אני זוכרת את טייגר

Image

הוא היה גור בן שלושה חודשים כשראה אותו בחור צעיר בים, כשהכו אותו וכיבו עליו סיגריות. כשאני הכרתי אותו, הוא כבר היה בן שבע ודבר לא נשאר מהחוויה הזו למעט ההתכווצות הבלתי רצונית שעברה בו כל פעם שבאו ללטף את ראשו. ההתכווצות הזו נשארה בו עד סוף ימיו, אבל חוץ ממנה היה כלב מאושר.

הבחור הצעיר היכה את האדם שהכה את הגור, ולקח אותו ממנו. הוא הביא את הגור לאחותו הגדולה כי לא יכל לטפל בו. ואחרי כמה ימים, היא לא יודעת כיצד, הוא הביא גם את התעודות של הגור. בוקסר גזעי. האח קרא לו טייגר. וכך הוא נשאר, טייגר. 45 קילו של כלב גדול, מפחיד למראה עם אוזניים וזנב קצוצים.

אני רוצה לכתוב על טייגר, על זה שהיה והלך ואיננו, ואינני יודעת מה עליי לכתוב. כי טייגר היה כלב בלי אופי. כשליידי הייתה גוזלת ממנו צעצוע הוא היה מוותר מיד ונשאר שמח, כשהילדים האוטיסטים שעבד איתם בעטו או נשכו אותו, הוא היה מרכין ראש ומתחכך בהם בחיבה, כשהיה רואה כל אדם ובמיוחד אם האדם הזה היה ילד, היה הולך להגיד שלום בשמחה. הוא היה עדין וסבלני, הוא ציית לכל פקודה שניתנה לו מיד כשניתנה. מעולם לא אולף ,הוא תמיד הרגיש מה הבעלים שלו רצתה, כשהתיידדנו הוא למד מצפייה בכלבות שלי כל מיני פקודות "מיותרות" כמו  ארצה, רגלי, נפנף לשלום וגע ביד עם האף, הוא היה חכם, אבל ללמוד לא מאוד עניין אותו. כשהבעלים שלו הייתה חולה הוא רבץ לרגלי המיטה שלה וסירב לעזוב, היא הייתה כל עולמו, והוא היה חבר, וזה היה הדבר היחיד שרצה לעשות או להיות – חבר.

הוא לא היה מפוצץ באופי כמו ליירה שלי, ולא עמוס ביצרים כמו ליידי. טייגר היה התמצית המזוקקת של כל מה שכלב אמור להיות, ושום דבר ,יותר או פחות, לא היה שם.

הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא ליידי דוחפת אותו לאגם בפארק אחרי שעמד בדרך שלה לאווזים ששחו שם. הוא עמד באמצע המים, רטוב כולו, ממצמץ, מבולבל, לא יודע איך בכלל הגיע לשם. עוד זיכרון שלי, הן שתי הכלבות שלי דוחפות את הדלת לבית שלהם, וממש בכוח דוחפות אותו משם, רצות למטבח ואוכלות לו את כל האוכל. ועוד אחד בו ליידי גונבת לו כל צעצוע שהיה לו בפה וליירה הגורה שותה לו את המים ממש מתוך הפה, כי הם שלו והיא רוצה אותם ותוך כדי כך נושכת אותו בפה.

הוא לא היה חלש והוא לא היה נמושה, הוא פשוט היה נחמד ונדיב וגדול ורגוע.

כל אחד כמעט היה מייחל לכלב כזה, אבל אין מה לכתוב עליו.

בגיל שלוש עשרה וחצי הוא מת אחרי ייסורים וטיפולים שלא עזרו,  והעולם המשיך להסתובב, למרות שנגרע ממנו משהו שלא יחזור לעולם. ואף אחד לא יודע ואף אחד לא שם לב, שפעם היה כזה מין טייגר ועכשיו הוא איננו, וחסר כאן משהו שלא נוכל להשלים אף פעם.

ואני לא יודעת איך אוכל לכתוב עליו, כי אף פעם לא עשה שום דבר מלבד לאהוב ולהיות נאמן.

Image

אני לא יודעת מה קורה לנו כשאנחנו מתים, אני חושבת שכל מה שנשאר זה הזיכרונות שהצלחנו להותיר והרגשות שעוררנו במי שפגשנו. אבל אם יש משפט למתים, הרי שכך אנחנו צריכים להישפט, על פי המורשת שהותרנו. ואם כך, הרי שטייגר, הרי שכל כלב, ראוי למקום מכובד משלו בגן עדן.

 Image

מחשבה אחת על “אני זוכרת את טייגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s