המיטה שלי.  וקודם היא העדיפה את הכורסה ליד המרפסת. עכשיו היא בוחרת ללוות אותי לכל מקום אליו אני הולכת.

וזה שהיא רגישה כל כך לסביבה ולכל מה שמשתנה במרחב, מסתבר שזה יתרון באג'ילטי ולא כאב ראש כמו שזה בדרך כלל. הכלבה מודעת להכל. והיא רגישה לכל ניואנס בשפת הגוף שלי, עוד יתרון. ואני בכלל לא ידעתי עד כמה היא מודעת. רק שעבדנו על מתקן הגשר. גיליתי שכל תזוזה קטנה שלי, כל הפניית כתפיים ולו הקטנה ביותר יכולה לגרום לה ליפול ממנו. ולעומת זאת, כל מילת עידוד יכולה למשוך אותה הלאה. כשאני רצה היא תרוץ. כשאני הולכת לאט היא תאט, כשאני שמחה היא תהיה שמחה וכשאכעס, טוב, אני לא אכעס יותר.

עכשיו אני מבינה אותה יותר.עכשיו אני יכולה לראות את הדברים הטובים שיש בה. לא, זה מעבר לכך, אני פשוט יכולה לראות אותה. ולא לראות אותה ולחשוב בטינה שהלוואי שהיא הייתה מישהי אחרת, וזה בסדר להתגעגע, וזה לא עושה אותי אדם רע שאני לא אוהבת את ליירה באותו האופן או באותה העוצמה. ומאז שהתחלנו עם האג'ילטי הכלבה החלה לשמוע ולציית. עניין המשמעת סודר ונגמר.  כבר אין לי הברזות ותיחמונים. או סירובים. היא משתפת פעולה. לפעמים היא לא מבינה מה אני רוצה, לפעמים אני מבלבלת אותה ולפעמים היא מאבדת ריכוז. אבל בכל זה ניתן לטפל.

באג'ילטי יש חלק של משמעת שעושים כחימום לפני האימון. שזה בונוס. וכל פעם שאנחנו שם זו עוד הוכחה בשבילי שאנחנו בדרך הנכונה. לפני האג'ילטי ליירה לא הייתה מוכנה לעבוד איתי. הייתי יכולה ללמד אותה בקלות, זה כן, והיא הייתה לומדת מהר,ומאוד נהנית, ואז היא הייתה עושה בדיוק בדיוק ההפך. המשמעת היא לא כייפית עבורה, היא חזרה על מה שהיא כבר יודעת והיא לא אתגר,  הרי היא לא אג'ילטי. אבל מה שמניע אותה היום לציית לי הוא הדבר שחשוב לי . עכשיו ליירה לא  סתם מבצעת פקודות. היא לא רק הולכת ברגלי, יושבת, עומדת, שוכבת או באה אליי.   היא עושה את מה שהיא עושה, כי היא רוצה, כי היא שמחה, כי היא רוצה כי אני רוצה. כי יש בינינו קשר. 

ליירה עושה A

אז כן, השורה התחתונה היא שהכלבה עובדת. אבל זו מסתבר לא השורה התחתונה שלי. את השורה שלי  אולי לא יכולים לראות, אבל אני מרגישה אותה. סוף סוף אני מחוברת אליה ולעצמי

אני לא הבנאדם הכי טוב בעולם, ובטח שלא המאלפת הכי טובה, יש בי כל כך הרבה פגמים ושגיאות וחששות ופחדים וכל כך הרבה דברים ללמוד. אבל כל סיפור האג'ילטי מלמד אותי כל פעם מחדש שאני לא מסתכלת על העולם ועל עצמי בדרך הנכונה. ובגלל זה גם את ליירה לא ראיתי כמו שצריך. למה להתעסק במה שאין ואף פעם לא יוכל להיות, כשיש כל כך הרבה דברים שיש ? אנחנו הצמד ואף אחת מאיתנו לא ניתנת להחלפה. אנחנו בלתי ניתנות להשוואה. אנחנו זה מה שיש. אנחנו כאן. וכל מה שאנחנו צריכות ללמוד זה רק על עצמנו, ואיך להיות יותר ויותר אנחנו בכל יום שעובר. אולי זו הדרך היחידה שבאמת אפשר לקרוא לה הצלחה.

 

עונת האג'ילטי כבר נפתחה אבל עדיין אפשר להצטרף.

לכו לאתר של החוג הישראל לאג'ילטי, בררו פרטים, ואני מקווה לראות את כולם באימונים הבאים.

בחי-כיף בראשל"צ.

תודה לורד המאלפת שנתנה לי רשות להשתמש בתמונות שלה ושל לוקה המקסימה

נ.ב. המתקנים לא מתאימים לקווקזים, אייריש וולפהאונדים, דוג דה בורדו ודני ענק. אז, חוץ מהם

כולם.

ויש גם סדנאות ! הן מיועדות לכל מי שמתעניין בתחום. גם לאנשים בלי ניסיון באג'ילטי. 

והנה שני הפרסומים הרלבנטיים :

וגם

והבנתי שעומדת להפתח קבוצת אג'ילטי באיזור חיפה

פנו לאיילה נאור עבור עוד פרטים 

ועוד משהו מהמם. כי אני פשוט חייבת. זהו וידאו יו טיוב של יעל חזן ודיון שלומדות עכשיו אג'ילטי

בהולנד. הוא נהדר בעיניי כי הוא מראה את האמצע של תהליך הלימוד 

 

וזה הבלוג