הדברים החשובים באמת (די) סמויים מהעין או ליירה ואני בחוג הישראלי לאג'ילטי

 

אג'ילטי של ה -AKC. מסלול קפיצות

אג'ילטי הוא ספורט, שהומצא בשנות השבעים באנגליה על ידי פיטר לואיס ושאב השראה מספורט הסוסים. זהו ספורט כלבני ועם זאת הוא כל כך הרבה יותר מזה.

אנשי האג'ילטי מסתובבים עם חולצות שכתוב עליהם – Agility Is(rael) is Fun. וזו הסיבה העיקרית לקחת חלק באג'ילטי, הפאן, הכיף. אם משהו הוא לא כיף לכם ולכלב, הוא לא שווה גם אם הוא מועיל באלף דרכים אחרות.

לוקה קופצת מעל משוכה

 במבט למסתכל מהחוץ ספורט האג'ילטי נראה כמסלול מכשולים שהכלבה והנוהגת שלה צריכות לעבור יחד, בזמן קצוב של 40 שניות, במסלול מוכתב ובדרך מסוימת (למשל אין לקפוץ מגג ה A frame זה עושה נזק לפרקים ולשלד, יש לרדת את המתקן בריצה מהירה. אין לעלות על השולחן מצידו המזרחי, אבל אפשר לרדת מכל צד) . הכלבה רצה ערומה, בלי קולר, בלי רצועה ובכל זאת היא נשמע לאשה שלה בצורה העמוקה ביותר שיש. והאשה ,היא נשמעת לכלבה ולסימנים שלה. מי שיכולה לרוץ מסלול אג'ילטי עם כלבתה יכולה באמת לטעון שהיא מכירה אותה. ואני צריכה להוסיף – המסלול משתנה בכל ריצה ! אי אפשר ללמוד אותו בעל פה. הכלבה תמיד חייבת לשים לב למה שאת מסמנת לה. ולכן בסיס האג'ילטי הוא הבנה ותקשורת, ושיתוף הפעולה בין כלב ואדם. לדעתי זה תמיד מדהים לגעת בהכרה, בתודעה של יצור אחר, במיוחד שאותו יצור אינו מהמין שלנו.

לוקה עוברת שרוול. המתקן שהכלבים הכי פחות אוהבים

אני לא מומחית ( ואני מדלגת כרגע על כל הסבר טכני כי זה פחות חשוב בעיניי), ואני מצטטת כאן את דנה ורדינון , שופטת אג'ילטי מוסמכת ע"י ה – FCI    , ואז אתחיל לדבר קצת על החוויה של ליירה ושלי.

"

פקודות/ הוראות קוליות חשובות לאימון אג'יליטי, אך חשובה לא פחות ולמעשה אף יותר היא שפת הגוף. באג'יליטי הנוהג מנסה לעזור לכלב עד כמה שאפשר לבצע כראוי את המסלול ולצורך זה הנוהג עושה שימוש בשפת גוף. יש טכניקות אוניברסאליות של שפת גוף, אך לכל נוהג שפת גוף וקצב משלו וכך גם שפת הגוף של הכלב והקצב שלו.

כאן באה לידי ביטוי התקשורת הגבוהה הנובעת מקשר עמוק.

ההיכרות הצמודה, האהבה ללא תנאים (של שני הצדדים), הנאמנות , השמחה בעבודה משותפת, הם אלו שמולידים את האג'יליטי האמיתי ובמיטבו כפי שאני רואה זאת.

אומרים על בני זוג ש"כשישנים על אותו כר מקבלים את אותו הראש" אז בתחום האג'יליטי גם זו אמיתה. איני אומרת שבכדי להצליח צריך לחלוק מיטה וכרית עם הכלב – נהפוך הוא ,אך יש לשתף את הכלב כמה שיותר בפעילויות הפנאי שכן הכלב הוא חלק בלתי נפרד מהלהקה מהמשפחה: טיולי הבוקר הלילה, ההליכה, הג'וגינג, יציאה לחיק הטבע, לים, השמחה במפגש המחודש כשחוזרים מהעבודה, המשחקים במשיכת חבל ובכדור, ההברשה, החפיפה, המגע והפינוק.

נוצר אמון (trust )שמקנה בטחון ואהבה ואלו האחרונים מעניקים שמחה ורצון לעבודת צוות.

כל מערכת יחסים בין הנוהג לכלבו מוקרנת על המסלול. כלב ללא בטחון אהבה ושמחה באימון עלול להסס ואף לסרב לבצע מכשול מסוים . הייתי עדה לתקרית מצערת בה בעת אליפות כלב ביצע מיכשול בצורה לא מושלמת – אז מיד הנוהגת קראה לו תוך כדי שהפגינה כעס. בתגובה הכלב ברח ממנה ובכך הפגין פחד מהעתיד לבוא. השופט כמובן לא אהב את שקלט והחליט לפסול את הצוות לא רק ממסלול זה אלא מביצוע יתר המסלולים באותה תחרות ו"אות קלון" הוטבע בה.

מבחן אג'יליטי מורכב ממסלול שאורכו כ 160 מ' ואשר מכיל

כ 20 מכשולים ועל הצוות לבצע אותו תוך כ 40 שניות. כאשר כל שניה ואף מאית שניה הן משמעותיות. שפת גוף לא נכונה יכולה לגרום לפסילה וכך גם איחור במתן פקודה/ הוראה. התקשורת וקריאת שפת הגוף של הכלב והנוהג תוך כדי ריצה חיונית להצלחה. הנוהג והכלב הם שילוב, צוות, שאין שני לו. הם מכירים את שפת גוף של שותפם על כל הניואנסים הקטנים בינהם: גודל הצעד, שינוי בו, מנוד ראש, הטיית זנב, הטיית גוף,הנפת יד ומבט. בלי לדעת אנחנו קוראים סימנים כה רבים בשניות מועטות – אנחנו: הכלב והנוהג קוראים את המפה המיוחדת שביניהם. המשוררת לאה גולדברג בשיר האהבה שלה "סליחות" הטיבה לתאר זאת במילים "ולמדתי שם של כל ריס וציפורן "

דנה ורדינון

—————————————————————————————————————–

 

האג'ילטי , כפי שליירה וחברי קבוצתה הכלביים חושבים עליו , הוא לונה פארק. הם נרגשים , נהנים ומאוד רוצים לעבוד. המדריכים בונים את ההיכרות של הכלבים עם המתקנים כך שגם הכלב החשדן והחששן ביותר יהיה נלהב ושמח להתנסות. הכל נעשה בהדרגתיות ובשיטות חיוביות. אפשר לרפא ולאזן כלב חששן, פחדן, תוקפן או נלהב מדי על ידי אג'ילטי. הספורט נותן לכלב כלים לשליטה עצמית ולשליטה ריגשית. במגרש הכלבה היא זו ששולטת , היא זו שבוחרת. את והיא ביחד. אתן צמד. ושתיכן חשובות באותה המידה.

האג'ילטי לא משלב בתוכו שום כפייה שהיא. את לא דוחפת את הכלבה על המתקן, את מחכה שהיא תעלה או תכנס אליו על פי הבחירה שלה. אם את תעשי את זה נכון, והמדריכה (או המדריך) ידאגו שתעשי את זה נכון, אתן תבחרו ביחד.

לוקה קופצת דרך הצמיג

גיליתי שכדי לעבוד נכון יש שלושה דברים חשובים –  המצב רוח והמצב שלי בכלל, מצב הרוח של הכלבה, והסביבה שלנו. אם אחת מאיתנו לא מתפקדת טוב, השנייה גם תכשול. אני צריכה להיות עירנית לכלבה. מה שהיא מרגישה, מה שהיא צריכה ומה שהיא רוצה, הוא הדבר הכי חשוב, הכי חיוני לעבודה מוצלחת. באימון בו הייתי מפוקסת היא עבדה נהדר, באחד אחר בו הייתי מטושטת גם היא הייתה מבולבלת לחלוטין. איזה הבדל.

יש טווח ריגשי מסוים שחייבים להישאר בו. היא צריכה להיות נרגשת ונלהבת כדי לעבוד כמו שצריך, אבל לא יותר מדי. וכבר היה לי יותר מדי. כמובן שגיליתי שעברתי את הסף רק אחרי שעברתי אותו. כלבה שרצה מסביבך בסיבובים נובחת ונושכת את העקבים שלך ? הרבה יותר מדי. כלבה שרצה מסביבך גונבת את צעצוע המשיכה שלה ורצה בסיבובים בדשא ? גם יותר מדי. לעומת זאת, אם התעצבנתי או הייתי רצינית היא ירדה מייד לתת ביצוע ותת חשק. גם לא טוב. זה מאתגר להחזיק אותה באותה רמה של מצב רוח מרומם ושמח, אבל לא בהתלהבות היסטרית.

כשבאים לאג'ילטי רואים מייד שזהו ספורט שהבורדר קולים מאוד דומיננטיים בו. הגוף הגמיש והאתלטי, האינטיליגנציה, הנכונות לעבוד, הזריזות וכל תכונות הרועה מאפשרים להם להצטיין בו. בהחלט יש הרבה מאוד גזעי רועים בחוג, בורדרים כמובן, רועים אוסטרליים, מלינואות ,רוע"ג, בירדד קולי ובוסרון . אבל כל סוגי ומיני הכלבים יכולים להשתתף בו ולהצליח. בקבוצה של ליירה ושלי יש שלושה פודלי ענק, ו-ויסלה אחת, מלבד הרועים. בקבוצות אחרות ראיתי לברדורים , כלבים מעורבים וכמובן את לוקה, הדוברמנית. ושמעתי מדנה ורדינון שפעם היה גם באסט האונד שעשה אגילטי בישראל.

ליירה ואני לא התחלנו טוב. היו לי בעיות עם ליירה מההתחלה. בעיות שלי. בעיקר כי ליירה באה מייד אחרי הכלבה שהכי אהבתי בעולם. ואני תמיד השוויתי ביניהן והיא תמיד הפסידה. ואנחנו לא הכי מתאימות, היא כלבה רגישה ובי יש משהו אגרסיבי ואובססיבי. כתוצאה מכך, היא סירבה לשתף איתי פעולה,היא סירבה לעבוד איתי, היא סירבה לסמוך עליי והיא צדקה. אבל החוויה של האג'ילטי ריפאה את הקשר שלנו וזה קרה כבר אחרי האימון הראשון. מיד אחריו היא עברה לישון איתי בחדר, ליד המיטה שלי.  וקודם היא העדיפה את הכורסה ליד המרפסת. עכשיו היא בוחרת ללוות אותי לכל מקום אליו אני הולכת.

וזה שהיא רגישה כל כך לסביבה ולכל מה שמשתנה במרחב, מסתבר שזה יתרון באג'ילטי ולא כאב ראש כמו שזה בדרך כלל. הכלבה מודעת להכל. והיא רגישה לכל ניואנס בשפת הגוף שלי, עוד יתרון. ואני בכלל לא ידעתי עד כמה היא מודעת. רק שעבדנו על מתקן הגשר. גיליתי שכל תזוזה קטנה שלי, כל הפניית כתפיים ולו הקטנה ביותר יכולה לגרום לה ליפול ממנו. ולעומת זאת, כל מילת עידוד יכולה למשוך אותה הלאה. כשאני רצה היא תרוץ. כשאני הולכת לאט היא תאט, כשאני שמחה היא תהיה שמחה וכשאכעס, טוב, אני לא אכעס יותר.

עכשיו אני מבינה אותה יותר.עכשיו אני יכולה לראות את הדברים הטובים שיש בה. לא, זה מעבר לכך, אני פשוט יכולה לראות אותה. ולא לראות אותה ולחשוב בטינה שהלוואי שהיא הייתה מישהי אחרת, וזה בסדר להתגעגע, וזה לא עושה אותי אדם רע שאני לא אוהבת את ליירה באותו האופן או באותה העוצמה. ומאז שהתחלנו עם האג'ילטי הכלבה החלה לשמוע ולציית. עניין המשמעת סודר ונגמר.  כבר אין לי הברזות ותיחמונים. או סירובים. היא משתפת פעולה. לפעמים היא לא מבינה מה אני רוצה, לפעמים אני מבלבלת אותה ולפעמים היא מאבדת ריכוז. אבל בכל זה ניתן לטפל.

באג'ילטי יש חלק של משמעת שעושים כחימום לפני האימון. שזה בונוס. וכל פעם שאנחנו שם זו עוד הוכחה בשבילי שאנחנו בדרך הנכונה. לפני האג'ילטי ליירה לא הייתה מוכנה לעבוד איתי. הייתי יכולה ללמד אותה בקלות, זה כן, והיא הייתה לומדת מהר,ומאוד נהנית, ואז היא הייתה עושה בדיוק בדיוק ההפך. המשמעת היא לא כייפית עבורה, היא חזרה על מה שהיא כבר יודעת והיא לא אתגר,  הרי היא לא אג'ילטי. אבל מה שמניע אותה היום לציית לי הוא הדבר שחשוב לי . עכשיו ליירה לא  סתם מבצעת פקודות. היא לא רק הולכת ברגלי, יושבת, עומדת, שוכבת או באה אליי.   היא עושה את מה שהיא עושה, כי היא רוצה, כי היא שמחה, כי היא רוצה כי אני רוצה. כי יש בינינו קשר. 

ליירה עושה A

אז כן, השורה התחתונה היא שהכלבה עובדת. אבל זו מסתבר לא השורה התחתונה שלי. את השורה שלי  אולי לא יכולים לראות, אבל אני מרגישה אותה. סוף סוף אני מחוברת אליה ולעצמי

אני לא הבנאדם הכי טוב בעולם, ובטח שלא המאלפת הכי טובה, יש בי כל כך הרבה פגמים ושגיאות וחששות ופחדים וכל כך הרבה דברים ללמוד. אבל כל סיפור האג'ילטי מלמד אותי כל פעם מחדש שאני לא מסתכלת על העולם ועל עצמי בדרך הנכונה. ובגלל זה גם את ליירה לא ראיתי כמו שצריך. למה להתעסק במה שאין ואף פעם לא יוכל להיות, כשיש כל כך הרבה דברים שיש ? אנחנו הצמד ואף אחת מאיתנו לא ניתנת להחלפה. אנחנו בלתי ניתנות להשוואה. אנחנו זה מה שיש. אנחנו כאן. וכל מה שאנחנו צריכות ללמוד זה רק על עצמנו, ואיך להיות יותר ויותר אנחנו בכל יום שעובר. אולי זו הדרך היחידה שבאמת אפשר לקרוא לה הצלחה.

 

עונת האג'ילטי כבר נפתחה אבל עדיין אפשר להצטרף.

לכו לאתר של החוג הישראל לאג'ילטי, בררו פרטים, ואני מקווה לראות את כולם באימונים הבאים.

בחי-כיף בראשל"צ.

תודה לורד המאלפת שנתנה לי רשות להשתמש בתמונות שלה ושל לוקה המקסימה

נ.ב. המתקנים לא מתאימים לקווקזים, אייריש וולפהאונדים, דוג דה בורדו ודני ענק. אז, חוץ מהם

כולם.

ויש גם סדנאות ! הן מיועדות לכל מי שמתעניין בתחום. גם לאנשים בלי ניסיון באג'ילטי. 

והנה שני הפרסומים הרלבנטיים :

וגם

והבנתי שעומדת להפתח קבוצת אג'ילטי באיזור חיפה

פנו לאיילה נאור עבור עוד פרטים 

ועוד משהו מהמם. כי אני פשוט חייבת. זהו וידאו יו טיוב של יעל חזן ודיון שלומדות עכשיו אג'ילטי

בהולנד. הוא נהדר בעיניי כי הוא מראה את האמצע של תהליך הלימוד 

 

וזה הבלוג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s