מפלצת

(מוקדש לבשמת ביום הולדתה)

אני לא מוכשרת מספיק כדי לכתוב על אהבה. אבל אני חושבת שעדיף לנסות ולהכשל מלא לנסות בכלל

לילה

יורי סיפר לי על כלבת פיטבול שמתעללים ומכים אותה, ושננטשה ללא אוכל והיא נעולה לבדה בבית כבר חמישה ימים. אז שכנעתי אותו שנציל אותה.

במשך השנים אספתי המוני כלבים נטושים, אומללים או מופרעים וכבר נמאס לו. אבל חייה של הכלבה היו בסכנה והבטחתי שהיא לא תישאר אצלנו, אנחנו נציל אותה ונשקם ונמסור. כמו שתמיד עשינו.

מצאנו טרמפ (ותודה לשחף פלג) ויצאנו לדרום. כשהגענו השעה הייתה כבר שתיים בלילה. התייעצנו איך נפתח את הדלת, האם נפרוץ אותה ? מה נעשה אם השכנים יתערבו? אולי כדאי לטפס דרך החלון ? אבל אם כן, אז איך נסחוב אותה בחזרה איתנו ? ואם המשטרה תתפוס אותנו מה בדיוק נגיד ? הסכמנו שלשלטונות אנחנו לא נתקשר, השלטונות לא אוהבים פיטבולים. הם הורגים אותם.

בסוף הסתבר שהדלת לא הייתה נעולה ויורי נכנס בשקט ויצא עם הכלבה, ולי נהיה חושך בעיניים.

"אמרת שזה פיטבול", התמרמרתי מאוד. "מה, זה לא פיטבול?" , הוא שאל. "לא זה לא", התעצבנתי. "פיטבולית שוקלת לכל היותר עשרים , עשרים וחמש קילו. החיה הזו בגודל שלי".

"אבל יש בה פיטבול", התעקש. "בטח שיש בה פיטבול, זה כדי שתהיה אכזריות גנטית לבעלי החיים שלנו. הרי חשיפה היא לא עברה. ובצד של האמא בטוח יש גם איזה דוגה (שאחראית לגודל ולמנשך ההפוך), הצד של הדוגה זה בשביל התוקפנות לזרים – אנחנו הזרים, אם לא הבנת".

"אז את לא יודעת איזה גזע זה?" , הוא ספק קבע ספק שאל, "ברור שאני יודעת איזה גזע זה, זה הגזע שידוע ככלבתם של בני בסקרוויל". "אז אנחנו לא לוקחים אותה ?" הוא קיווה,"יאללה, יאללה, תעמיס את המפלצת למכונית. היא בכל זאת כלבה. אני לא מתכוונת לוותר לה במילימטר. רק תשים מחסום".

והמפלצת עמדה שם. דרוכה כולה, נוקשה קפואה ועצבנית. שמנו לה מחסום. דחפנו אותה למכונית (באמת דחפנו, היא עמדה לה כפרה,) ונסענו.

קראתי לה לילה. כי חושך זה בזכר.

והמפלצת ישבה קפואה ומכווצת במכונית וכך הצליחה לתפוס רק חצי מהמושב האחורי.

"מפלצת, את בסך הכל כלבה. אני לא מתרשמת" , הודעתי לה כשגררתי אותה במדרגות לעבר הדירה.

בלילה הראשון היא השתינה ליד קערת המים ואכלה את המשקוף של הדלת. בבוקר הוצאתי אותה. עדיין עם מחסום, עדיין מנותקת, עדיין קפואה, לא יודעת ללכת עם רצועה. היא מושכת אותי ואני מושכת בחזרה, אחרת אני עפה.

התחלתי לעבוד איתה. היא הייתה מוכנה לקחת אוכל אבל לא הייתה מוכנה לעשות שום דבר אחר חוץ מלעמוד ולבהות. משכתי ומשכתי והיא נשרכה אחריי. "אני לא אוותר לך במילימטר, מפלצת", נאנקתי בעוד אני מושכת את כלבתם של בני בסקרוויל אחרי," את תראי, אני יותר עקשנית ממך ואת בסך הכל כלבה. מצידי אנחנו נהיה כאן כל היום". ובאמת היינו שם אחוז די מכובד של היום. ושלוש שעות לקח לי, עד שהואילה בטובה לרדת ולשכב. לא שהיא עשתה את זה בנפש חפצה. לא, לא. היא פשוט הבינה שאני לא אוותר ואם היא לא תשכב, אני לא אזוז, אני לא ארפה ואני לא אלך. היא נכנעה כי הייתה עייפה. כי יצאנו לריצה, כי הייתה מותשת כי וביקשתי ודרשתי ממנה שוב ושוב לעבוד ולעבוד.

והיה גם השיקום הפיזי. הכלבה הייתה מכוסה בקרחות ורזה עד מאוד. וכמובן מייד אחרי הריון ולא מעוקרת. חששתי מהזמן בו תרגיש טוב ותהיה חזקה. גם כך היא הייתה חזקה ממני. ואני החלטתי כתוצאה מטירלול טהור שלמרות ההליכה המזעזעת ולמרות הנימוסים הגרועים אני לא שמה עליה דוקרנים או האלטי. אני אשתמש בחנק רגיל ובמשקל הגוף שלי ובתנועה נכונה ואנחנו נסתדר. ובאמת הסתדרנו. בערך. חוץ מבמקרים בהם לא הסתדרנו.

אחרי שלילה הבינה, ולקח לה זמן , שאין לה ברירות, היא צריכה לעבוד כדי לאכול או לטייל או לקבל דברים (וכל הקונספט היה חדשני מאוד עבורה. עד אז היא לא נחשפה לרעיון שכלב צריך לעבוד), היא גילתה שבעצם זה לא סוף העולם. מקבלים אוכל (אין ארוחות חינם בבית מקערה. את לא עובדת את לא אוכלת. ואכן היו כמה ימים ללא הרבה אוכל כי המפלצת סירבה לרדת לארצה) ויחס ובעצם, זה נחמד למדי. ואז גיליתי שחוץ מזה שהיא עקשנית לבדה כחמור ופרה וצפרדע וכמה כלבים יחדיו. היא פשוט מטומטמת. לגמרי.

"היא קצת יותר חכמה מנעל", אמרתי ליורי, " אני המומה כל פעם מחדש מהעובדה שהיא מצליחה למצוא לבד את הדרך לקערת המים .לפעמים אני הולכת בשקט רק כדי לבדוק שהיא עדיין נושמת. ייתכן שמתישהו היא תשכח לנשום, אתה יודע. יותר מדי אתגרים אינטלקטואליים בבת אחת ".

כמובן שנבואתי הלילית התגשמה, וברגע שהמפלצת החלה להרגיש בבית, התחלנו להינות מתופעות שונות ומשונות שהיו משמחות אותנו עד מאוד אם היינו ערסים אפילו קצת. כגורה היא כנראה לא נחשפה טוב לבעלי חיים אחרים, ואכן הייתה בה איזושהי אכזריות מובנית כלפיהם. ולכן הייתי מסתובבת איתה בחוץ עם מחסום רשת. מניסיוני עם כלבים ידעתי כמה מהר כלב מיומן יכול לשבור מפרקת לחתול גם אם הוא קשור ברצועה. ואני מאוד אוהבת חתולים. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.

והייתה גם התוקפנות כלפי בני אדם, לרוב כשהיא חשבה שמנסים תקוף אותי. באופן מופרע לחלוטין ,למרות שהייתה סתומה, כשזה נגע לאלימות, היא ידעה מה לעשות ואיך להגיב. היא הייתה דוחפת אותי הצידה ונעמדת מלפני , בלי לבקש רשות, ונוהמת באופן מאיים ביותר. בשלב הזה כל אלפי התמהונים שגרים בסביבה וויתרו על עימות והסתלקו בחיפזון תוך שהם מנסים לתפוס כמה שפחות שטח. והיא הייתה חוזרת למקום שלה לצד שמאל שלי, מתיישבת, מחייכת חיוך גדול שחושף המון שיניים ולסת ענקית וממשיכה את הרגלי שלנו.

אני חייבת להגיד שבניגוד למה שהציבור סבור, כלב טיפש זה אחלה. יש יתרונות בכלב מטומטם. אלו הכלבים הכי ממושמעים. האילוף לא משעמם אותה, למרות שאת חוזרת על כל דבר בערך חמישים פעם עד שזה נקלט. וברגע שהיא הבינה, היא זכרה את זה בדיוק באותה הדרך בה לימדתי. היא גם לא הייתה מספיק חכמה כדי לתחמן ולהתחמק. או להתפרע. שום דבר לא מפריע לכלב המטומטם לעבוד. הוא אטום למדי והסביבה פחות משפיעה עליו. כלבתם של בני בסקרוויל הייתה כה אטומה וחסונה , שיכלתי להפעיל עליה לחץ מטורף והיא יכלה לספוג עוד ועוד ועוד. אף פעם קודם לא עבדתי עם כלב שיש לו כזה חוסן נפשי ופיזי. הגענו לרמות מטורפות של עבודה. והבנתי שוב, שאינטיליגנציה, זה בטח טוב לכלבי עבודה בשטח שצריך להחליט החלטות חשובות שנוגעות לחיי אדם. אבל אם את רוצה כלב בייתי או אפילו כלב לספורט, הכלב המטומטם הוא המועדף.

בשלושת השבועות הראשונים, שהיו כמו טירונות, ריצות ושעות ארוכות של אילוף. היא הייתה קפואה ומסוייגת. ואז היא התחילה להפתח, הסתבר שהיא כלבה מאוד מאוד שמחה. אולי אני הפכתי אותה לכזו. כל שפת הגוף שלה השתנתה. והיא השמינה והבריאה. כשהייתי חוזרת הביתה, היא הייתה קופצת מסביבי ובוכה. וכל גופה היה מקשקש משמחה. כשהיינו עובדות, היא הייתה עושה כל מה שהייתי מבקשת ברגע שהייתי מבקשת. כי אני ביקשתי. הדבר הכי קשה עבורה כמובן היה להישאר לבד.

יום שישי אחד הלכנו בצהריים למדרחוב בפתח תקווה. השארתי את המפלצת בארצה (עם המחסום, בכל זאת כלבה ענקית ומלא אנשים) והלכתי משם. נעלמתי מהעיניים שלה. וידעתי שהיא לא תזוז. היא לא תזוז, כי אני אמרתי. כי לימדתי אותה שאסור לזוז. כי עברנו על כל השלבים והיא הפנימה והכלילה. חיות, אנשים, גירויים, מקומות שונים, רעשים. ידעתי שלא לזוז זה לא לזוז מכל מצב. כשחזרתי ראיתי אותה שוכבת שם באמצע, אנשים עוברים מכל הכיוונים והיא רועדת מהפחד, אבל לא זזה. כי אני אמרתי.

זו הייתה הפעם היחידה שראיתי אותה מפגינה פחד אחרי שהתחברנו. הבנתי אותה. היא בטח חשבה – החיים הם כאב ועונג, והם ריצה, ושינה ואכילה, והתגלגלות בדשא, ושמחה ומשחק, הם הקרבות האכזריים של הזכרים, והייחום וההזדווגות, הם דחפים ויצרים, הם רעב וסקרנות ועקשנות ותאווה ורצון להרוג. ופעם הם היו גם פחד. הרבה פחד. אני תמיד פחדתי לפני שהכרתי אותך, אבל אני כבר לא צריכה לפחד יותר כי את עכשיו כאן. כי יש לי אותך. כי אני שלך.

וזה היכה בי ככה ביום אחד, אחרי שלושים ומשהו שנים הבנתי שעד עכשיו מעולם לא הייתי נאהבת, שעד המפלצת אף אחד אף פעם לא אהב אותי באמת. אלו היו חיקויים חיוורים של אהבה ,לא הדבר האמיתי. על אנשים בכלל אין מה לדבר. האהבה שלהם תלויה בדברים, היא תמיד על תנאי. והכלבים האחרים, יש לי איתם יחסים מלאי חיבה והבנה. דו קיום סימפטי ומהנה, משהו שיש בו אהבה. אבל הם מעולם לא הגיעו לעוצמות הרגש של המפלצת. אולי הם פשוט חכמים מדי. ואולי זה משהו אחר. אני רק יודעת איך הרגשתי שהבנתי מה זה באמת להיות נאהבת. ומה זה לאהוב בחזרה.

הייתי באה הביתה במהירות כדי לבלות את כל הימים איתה. כי הזמן איתה היה הדבר הכי יקר והכי מהנה. היינו הולכות ברגלי למרכז העיר ובחזרה. אתם מכירים כלב שיכול ללכת ברגלי במשך חצי שעה ? טוב, לילה יכלה. ואני ציפיתי שתוכל. כי בשבילה לא היה דבר מעניין או חשוב ממני. זה היה קל עבורה. והיינו רצות ארבע קילומטר כל יום. וכל צעד היה ברכה.

יש לי משחק כזה שאני משחקת עם עצמי. על איזה אדם היה הכלב אם הוא היה אדם. כבר פגשתי ואילפתי מעצב חלונות ראווה ניאורוטי, פרופסור לשפות המזרח התיכון הקדום, את ח"כ אנסטסיה מיכאלי בדמות כלבה (כן, כן), באסטיונר, מפעיל מכונות משחק לא חוקיות, ומזכירה בביטוח לאומי (וזה בדיוק כמו שזה נשמע). על לילה תמיד חשבתי כשומר רוסי. אחרי שיצא לי להכיר אותה קצת יותר, הבנתי שהיא בטוח הייתה סוכנת שטח בקגב. העבודה שלה תמיד הייתה כל כך מדויקת, שאם היא הייתה במקומם של הסוכנים שחטפו את אחיו של הטרוריסט בלבנון, היא בוודאי הייתה מתקשרת למפעילים שלה ושואלת אותם איזה אוזן לחתוך, את השמאלית או הימנית ? דמיינתי אותה כאישה צעירה גבוהה ורחבת כתפיים עם קול עמוק ושקט, שיער חום חלק ואסוף ותווי פנים סדורים ורגילים.

לא רציתי שהיא תלך לעולם. למרות שהבטחתי. ודיברתי עם יורי שנשאיר אותה, אבל הוא לא רצה. ואני חשבתי שהוא יותר חשוב ממנה, ואני הבטחתי. אז ככה בקטנה חיפשתי לה בית. אבל לא התאמצתי יותר מדי. עד שיום אחד קיבלתי טלפון שמישהי ראתה את התמונה שלה ופשוט התאהבה בה והיא רוצה רק אותה. הרמתי טלפון לאותה בחורה , התרשמתי שהיא רצינית ועשתה עבודת הכנה מדויקת. וקבעתי להפגש איתה בפארק. זיהיתי אותה מיד מרחוק. היא לא הייתה צריכה בכלל להציג את עצמה. היא נראתה בדיוק כמו לילה. אישה צעירה גבוהה ורצינית, עם כתפיים רחבות ושיער חום אסוף ותווי פנים רגילים, שמדברת בקול שקט ועמוק.

ביקשתי כמה ימים להפרד. ובזמן הזה טיילתי איתה. כשהבאתי את המפלצת לבית של קטיה. הלכנו ברגלי בפעם האחרונה ואני בכיתי לאורך כל הדרך והבנתי שכל הזמן הזה שאמרתי שאני לא אוותר לה בכלום, זו הייתה בעצם היא שלא וויתרה לי. רק היא. שתמיד אמרתי לה שהיא מפלצת וכלבתם של בני בסקרוויל ועכשיו אני יודעת את המשמעות האמיתית המילים שלי. שתפקידן של מפלצות הוא לאהוב, רק לאהוב. הן פשוט בלתי מובנות. אנחנו תמיד עושים להן עוול.

קטיה ולילה התחברו נהדר. גם כי הדרכתי אותן. אני יודעת שקטיה היא בית מושלם עבור לילה שהיא משקיעה בכלבה שלה את הכל, שהיא הרבה יותר מתאימה ממני. וגם החיות שלי הרוויחו, החיות שלי לא צריכות יותר לסבול מלילה, והן סבלו.

אבל אין יום שעובר שאני לא חושבת עליה לפחות כמה פעמים ומצטערת שהיא לא פה, המפלצת. ויתרתי עליה למען יורי, ועד היום אני לא בטוחה אם עשיתי את ההחלטה הנכונה, ואולי הייתי צריכה לוותר עליו. באמת שאני לא בטוחה.