אני רועה אותך

אני רועה אותך

פוסט זה מוקדש לאיילה נאור ועדי אתרוג בהערכה רבה עד מאוד. תודה לכן.

בורדר קולי רועה כבשים

בורדר רועה כבשים

בנוסף, זה אינו פוסט מקצועי ואינו מתיימר להיות. אני לא מומחית ולא מתקרבת להיות, למרות שיש קצת הסברים, אלא בא לתאר את החוויות והתחושות שלי כרועה וכבעלים של כלבת רועים.

בוסרון רועה

בוסרון רועה

 (הערה: שימו לב להבדל בסיגנון הרעייה, הבורדר קולי נמצא באופן טבעי מאחורי העדר, הבוסרון עובד בצדדים שלו)

ליירה הייתה ממש חמודה, במשך שבועיים בדיוק, בין גיל חודשיים לגיל חודשיים ושבועיים. ואז היא החלה באובססיביות להוביל את גרגנטואה החתול מכל מקום בו היה ישן בבית אל מתחת לשולחן בסלון, ולא לתת לו לצאת משם כשהיא רצה במעגלים מסביב לשולחן ובכל השלמה של סיבוב נותנת נביחה אחת. בהתחלה החתול חשב שזה משחק משונה אך הסכים לשחק . כשהיא גדלה קצת זה הפסיק למצוא חן בעיניו ומהלחץ הוא החל לחרבן ולהשתין בכל הבית.

אך חתול אחד אינו מספיק. ככל שליירה גדלה היא הרגישה שבתוכה גדל דחף עצום ובלתי נשלט למשטר את הסובבים אותה עוד ועוד. הכלבנים יקראו לזה יצר רעייה, זו מכבסת מילים לסיוט מתמשך,והם קוראים לזה כך רק משום שאף גורה לא ארבה להם במסדרון החשוך בלילה וניסתה להוביל אותם בחזרה למיטה ע"י נשיכות בקרסוליים. או אחזה בשאיפה הנעלה לקבץ את כל חתולי הפארק ולהוביל אותם אל חדר המדרגות. וכך רעתה היא עוד חתולים, עוד כלבים, את ליידי, הכלבה השנייה שלנו, אותנו, אנשים זרים, אנשים מוכרים, אופניים, עגלות וכל מה שאיתרע מזלו להתקל בה.

זה נכון שכל הכלבים הם קצת שוטרים בטבעם, אבל רובם אינם כה אובססיביים. חשבתי שעם הגיל והדרכה נכונה אני אוכל לפתור את ה"בעיה" הזו. קצת פוקוס, חיזוקים חיוביים על התנהגות נכונה, הוצאת אנרגיה, ניתוב עם משחקי כדור ומשיכות וכולי. כל מה שיצא לי מזה הוא שכשהיא ארבה לי בלילה ונשכה אותי מאחור, אני שהייתי חצי ישנה, בעטתי בה והעפתי אותה לצד השני של הבית ואז היא סירבה בכלל להסתכל עליי, ולעבוד איתה נעשה בלתי אפשרי. מצד שני, היא לא נשכה אותי יותר. איזו נחמה. כמובן, היא גם נורא רגישה, כמו כל שוטר. לה מותר לעשות הכל לאחרים, אבל אליה צריך להתייחס בנימוס וכבוד עילאיים, אחרת היא תעלב.

למרות שהרעייה עוללה לנו צרות רבות. היא גם הייתה מועילה. גיליתי שכשאני לוקחת את ליירה לעבודה, היא עוזרת. היא מוציאה כלבים מהתאים, היא מכניסה אותם, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם. למדתי להסתמך עליה , זה היה נוח וחסך זמן. לא הבנתי איך האחרים יכולים להסתדר בלי, נהייתי תלויה בה. היא שומרת על קבוצות שלא יתפזרו, אם אנחנו הולכים לטיול ומישהו נפרד מהחבורה, היא תביא אותו. אם מישהו מגיע היא מודיעה לי. ואני אפילו יכולה לדעת מי זה לפי סוג הנביחה.

בגיל שבעה חודשים המצב מאוד "השתפר". היא החלה גם לשמור. עכשיו היו שתי אלטרנטיבות לבחור מהן, הידד! הבחירה הנחשקת בין דבר לשחין , בין כלבה בהסגר אחרי שנשכה מישהו שהתקרב אלייך "יותר מדי" ו-"לא בא לה טוב בעין" ובין כלבה דרוסה בבית חולים, אחרי שניסתה לרעות טרקטורונים בשביל ישראל.

כמו שכולם מבינים החיים בבית משפחת קורובקין מרתקים הם. פיתרון בעיית יצר ההגנה ראוי לפוסט מכובד משלו,וזה יהיה מוקדש כולו לרעייה.

לאחר שכל הרעיונות שלי כשלו וכל הרעיונות של הקולגות מוצו ועדיין לא היה שיפור, נזכרתי שאיילה נאור הציעה לי משהו מעניין. הכלבה שלך כבר רועה ? היא לא מסוגלת להפסיק ? לא מסוגלת להתרכז ? אז למדי אותה לרעות, תני לה לרעות, אבל בתנאים שלך ואיתך.כי אם את לא יכולה להפסיק אותה, הצטרפי אליה. וברגע שהרעייה תבוא דרכך השליטה תהיה אצלך.

ואז התחלתי לחפש אצל מי ללמוד. הרבה מאוד אנשים המליצו לי על עדי אתרוג, מכיוון שהיא מסבירה מעולה ומאוד שיטתית. זה לא שיש המון אלטרנטיבות בארץ. יש בדיוק שלושה אנשים שעוסקים בלימוד רעייה באופן מקצועי. דני מירדנה שבעמק בית שאן, אבל זה בעיקר כי יש לו עדר משלו והוא לא מאוד פנוי, אופיר פז ממשמר העמק, ועדי אתרוג מהערבה.

אני בחרתי בעדי. גם בגלל ההמלצות, וגם בגלל הניסיון הנרחב שלה, ונסענו לערבה, למושב צופר. עדי אתרוג היא היחידה שעורכת סדנאות מרוכזות לאנשים פרטיים שבאים להתנסות בספורט שונה מאוד מכל מה שיש בארץ וגם מלמדת רעייה לכלבים שאח"כ עובדים בעדרים ברחבי הארץ. 

כשישבנו ביחד להרצאה שלפני האימון עדי אתרוג הסבירה שרעייה אי אפשר באמת ללמד, זה או שיש את זה בכלב או שאין. לא הבנתי את זה בכלל. הרי כל דבר שאי פעם עשיתי עם כלבים הייתי צריכה ללמד קודם. כשהיא אמרה שלא צריך שום חיזוקים חיצוניים כמו אוכל או צעצועים, חשדתי. וכשהיא אמרה בחיוך גדול, "ועכשיו נכניס אותם לגידרית עם הכבשים ונראה מה יקרה", הייתי בטוחה שהיא היטרללה סופית.

ואז הכנסנו את ליירה לגידרית עם הצאן ואיתי וקיבלתי הלם מוחלט. חלק מזה היה כי הכלבה דחפה את כל הכבשים עליי ושמעו, תענוג גדול זה לא היה. ואז עדי התחילה לצעוק לי מאחורי הגדר, "לכי אחרי הכלבה, לכי אחריה". מסתבר שכשאת זזה, הכלבה זזה בתיאום אלייך כדי לאגף את הכבשים ולשמור אותן לידך, כשאת מחליפה כיוון, גם היא מחליפה כיוון איגוף, זה נקרא באלאנס בלשון המקצועית, וכשאת זזה לאן שהוא ומתרחקת מהן, היא תדחוף את הכבשים אלייך. זו הייתה חוויה מאוד מוזרה בשבילי. נראה היה שלכל אחד יש תפקיד וכולם מכירים את התפקיד שלהם, מלבדי. לי לא היה מושג. הכבשים ידעו, הכלבה ידעה, רק אני לא ידעתי כלום.

ליירה ידעה. היא ידעה איפה אני נמצאת, איפה הכבשים נמצאות ואיפה היא צריכה להימצא ביחס לכל אחת מאיתנו. ולא הבנתי איך היא מצליחה לראות הכל ולהבין מיד. נמלאתי יראת כבוד.

אחר כך חשבתי שכמעט אף פעם לא ראיתי אף יצור עושה משהו שהוא נולד לעשות. ראיתי אנשים וכלבים שלמדו כל מיני דברים, אפילו הגיעו להצטיינות בהם, אבל זה אף פעם לא היה היעוד שלהם, משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהם, רק משהו שסיגלו לעצמם עם הרבה מאמץ. ראיתי את ליירה וקינאתי בה, בתחושה המוחלטת של להיות שם ולעשות את מה שנועדת לעשות. ואולי בפעם הראשונה הבנתי אותה וחמלתי עליה. סוף סוף הבנתי למה היא כל כך רגישה. כי היא רואה הכל , כי היא שמה לב להכל במבט אחד. כי היא נולדה לרעות, ואנחנו הפכנו אותה לכלבת בית שגרה בעיר, כשהחושים המשובחים שלה מכבידים עליה במקום לעזור.

אך ברשותכם, נדלג לחלקים התיאורטיים יותר של מה זו רעייה ומה הם גזעי רועים:

חשוב לדעת שיש שני סוגי רועים. הרועים והשומרים.

השומרים, שביניהם הקווקזי, האסייאתי והקנגל למשל, גדלים עם העדר שלהם מינקות ורואים בו את משפחתם. בחלק מהמקרים הם גם יראו כמו כבשה, והם תמיד יהיו גדולים ומגוננים. ברגע שיבוא פולש כדי להזיק לאחת הכבשים הוא יתקל בהפתעה לא נעימה בדמות כלב כעוס ועצבני.

ויש את הרועים. ביניהם הבורדר קולי, הקורגי, הקלפי,הרועה הגרמני , הבוסרון והבריארד. לכל אחד מהם סגנון רעייה שונה לפי התנאים של השטח בו עבדו וצרכי הרועה.

ההתנהגות הטבעית של כבשים כשיש טורפים בסביבה תהיה להתקבץ יחד. לכן, אם העדר מפוזר על פני המרעה אבל אחת הכבשים מזהה טורף פוטנציאלי ומזהירה את השאר הן כולן תתקבצנה יחד. התנהגות הזו היא שמאפשרת לכלב לרעות את הכבשים ולהזיז אותן ממקום למקום. אבל עזים למשל, לא מתקבצות, ויש כלבים שעובדים עם עזים וזה יותר קשה. והקורגי בכלל אמור לעבוד עם פרות. הקלפים עובדים הרבה במכלאות. גם תנאי השטח משתנים, גם סוגי הכבשים. ולכן ישנם הרבה סוגים של כלבי רועים.

יצר הרעייה הוא סוג של ניתוב או עידון של יצר הפריי, הטרף. במשך אלפי שנים הרביעו בני האדם את הכלבים בלהקה שנטו לאגף את הטרף ופחות רצו להתנפל עליו עד שקיבלנו את כלבי הרועים שאנחנו פוגשים היום.

רעייה היא אחד מהמקצועות העתיקים ביותר שיש. הרפרנסים התרבותיים והחברתיים שלה מרתקים. כבר במסופוטמיה ובמצרים העתיקה אחד מסמלי המלוכה היה מקל רועים. המלך תואר כרועה של בני עמו, המוביל אותו למקום מבטחים. בימי הביניים, הכנסייה או ישו, תלוי, תוארו כרועה במיגוון ציורי ותבליטי קיר בכנסיות ומנזרים, המלך והאצילים שלו, ככלבי הרועים. והכבשים, הכבשים זה אנחנו, האנשים הפשוטים שצריכים ללכת לאן שאומרים לנו.

משפט המתים מאה 2 לפנה"ס

משפט המתים מאה 2 לפנה"ס. ומה יש לפרעה ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל השילטון

ואצל היהודים זה בכלל סיפור שלם. ובכולו הרועים הם הטובים ועובדי האדמה הם הרעים. החל מקין והבל ועד למלך דוד.

 

הרועה הטוב. מה יש לישו ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל לשילטונו הרוחני

הרועה הטוב. מה יש לישו ביד ? כן, מטה הרועים שלו, סמל לשילטונו הרוחני

כלבי הרועים לא גדלים עם העדר. בורדר קולים מתחילים בהכשרה שלהם בממוצע בגיל שבעה חודשים. והבנתי מעדי שעם קלפים אפשר להתחיל מוקדם יותר. זה משתנה בהתאם לגזע ולאופי הכלב הספיציפי. גם בכלבי הרועים יש הבדלים בסיגנון. יש את ה- Heelers שעובדים בעיקר עם נשיכות לרגליים ונביחות, כמו הבוסרון. ואת ה -Headers  שעובדים על ידי הזזת כבשים באמצעות נעיצת מבטים והתגנבות, כמו הבורדר קולי. יש את אלו שדוחפים את העדר לכיוון הרועה ואת אלו שנוטים יותר לדחוף אותו מהרועה והלאה.

ההבדלים בין הכלבים נוצרו בהתאם לשטח שבו עבדו ולכבשים שאיתם עבדו. באנגליה הכבשים יותר פחדניות וכרי המרעה מגודרים בדרך כלל ולכן הבורדר קולים, שהתפתחו בגבול בין אנגליה וסקוטלנד, הם כלבים שעובדים בעדינות יחסית ולא מפחידים את הכבשים.

באירופה היה יותר שטח, והוא לא היה מגודר , כך שהכבשים, גם הן מסוג אחר, פחות פחדניות, יכלו , אם הכלב לא השגיח דיו, להכנס לשדה שליד ולאכול את היבולים. בשביל לשמור על הגידולים החקלאיים, כלבי הרועים שימשו, מלבד להעברת עדרים ממקום למקום, כ"גדר חיה", שזה אומר בעצם שהכלב, במקום להיות מאחורי הכבשים כמו אצל הבורדר קולי ,רץ  בצדדים הלוך ושוב כדי לשמור שהן לא עוברות את הקו, וכך הוא מונע  מהעדר להגיע לשדות ולהזיק ליבול. הכלבים צריכים לשמור על הכבשים מעבר לקו מסויים, לא תמיד הקו הזה הוא קו ויזואלי. אז היה צריך כלבים שישמרו על העדר מחוץ לשדה, שיעבדו יותר קרוב אליהן ואפילו ינשכו מדי פעם . והרבה מהכלבים האלו עובדים גם עם נביחות.

כדי להמחיש, מצאתי ביוטיוב שני סרטונים של כלבים צעירים שמתחילים רעייה. אחד בורדר קולי ואחד בוסרון. באירופה, המועדונים שלהם נפרדים, והם לא לומדים לעשות את אותו הדבר בדיוק.

 [youtube=http://www.youtube.com/watch?v=B0sO1wdBhMY]

[youtube=http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=M8TO7lcJu4Y]

אז כן, בשביל לאמן כלב לרעייה צריך שיהיה לו בגנים את הרצון לרעות ורצון חזק לרעות. אבל זו רק ההתחלה. מכיוון שהם בעצם יודעים מה הם עושים, הלימוד הוא למעשה חיבור של הפקודות לפעולות, בהתנייה קלאסית. מחברים מילה שמתארת את הפעולה שהכלב עושה כרגע.

איגוף בכיוון השעון נקרא come bye  או שעון.

איגוף נגד כיוון השעון נקרא away או נגד.

כשאת רוצה שהם יתרחקו את אומרת להם out או רחוק.

יש אחורה, יש קדימה, יש לכי תביאי ויש עצור, כשאת מרימה יד למעלה. וכמובן – נגמר או that will do. וכך הם לומדים. אלו הפקודות הבסיסיות. בהתחלה את עוזרת להם עם הכיוונים של האיגוף בכך שאת ממקמת את עצמך במקום המתאים, זה רמז ויזואלי, ואת זזה בתיאום איתם. אחר כך, כשהם מבינים את הפקודות, את כבר לא צריכה לעזור.

וככה זה נראה שזה כבר מושלם

 [youtube=http://www.youtube.com/watch?v=uH467pHpbYw]

מה שהיה קשה לי אישית הוא שאין בכלל שימוש בשפת גוף ברעייה וגם לא חייבים קשר עין. זה הפוך לחלוטין מאילוף בכלל ואג'ילטי בפרט. בהתחלה הייתי מנסה לחסום את הכיוון שלא הייתי רוצה שתלך אליו, אבל בגלל שליירה התרגלה שכשאני מרימה יד היא אמורה ללכת לכיוון אליו היד הורמה, פשוט הפסקתי להרים ידיים. לקח לי זמן, היה לי קשה לשנות הרגלים. והיה לנו קשה מאוד עם הלעצור, חלק מזה הוא שלהרים יד באג'ילטי אומר עכשיו תקפצי. וברעייה זה אומר ההפך, עכשיו תעצרי.

אילוף לרעייה הוא למעשה כל כולו השתלטות ושליטה על היצר הטבעי של הכלב. העצירה היא קריטית והיא גם הדבר הכי הכי קשה. אף כלב לא רוצה לעצור, אף פעם, הם רק רוצים להמשיך עוד ועוד. אבל מרגע שלמדו לעצור, מרגע שהצלחת לשלוט בהם כשהם נרגשים כל כך, אז באמת אפשר להגיד שהצלחת, שאת יכולה להתקדם הלאה. הייתי גם צריכה ללמוד מה כמות הלחץ שאני צריכה להפעיל על הכלבה על מנת שתעבוד לפי ההוראות שלי. מספיק לחץ כדי שתשמע לי, ולא יותר מדי, על מנת לא לבאס אותה. היא הסתברה כקשוחה הרבה יותר ממה שציפיתי. קשוחה גם ביחס לבורדרים שהשוויתי אליהם. לפעמים היא חטפה בטעות ממקל הרועים שהחזקתי. לא הזיז לה. עוד בעיה הייתה שהכלבה מהירה מאוד וצעירה מאוד ונושכת נורא מהתיסכול כי הן לא זזות לה מספיק מהר לטעמה, וצריך היה ללמד אותה להאט. והיה לי כל כך קשה לראות את הכבשים ננשכות שאני לא מסכימה לעבוד ללא מחסום, לפחות עד שתרגע קצת ותגדל.קשה לי עם זה נורא ואני נלחצת מזה עד מאוד. גם לא נעים לי שהכבשים מפחדות ממנה. ומצד שני, בהיותה כלבה לא עדינה איתן, גם אין לה בעיה להכנס ביניהן ובין הגדר ולדחוף אליי. לכל דבר יש יתרונות, גם לדברים הכי מעצבנים.

הסדנה השנייה שהשתתפתי בה הייתה סדנה עם בורדרי עבודה שכבר עובדים ברעיית בהמות והיה מרתק לראות אותם לומדים ומשכללים את הכישורים שלהם. לראות את ההבדלים בין כלב שכבר עובד, והוא רגוע ונשלט, כי הוא מכיר ומבין מה הוא עושה, לכלבה צעירה שמתחילה רק עכשיו והיא בורדרית עדינה ונבונה. וגם הרגשתי קצת פחות רע כי ראיתי שהם כולם מטורפים והכלבה שלי היא לא היחידה, כולם מקימים מהומה כשמונעים מהם גישה לכבשים. אם הם משתחררים בטעות הם רצים אחוזי תזזית לאורך הגדר, וכולם נובחים כמו משוגעים.

נהניתי לראות את האנשים הצעירים שרעו, שיש להם הבנה עמוקה ברעייה ובכלבי רועים, והם מבחינים בדברים שאני לא מסוגלת בכלל לראות (אופי של כבשה ? איך אני אמורה לדעת איזה אופי יש לכל כבשה? אני לא מצליחה אפילו להבדיל בין אחת לשנייה). וכמובן למדתי המון מעדי אתרוג.

בין לבין עבדנו מעט עם איילה נאור והבורדר שלה נארדו. כשראיתי אותו עובד הבנתי איך בורדרים עובדים עם מבטים. לנארדו יש מבט מפחיד ואובססיבי לגמרי. הכבשים מתרחקות רק מזה שהוא מסתכל עליהן.

וליירה ? מאז שנחשפה לכבשים היא הבינה שרעייה עושים רק עם כבשים ולא עם שום חיה אחרת. עכשיו הרבה יותר קל לנו איתה. היא יותר נשלטת. הרעייה האובססיבית פחתה עד נעלמה. זה אכן פיתרון, אבל כזה שדורש השקעה.

וככה זה נראה כשזה ספורטיבי וכן, בגלל המרחק, הפקודות ניתנות בשריקות:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=jRzN61sl_Nk]

 וליירה עם יורי, בסדנה הראשונה:

ליירה רועה גם

 אני מקווה שתסלחו לי על הנכות הטכנולוגית וכן תלחצו על הקישור. וגם הוורדפרס לא מרשה לי להעלות קבצים גדולים מדי. ואיכשהו כולם גדולים מדי.

 

About the Author:

Leave A Comment