סיפורים קצרים על אגרסיה – ב

–         כדי להבין את הזולת את חייבת קודם להכיר את עצמך

–         סף  (Threshold) – הנקודה הזו שאם את עוברת אותה, כבר אין לך שליטה על ההתנהגות שלך, וגם לא את היכולת לחשוב בהיגיון

כעס

ערב אחד הגיח גבר מחלון בקומת הקרקע והחל לצעוק שאסור לי לעמוד ליד הבית שלו. ואז הוא גם קילל ואיים. כמובן (?) שזה גרם לי לחתום קבע על הכניסה לבית. שאלתי האם הוא מעוניין להתקשר למשטרה שיעזרו לו לפנות את הפולשת או שיזיז את עצמו סוף סוף ויטפל בי בכוחות עצמו. פתחתי את רוכסן המעיל שלי, שיחררתי קצת את השרירים בזרועות. ואז נתתי בו את המבט שלי, מרוכז, ממושך, מלוכלך, עיניים מלמטה למעלה, עם קצת הטייה של הראש. שלמדתי, למדתי – מפונגו. הגבר יילל שאני מאיימת עליו ואני משוגעת ומופרעת והתחפף מהמקום.

זה כאילו חסר טעם ומגוחך להשאר במקום כלשהו רק כי לא רוצים שתהיי שם. אבל אני הגבתי כך כי כעסתי, ובצדק, כי הגבר הזה הפר את החוקים. כי זה לא הגון. כי זה נגד הצדק. כי זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא תהיה הפעם האחרונה.

פונגו הגיע אליי כי היו לו "בעיות התנהגות". לרוב "בעיות התנהגות" הוא צירוף שמני שמשמעותו האמיתית היא –  "הוא לא עושה מה שאני אומרת לו, למרות שמעולם לא לימדתי אותו, אבל הוא היה צריך לנחש". אבל פונגו היה נושך. הייתה לו היסטוריית נשיכות ארוכה ומגוונת. נשיכות שמתרחשות כאילו בלי סיבה ובלי אזהרה.

ראיתי חורים שחורים מסביב לסיפור כאילו עכברים כירסמו אותו. רמז ראשון, חצי מה"קורבנות" ילדים והחצי השני כמעט כולו גברים. רמז שני, נשיכה מהירה אחת בגפה הקרובה ביותר וזהו. אחר כך הכלב מרפה.

פונגו הוא אחד הכלבים המרשימים ביותר שיצא לי להכיר ואני לא מתכוונת כאן דווקא למראה החיצוני, שגם הוא היה מרשים ביותר. לכלב יש את שפת הגוף המורכבת והמתוחכמת ביותר שראיתי, והוא שולט ומתבטא בה באופן שוטף. בעיות עם כלבים אחרים לא היו לו בכלל. אבל אנשים היו סיפור אחר לגמרי וכך זה היה:

פונגו ואני הולכים ברחוב. הוא, כלב יפה להלל, טוב מראה ויפה תואר, תאווה לעיניים ,כולו עיניי חרוזים ואוזניים שפיציות חמודות ופרווה שופעת אדמונית, בובה ממש.

ילד רץ אליו , תופס בפרוותו בחוזקה ומנסה לחבקו. פונגו מבקש בנימוס מהילד שירפה ממנו. מבקש פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, ואז הוא מבין שלילד לא אכפת ממנו ומרצונותיו, אז נמאס לו והוא מנסה לנשוך את הילד ברגלו. (ולא מצליח בגללי) הילד מתחלחל כולו, צורח, מרפה מהכלב ובורח. כלב ממשיך בדרכו.

נערה הולכת ברחוב עם חברותיה ואז הן רואות אותנו, "יו איזה מאמי" כולן צורחות בקולות צייצניים ורצות אלינו. פונגו מסתכל עליהן במבט מנומס למדי של "ככה לא מתנהגים בנות", אבל כל מה שהן רואות הוא את פרוותו המהממת ופניו היפות , הן באות ומנסות לשים ידיים. הכלב מסתייג. למרבה ההפתעה, הן מבינות מצוין את מה שהוא אומר להן, מתרחקות משם תוך שהן קוראות לו "דפקט", "כלב סתום" ועוד שאר מחמאות. כלב מרוצה ממשיך בדרכו.

גבר בא ורואה כמה חמוד הוא וישר בא מולו, שם עליו יד באדונות, מלמעלה למטה. כלב מנסה להתרחק ולהסב מבט. לגבר לא איכפת. לי כן, לי כבר נמאס. אני רואה שפונגו מתכוון לנשוך. יש אזהרה והיא ברורה מאוד בצורה של מבט ממושך מלמטה למעלה, עם ראש קצת מוטה ועם קשר עין קבוע, גוף נוקשה וזקוף ושרירים קשים. אבל הכלב מנומס, הוא לא צורח אותה במשך שעות כמו רוב הכלבים. אני נוזפת בגבר ולוקחת את הכלב. הגבר מסביר לי שהכלב שלי מקולקל, אני מסבירה לו לאיזה חלק בגוף שלי איכפת ממה שהוא אומר. כלב ממשיך בדרכו, מרוצה אך מופתע במקצת.

אז אתם בטח חושבים שפונגו מגזים. ומה הוא עושה סיפור מכל נגיעה קטנה ושיזרום. אתם חייבים להבין, רוב הכלבים לא אוהבים שאנשים שהם לא מכירים ישר באים ושמים עליהם ידיים, אבל הם התרגלו והסתגלו ולמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים את המטרד הזה בדממה. כמובן שיש אחרים, לברדורים בעיקר, שמבחינתם מי שבא ברוך הבא, אבל לברדור הוא היוצא מהכלל ולא הכלל. רובם סובלים בשקט.

איך ל - א ניגשים לכלב

אבל מדי פעם יש כלב שיש לו אופי יותר חזק, או דחף לאוטונומיה, חוש למה שנכון וראוי, או שהוא רגיש יותר ולא יכול לשאת את זה. אתם בטח עדיין סבורים שהוא אמור להשלים עם זה. אבל תחשבו, תחשבו איך אתם הייתם מרגישים במקומו. תחשבו שזה קרה לא פעם אחת או פעמיים, אלא שההתנהגות הזו נמשכה לאורך כל חייו. שוב ושוב ושוב. לאורך כל יום וכל שבוע. בו אנשים חומדים אותו, חומדים לגעת בו, אבל אף אחד לא באמת רואה אותו, והוא אף פעם לא יודע מי יעשה לו מה.

הנשיכות היו הפיתרון שלו, ופיתרון מוצלח, לתנאי חיים בלתי אפשריים. הוא לא היה הבעייתי. אומנם באמת יש כאן בעיית התנהגות קשה, אבל היא אף פעם לא הייתה שלו. הוא היה חכם ואמיץ ומנומס והעולם לא כיבד אותו. אז הוא גרם לו לכבד אותו בדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו.

מה שאנשים עשו לו היה לא הגון, לא צודק, מכאיב, לגמרי נגד כל החוקים, ולחלוטין נגד הצדק. ובגלל שהוא כלב, הוא לא ידע ולא הבין שהנשיכות מסכנות בעיקר אותו. וכך, למרות שהאנשים הם הבעייתיים, הייתי צריכה לטפל בו ולא בהם.

השיטה הכי טובה עם כלב שנושך כמו שפונגו נשך, היא לנסות להימנע ממצבים בהם הוא עלול לנשוך. אם את יודעת שיש בור בדרך, יהיה חכם מצדך ללכת בדרך חלופית, מאשר לעבור שם בלילה חשוך עם פנס זעיר ולקוות שלא תפלי. כלומר, פשוט לא לתת לאנשים זרים לגשת אליו. או/וגם לשים עליו מחסום בטיולים, כי תמיד יהיה את החכם בלילה שלא יקשיב כשאת אומרת לאנשים להתרחק.

דבר נוסף שעשיתי היה לנסות להפחית את הרגישות שלו לילדים ולמגע באמצעות חשיפה הדרגתית והתניית נגד. כלומר, הקלקתי והאכלתי ושיבחתי וליטפתי אותו כשהיה במחיצת ילדים. עשיתי את זה עם ילדים שהתנדבו לעזור לי אחרי שהסברתי להם ולהורים שלהם במפורט מה בדיוק אני מנסה לעשות. ברגע שסיפרתי להם את הסיפור של פונגו, הם מאוד רצו לעזור לכלב, הם הבינו אותו. גם בהם מבוגרים שהם לא מכירים נוגעים בלי רשות, גם הם שונאים את זה. זהו תהליך ממושך בו את מנסה לגרום לכלב להתרגל לדברים שמפריעים לו, ועל ידי דוגמאות נגדיות, לשנות את האמונה שלו, שילדים הם חבורה מנוולת שרק רוצה למשוך לו בזנב. וקצת להעלות את הסטנדרטים שלו למה מצדיק נשיכה.

הייתה לו בעיה נוספת, סליחה, לבני אדם יש בעיה נוספת. לכל יצור, כן, גם לבני אדם, יש תחום מחייה אינטימי, בדרך כלל טווח של שלושים סמטימטר, ( הבנתי שאצל אנשים זה יכול להשתנות מתרבות לתרבות) שמעבר לו זו פלישה גסת רוח לטריטוריה שלך, ואיום בתקיפה. אני מעירה בקול (רם) לאנשים שפולשים למרחב שלי. אין דבר כזה "לא נעים" או "לא יפה". מי שפולש למרחב האינטימי של אדם זר בלי סיבה מצוינת (כמו אוטובוס דחוק או רחוב סואן) הוא אדם מסוכן. אבל אוי, עם כמה שהבנתי את פונגו שנשך את מי שעמד יותר מדי קרוב אליו, לא יכולתי לאפשר את זה.

אז עוד משהו שלימדתי אותו הוא, שאם הוא מרגיש לא נוח, שיגע עם האף שלו ביד שלי, או שיסתכל עליי. אלו התנהגויות שנקראות בשפה המקצועית התנהגויות דיפולט. אין להן אות (אפשר לשים אותן על אות ,כמובן, אבל ההתנהגות מתבצעת בשעת הצורך גם בלעדיו), אלא הן מתבצעות כי יש להן היסטוריית חיזוקים ארוכה מאחוריהן, והן הוכיחו את עצמן כמשתלמות עבור הכלב (למשל – הכלב שיושב על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו. או לחלופין, הכלב שקופץ עלייך על דעת עצמו, כי הוא רוצה לקבל משהו). והרבה פעמים, כמו במקרה הזה, הן גם משמשות כהתנהגויות חלופיות, משהו שלימדת את הכלב לעשות במקום ההתנהגות שהוא היה בוחר לבצע פעם. פעם כשאנשים היו עוברים את הגבול שלו הוא היה בוחר לנשוך, כי זו הייתה הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניו, אבל עכשיו הוא יכול להסתכל עליי או לגעת ביד שלי ואני אבין שלא טוב לו ואפנה אותו משם.

מכיוון שפונגו מעולם לא איבד שליטה, מעולם לא עבר את הסף, והנשיכה הייתה תמיד החלטה מודעת, הוא שמח מאוד שלא לנשוך, ופשוט להעביר את הטיפול במצב אליי.

אבל לפעמים, נתתי לכלב להחליט לבד.

ערב אחד ביקר אצלנו חבר. הוא התלהב ממראהו החיצוני של פונגו ושפת הגוף שלו הפכה פרועה ונרגשת. הוא פסע לקראתו , לחלוטין מתעלם מכך שהכלב נסוג תוך שהוא נועץ בו את המבט המיוחד שלו. "הוא ינשוך אותך אם תתקרב", אמרתי בעצבים לחבר, "ולא רק שהוא ינשוך אותך, זה גם יגיע לך ואני לא הולכת לעשות שום דבר כדי לעצור אותו". "מה פתאום, כלבים מתים עליי", קבע הבחור, ותפס את פונגו בחוזקה בשתי זרועותיו במטרה לחבקו. ואז פונגו נשך אותו ברגל. "איזה כלב משוגע", קבע החבר ועזב את פונגו לנפשו למשך שאר הביקור.

ביום אחר בו הלכתי ברחוב עם פונגו פגשנו עוד גבר שהתלהב ממנו. אך במקום לנהוג בחמוריות הרגילה, גבר זה בחר לעצור במרחק של שלושה מטרים מאיתנו. ירד על ברכיו, פתח את זרועותיו לרווחה, וקרא , "בוא, בוא אליי חמוד". חשבתי שאני עומדת להתעלף, אבל שיחררתי את הרצועה והסתכלתי על פונגו. הוא היה מרוצה עד מאוד ובתחושת חשיבות עצמית הלך בשמחה אל הגבר ונכנס אל בין זרועותיו. ואז החל סשן מיזמוזים רציני בו הם התחבקו, פונגו משנה תנוחות כדי לקבל ליטופים במקומות שהוא רוצה. וליקוקים, כשפונגו מלקק את כל פניו של הגבר והגבר מנשק בתורו את פונגו. והתכרבלו זה בזה ללא הפסקה. לאדם הזה היה ברור שזהו הכלב המדהים ביותר בעולם. וזה גם מה שהוא אמר לי. אבל כל מה שהשתנה הייתה ההרגשה של הכלב ברגע שבו נתנו לו לבחור, ברגע בו החזירו לו את השליטה.

הכלב היה חמוד ומתוק. נאמן ביותר ורגיש באופן קיצוני לשפת הגוף שלי, לרגשות שלי ולמעשים שלי. הוא היה מלא במוטיבציה ללמוד ולעבוד. והעציב אותי שהוא לא מקבל שום הערכה, רק כי הוא לא מתנהג באופן שבו אנשים חושבים שהוא צריך. אנשים באמת אמרו מול הפרצוף שלי דברים איומים כמו "כלב דפוק", ו-"כלב סתום", ו-"כלב דביל". זה רק מראה לכם כמה אנשים הם מנוולים עם ראיית עולם מעוותת. כל מי שלא משרת אותם או מתנהג בדיוק כמו שהם רוצים הוא ישר משוגע ומקולקל, אבל הם מבחינתם יכולים לעשות לאחרים כל דבר נורא, כי ככה בא להם. וגם אין להם שום טקט והם טורחים לספר לי באריכות על דעותיהם הקלוקלות והשקפת עולמם נטולת החמלה וההתחשבות. אבל אותם אני לא יכולה לשנות.

אנחנו סיימנו בכך שלקחתי אותו איתי להפגנה בתל אביב. היו שם לפחות אלף איש ואנחנו היינו ממש במרכז. אנשים עברו קרוב מדי אלינו, חלק עברו ממש מעליו, חלק דרכו עליו בטעות. הוא התנהג למופת.

מה שאני רוצה לומר ולהדגיש ולצעוק – שאומנם כלב הוא לא בנאדם. אבל גם לכלב יש רגשות. וגם לכלב יש רצונות וצרכים ופחדים וחששות. גם הכלב קיים כתכלית לכשעצמה. והרבה פעמים מה שאתם חושבים עליו כתשומת לב מחמיאה או שליחת ידיים ידידותית, נחווה כתקיפה ופלישה מכאיבה ומחללת עבור הכלב.

האם אתם באמת ניגשים כדי להכיר את הכלב מתוך כבוד אליו ולרצונותיו או שאתם רומסים אותו על הדרך רק כי הוא חמוד ואתם רוצים לגעת בו ולא איכפת לכם בכלל מה הוא מרגיש ?

זה מה שהייתי רוצה שבני אדם ישאלו את עצמם באשר ליחסם אל כלבים. ואחרי שישאלו את עצמם, שיואילו בטובם להכליל שאלה זו גם לשאר היצורים החיים שמאכלסים את העולם.

 קצת משפת הכלבים :