סיפורים קצרים על אגרסיה – ג

/, התנהגות, כלבים, סיפור, שמופי/סיפורים קצרים על אגרסיה – ג

סיפורים קצרים על אגרסיה – ג

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

 

 

מעשה אבות סימן לכלבות

 

התכוונתי בכלל לכתוב על תוקפנות ציד, אבל היום ראיתי משהו שהזכיר לי את סוג התוקפנות הכי קשה להכחדה – תוקפנות נלמדת.

תמר דנגור

 בתמונה: ליידי וסימבה. צילום: תמר דנגור

יש שני דברים שמשפיעים על ההתנהגות אצל כלב. התורשה והסביבה. אבל רק על גורם אחד אנחנו יכולים לשלוט, על הסביבה. כלומר, למה נחשוף את הכלב (פחות או יותר) , אילו התנהגויות שלו נבחר לחזק, ומאילו התנהגויות נבחר להתעלם או להעניש, אילו התנהגויות נבחר להכחיד, כי הן לא מוצאות חן בעינינו.

בגלל שאנחנו,בני האדם, יצורים מורכבים עם רגשות מעורבים ותת מודע, לעיתים נלמד את הכלב שלנו בלי שנתכוון דברים שלא תכננו ללמד, או שלא ידענו שאנחנו רוצים ללמד, או שחשבנו שאנחנו רוצים ללמד משהו אחד אבל עמוק בלב אנחנו בעצם רוצים משהו אחר.

מכיוון ששפת גוף לא משקרת (אם כי לעיתים היא מבלבלת מאוד) והכלבים אלופים בהבנה שלה. והתנהגות גם היא לא משהו שאפשר לפרש באופן דו משמעי (כלומר, הכלב לא יכול לפרש אותה ככה), הם לומדים בדיוק מה שמלמדים אותם. ואז אנחנו באים אליהם בטענות

לפעמים זה מצחיק. כמו האישה שהאכילה את הכלבה שלה כשזו הייתה על הספה כדי שתרד ממנה והתפלאה למה הכלבה חוזרת שוב ושוב לעלות על הספה. אבל לפעמים זה פשוט עצוב. כמו במקרים שאנחנו "בטעות" מלמדים את הכלב להתנהג בתוקפנות.

למה "בטעות" ? ולא בטעות בלי מרכאות ? כי זו טעות רק ברובד אחד. בשאר הרבדים הכלב שלנו הוא קורבן לכל השלכה אנושית אפשרית ונשוא הרגשות שלנו. אנחנו מסתכלים עליו, אבל רואים את עצמנו וכאן מתחילות הטעויות שאנחנו עושים. וכולנו עושים טעויות שלא יהיה לכם ספק. 

כולנו מכירים את השמופים ובעליהם. כולנו יכולים לראות בקלות איך כלב הופך לשמופי. זה קורה שנותנים לו לעשות כל מה שהוא רוצה, לא מציבים לו שום גבולות וכשהוא נושך, אז מחבקים אותו ומדברים אליו בקול גבוה ומצחיק.  אבל אני לא רוצה לכתוב על מה שהוא מובן מאליו.

מכיוון שההאשמות שלי הן כה קשות, אני אכתוב פה על הטעויות שלי. כמה חבל ,שכרגיל, מודעות זה דבר שמתפתח בהדרגה.

הדבר הראשון שליידי עשתה בחמש דקות הראשונות שלנו ביחד בעולם, מייד אחרי שירדה מההסעה מהבסיס הצבאי , שם מצא אותה יורי, הדבר הראשון שהיא עשתה – היה לתקוף את הכלבה של השכנים. הכלבה של השכנים בכלל לא ידעה שהיא כזו. ואולי הייתה מעט אסרטיבית ונלהבת מדי בגישתה הכללית. אבל מכות לא הגיעו לה. "טוב, היא בטח מאוד לחוצה ונרגשת", אמר יורי.

אחרי יומיים היא הלכה מכות עם הרוטווילרית בפארק. "טוב, זה בפירוש הגיע לה, הרוטית הזו היא בריון מגעיל שנטפל ומאיים על כל הכלבים וטוב שמישהו לימד אותה לקח". ואז אחרי שבוע היא רבה עם האמסטף מהבלוק השני. גם לו "זה הגיע". וכך זה המשיך.

 עד עכשיו זה סתם נשמע כמו שני אנשים שבטוחים שהכלבה שלהם מושלמת והם לא מסוגלים להעלות בדמיונם שהיא מסוגלת לעשות משהו רע. צריך לזכור שבכל שאר הדברים בעולם נראה היה שהיא מושלמת. צייתנית, חכמה, אוהבת אדם ברמות לגמרי מופרזות ובדרך כלל גם מאוד נחמדה גם עם כלבים. והריבים, היה נראה שהם קורים בו זמנית ושני הכלבים מתנפלים זה על זה, בבת אחת.

כמות ההתנפלויות הלכה וגברה. העובדה שגרנו בשכונה בה רוב הכלבים היו מעורערים למדי (והלכו ללא רצועה וללא ליווי אנושי) , לא עזרה לנו להבין שיש כאן איזושהי בעיה גם מהצד שלנו. לא הבנו שיש לנו בעיה גם כשאמסטפים שהיו רואים אותנו היו מעדיפים לעבור לצד השני של הכביש ולהמשיך משם.

אז נהייתי אלופה במניעה, ובאבחנה, ובקריאת שפת גוף, ובניהול הסביבה, ובהפרדה כשכבר יש קרב, ובטיפול ברכושנות (כל הצעצועים הם שלי, אם כלב אחר לוקח אותם, זו בעיה שלי). אבל לא צימחתי עיניים בגב, לא פיתחתי ראיית רנטגן שמזהה אותם כשהם אורבים בשיחים, או יכולת לניבוי עתידות כשההתנפלויות קרו ברגע. אז הצלחתי למנוע כמעט את כל המקרים ועדיין, למנוע היא המילה הנכונה. לא לחסל, רק לנהל. כי שכחתי דבר אחד חשוב, כי מרוב שהתייחסתי למה שהכלבה עושה שכחתי לחשוב על מה שאני עשיתי כל הזמן הזה.

אם תשאלו אותי עכשיו למה ליידי היא כזו זה יהיה פשוט לענות, כבר יש לנו יותר מאחת עשרה שנים ביחד. היא נהנית ללכת מכות, יש לה נטייה טבעית בכיוון הזה, חלק מזה בטח קשור לעודף מרץ, חלק הוא רצון לשליטה בהתנהגות של אחרים. אבל היא לא צמאת דם, אף פעם לא היו נזקים קשים יותר מסימני שיניים. כבר היו לי כמה כלבים שבאמת רצו להרוג וזה נראה אחרת לגמרי.

ומצד שני יש לה גם נטייה טבעית (או הייתה לה) לאכול מהרצפה וללעוס חתולים ובכל זאת את זה היא לא עושה ובזה הצלחנו לטפל בהצלחה מרובה (ובמאמץ רב).

הדבר היחיד שהשתנה זה אני.

יום אחד יורי הבין, "זה בגללך היא רבה, בגללך". נורא התעצבנתי והכחשתי במרץ, הרי עשיתי הכל נכון." אם את עושה הכל נכון, למה את נראית ונשמעת כל כך מאושרת ? את אומרת ,"ליידי, לא", אבל נשמעת כמו, תמשיכי ליידי ותקרעי אותו. והכלבה שלנו לא מטומטמת". לקח לי כמה שנים להבין שהוא צדק.

יש לי שפת גוף מאוד ברורה וזה מאוד עוזר לי עם כלבים כי זה מקל עליהם להבין אותי. כשאני שמחה השרירים שלי רפויים, התנועות שלי חופשיות ורחבות והפנים שלי רפויות ואני ממצמצת. כשאני עצבנית, אני כולי מתקשחת, נוטה קצת קדימה הפנים שלי נסגרות וננעלות והעיניים שלי מתבלטות. זה לא היה לה קשה לראות שכל פעם שכיסחה עוד כלב, אני הייתי מרוצה עד בלי די. בלי לשים לב תרמתי להיסטוריית חיזוקים משמעותית מאוד וכשהבנתי נחרדתי ממה עשיתי לכלבה שלי. ואז כשהבנתי, תדירות התקיפות באמת ירדה.

אם תשאלו אותי עכשיו למה אני כזו, זה יהיה פשוט עבורי לענות. כשיש לנו קונפליקטים עם אנשים אחרים, יש כל מיני אסטרטגיות לנקוט בהן. אפשר פשוט ללכת משם. אפשר להתעלם ובכל זאת לעשות מה שאת רוצה, אפשר להכנס למשא ומתן, אפשר לשכנע את הצד השני. כל מיני. ואפשר גם להתעמת. כבני אדם מחוברתים, לרוב אנחנו בוחרים באופציות האחרות. ולרוב, גם הכלבים יבחרו בהן.

אבל לפעמים אני עייפה. לפעמים אני חולמת על פתרון של זבנג וגמרנו, וכנראה שגם לי יש נטייה לכך. תמיד חשבתי שכל האנשים האלו שהמציאו את סופרמן ובטמן וונדר וומן, הם היו בדיוק כמוני, חולמים על עולם בו לא צריך יותר להתעסק במורכבות החיים עם אחרים ואפשר פשוט לתת להם כאפה ולגמור עם זה.

 אולי קינאתי בליידי שחייה פשוטים כל כך. אולי הערצתי אותה על חוסר הפחד המוחלט שלה, ואולי התרשמתי מהיכולת שלה להיאבק על מה שחשוב לה (אצטרובל) בעוצמה שאליה לא מגיעים אנשים כשהם נאבקים על זכויות הרבה יותר חשובות. ואולי כל התשובות נכונות. ובכל זאת, היא לא הייתה צריכה לשאת על גבה את הפנטזיות והכמיהות שלי לסדר עולמי חדש וברור. והיום אני מתמודדת עם הטעות שלי. רק שלצערי , גם ליידי מתמודדת עם הטעות שלי. וזו אף פעם לא הייתה אשמתה.

 

 

 

 

 

About the Author:

Leave A Comment