לילה בקולנוע

יום אחד הגיעה לשכונה גורת שוקי קטנה ואדמונית. לא היו לה תכונות יוצאות דופן שימשכו אנשים. לא מראה מרשים, לא שכל , לא חן מיוחד ולא טמפרמנט מעניין. כל מה שנשאר לה היה להיות מתוקה להחריד ולהשתדל למצוא חן בכל מחיר. בהתחלה הייתה חסרת בית, אבל לא להרבה זמן. היא נאספה ואומצה על ידי הבעלים של שחורי ז"ל. הבן כבר חזר מהצבא, האמא עדיין הייתה יחסית מרותקת לבית. אבל קטנה, כך קראתי לה, גם לה היה שם אחר אני חושבת שבעליה קראו לה שושה, לא הייתה מטיילת בכל רחבי העיר. היא נשארה בקרבת מקום. ומכיוון שיכלת ללכת חמש דקות לכל כיוון בלי להגיע לכביש, זה היה די בטוח. הזבל לא נחשב לסיכון, כמעט כל כלבי התושבים שוטטו חופשי ואכלו זבל. איש לא טרח להרעיל אותם. רעל עולה כסף.

כמעט כל יום היא הייתה באה אלינו הביתה לביקור ומבלה איתי ועם ליידי על הספה או מצטרפת לטיולים שלנו. היינו מורידות אותה בבית שלה בסוף הטיול וממשיכות לבית שלנו. אני לא יכולה להיזכר בשום תכונה מיוחדת שלה מלבד רכרוכיות יתרה וכניעות מוגזמת. הכלבה נתנה לי לקצוץ את הציפורניים שלה. ככה גילינו שהיא חולה בקדחת קרציות בשלב התת קליני ושאני לא יודעת לקצוץ ציפורניים *. כמה שהבעלים שלה היו מרוששים, הם הוציאו כסף על אנטיביוטיקה. אבל הם לא עיקרו אותה.

ייחום הוא דבר משונה. ואם זו לא הכלבה שלך שמיוחמת, הוא גם מצחיק. אנשים נוטים לחשוב עליו כעל תהליך ביולוגי בלבד, אבל הם טועים, כן מעורב פה רגש. לכלבים יש רגשות,הם לא אוטומטים. אומנם יש כלבות שמתייחמות והופכות לשרמוטות חסרות מעצורים השוכחות לגמרי את הבעלים שלהן ובוחרות את זכר חלומותיהן על פי צורתו החיצונית החסונה והתנהגותו האלפא-איסטית (כן, ליידי, אני מדברת עלייך). וכשהן מבינות שהן לא יכולות להשיג אותו, כי הבעלים רודף אחריהן ואחרי בח"ל בצרחות עם לאסו שיצר במו ידיו ממה שהיה פעם, כמה שניות לפני, רצועה שנקרעה. הן ביאושן זונחות כל סטנדרט ונשכבות לפני הפינצ'ר המסומם והריאקטיבי שגר בפיצוציה במרכז המיסחרי. אבל ראיתי הרבה מאוד כלבות רחוב שחיו בלהקות, שבחרו את החברים הכי טובים שלהן כבני זוג מועדפים ולא את הכלב הכי דומיננטי/חזק/ שולט על משאבים. גם ראיתי כלבה משוטטת שמכל החבורה הענקית שחיזרה ועקבה אחריה לכל מקום, בחרה בכלב הכנעני של השכנים שראתה עד אז רק מרחוק והחליטה שרק איתו היא מוכנה להזדווג. היא הייתה קופצת מעל הגדר ומחכה שעות בחצר שלו. אבל זה לא הצליח לה. הבעלים שלו היו סטודנטים והם לא חשבו שכדאי לתת לזוג הצעיר להינות ולהוליד עוד גורים שלא ימצאו בית. או ששמוליק, (זה היה שמו), צריך שיהיו לו חיי מין. הייתי קוראת לזה התאהבות. והיא בוודאי הייתה עיוורת. הכלב הנבחר היה אומנם יפה אך בעל מזג עצבני וחרד. ויש גם את אסטרטגיית ה- אני מסכן וסמרטוט, תרחמי עליי- וגם היא עובדת למרבה האימה.

אם אני חייבת לעשות סטטיסטיקה. נראה שאצל הכלבים גישת ה-תהיה נחמד אליה, מתישהו יצא לך מזה משהו- היא הכי מוצלחת מכולן. במבחן התוצאה זו הגישה שכדאי לאמץ. תהיה נחמד ותהיה זכרי כזה, ותצטדד כשהיא עוברת, ותעשה כזה גוף ריבועי ותזדקף, ותהיה כולך נלהב ממנה וקופצני ותתאים את תנועות הגוף שלך לשלה, ותהיה קצת כנוע לה, ותלקק לה את הפה מהצד, ותן לה קידה וקצת תרוצו ביחד וכזה, זה מה שהיא אוהבת, מזה היא נגנבת.  ממש חבל שהזכרים האנושיים לא לוקחים אצלם קורסים. יש להם הרבה מה ללמוד.

אבל כשקטנה התייחמה זה היה בגיל צעיר מאוד. אני לא בטוחה אפילו שהיא עברה את החצי שנה. והיא הייתה מבועתת מהזכרים שהציעו את עצמם. היא מצידה לא רצתה איתם שום קשר. היא הייתה יוצאת החוצה לטייל. רואה שהם מחכים לה. ושמה ספרינט לכיוון של הבית שלנו. הייתי פותחת לה את הדלת, היא הייתה נכנסת ומתחבאת אצלי על הידיים. בינתיים בחוץ, ללא הנקבה הנחשקת, הזכרים היו קורעים אחד את השני מהשיעמום ואולי כדי להבטיח שכשקטנה סוף סוף תצא החוצה הם יהיו היחידים שישארו ואז, כשתשומת ליבה תהיה ממוקדת רק בהם, היא תבין מה היא מפסידה ותתרצה להם. בהפסקות בין הקרבות הם היו מבקרים בחדר המדרגות שלנו ומשאירים שם את כרטיס הביקור שלהם. כן, הם השתינו לנו את כל החדר מדרגות. השכנים נורא התמרמרו. השתן באמת היה ממש מסריח. ויורי התעצבן ואמר שהבית שלנו זה לא שגרירות והוא לא מוכן שכלבים ימצאו בו מקלט. ובכל זאת הייתי מכניסה אותה הביתה. ואחרי שיורי ראה את בובי הגור של השכנים תופס את קטנה במותניים ואותה צורחת מפחד, הוא הלך ופתח בעצמו את הדלת.

באחד הלילות קבעתי עם חברה ללכת לראות סרט בקולנוע שבאוניברסיטה. מכיוון שאותה חברה הייתה בעלת השפעה גדולה עליי, ניסיתי גם קצת להיראות כמוה. היא הייתה יפה, דקיקה וגבוהה עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות. אולי מכיוון שהיא נצר למשפחה שיצאו ממנה כמה וכמה מלכות יופי היא הייתה מומחית בהליכה על נעלי עקב. הסתובבה איתן כל הזמן. יכלה ללכת איתן קילומטרים. היא באמת השתדלה ללמד אותי איך ללכת עם עקבים ואפילו עזרה לי לבחור נעליים "מתאימות". מה אגיד לכם ? במקום להיראות נסיכית ואצילית כמו החברה שלי, נראיתי עקומה ומגוחכת. חבל שמודעות עצמית זה משהו שמתפתח בהדרגה. אבל אם נחזור לענייננו, רציתי להיות יפה ומהממת (כמוה), אז לבשתי בגדים יפים (שהיו צמודים ומגבילים) ונעלי עקב (שעשו אותי לא יציבה, מקרטעת ובאופן תמידי על סף נפילה) ויצאתי החוצה.

הייתי צריכה לוותר על האופניים (אי אפשר עם הבגדים והנעליים), אז הלכתי. זה היה בערך מרחק של קילומטר. בנסיבות רגילות, שום דבר מיוחד לאשה צעירה. החלטתי לא ללכת בדרך הקצרה ביותר, אלא בדרך היפה ביותר עם יותר עצים וצמחייה ופחות כבישים וכשהגעתי לסביבות הבית של קטנה הכאב ברגליים שלי כבר היה משמעותי. ואז כמובן היא הייתה שם. רצה לעברי. התכופפתי כדי ללטף אותה לשלום. מעשה לא מובן מאליו, לאור מצבי הבלתי יציב. ואז ראיתי אותם באים אחריה: בראשם בובי של השכנים, גור בוגר גדול ואדום מסוג לברדור/אמסטף, אחריו כנעני שלא הכרתי בינוני ולבן עם כתמים חומים, ואז בזוקה, פינצ'ר צמרירי ותחמן מרחוב יצחק אבינו ובסוף את ג'ק, כלב יפהיפה בגודל של חמור, שילוב מוצלח של רוטווילר עם רועה גרמני, מפחיד מאוד למראה, אבל עם נשמה טובה. "אוי לא", אמרתי בלבי.

 קטנה התחבאה בין הרגליים שלי וסירבה לזוז משם ויהי מה. כשאני זזתי היא זזה איתי, וכשהיא זזה כל השרשרת שאחריה זזה גם, כל אחד בתורו. היה לנו כביש אחד לחצות. קירטעתי לעבר ג'ק. תפסתי אותו בקולר במחשבה שכלב שנראה כמו כלבם של בני בסקרוויל ביום רע יעורר בכל נהג דחף חזק לא להתנגש בו וחציתי את הכביש בריצה מהירה ככל האפשר כשכל החבורה אחריי. גם הם קירטעו כולם. זה מה שקורה לכלבים שמנסים לעשות מולטי טסקינג. קטנה השתדלה ללכת רק בין הרגליים שלי ולברוח מכל זכר. בין הצליעה שלי לניסיונות שלה להתאים את עצמה אליי יצרנו שילוב תנועתי מרתק ובלתי צפוי. בובי היה עסוק בלעשות פרצופים רומנטיים ומתחננים לקטנה ובו זמנית ללכת מכות עם הכנעני שמאחוריו, שמצידו היה לחוץ בין בובי ובזוקה ולא החליט עדיין עם מי הוא מעוניין לריב ראשון, וכך סובב את ראשו בעצבנות פעם לזה ופעם לזה וחשף שיניים. בזוקה מחייך כולו, ניסה בתיחמונים להתקדם בחשאי לראש התור ונעצר על ידי כנעני זועם בכל ניסיון. וג'ק היה ג'ק. בשקט הוא טפף, משתרך מאחור.

עברה אז בראשי מחשבה שכל זה מזכיר את הסצינה המפורסמת מהמעשייה של האחים גרים על אווז הזהב שמדביק אליו כל מי שנוגע בו וכל מי שנוגע במי שנוגע בו. לאחר שהרהרתי בכך מעט, הבנתי שאני משמשת כאן בתפקיד האווז. מחשבה זו הייתה מטרידה למדי וכך דחקתי אותה במהירות מראשי. במצב זה הגענו כולנו לשערי האוניברסיטה.

"תעשה לי טובה גדולה, כן ?", אמרתי מתנשפת (מהכאבים ברגליים) לשומר בכניסה, "אל תיתן להם להיכנס לכאן".

"אל תדאגי", חייך אליי השומר, "יש לי פטנט מיוחד למקרים כאלו".

עד היום אני לא יודעת מה היה הפטנט המיוחד. אולי הוא התכוון לדבר אחד ואני הבנתי דבר אחר. ואולי הוא באמת השתמש בו ולא הבנתי את העיקרון מאחוריו. הוא פתח לי את השער. קטנה רצה ועברה בלי שהצליח לתפוס אותה. בובי רץ קדימה לעברו, התנגש בו בכוח, דחף אותו לצד ורץ הלאה אחרי קטנה, וכך איבד השומר שיווי משקל. הכנעני ניצל את ההזדמנות ורץ אחרי בובי בצווחות ובזוקה עבר לו בין הרגליים. ואז הוא הצליח לסגור את השער. ג'ק נשאר בחוץ. גם משהו.

טיפסתי במדרגות לעבר אולם הקולונוע וכשהגעתי למבואה צנחתי באנחה לאחת הכורסאות והחלטתי שמשם אני לא זזה. קטנה זינקה לחיקי. הסתרתי אותה משאר המבלים באמצעות הפלייר "השבוע בקולנוע" שלקחתי מהסטנד ליד. את הזכרים על הקרקע לא יכולתי להסתיר והם עסקו בלאיים זה על זה בהתנפלויות דמה ובניסיונות לשמור על טווח ביטחון מכובד מהעקבים על כפות הרגליים שלי. חשבתי בעייפות שזה בטוח לא היה אחד השימושים שעלו במוחו של מעצב הנעליים המרושע, אבל שיצירתיות האדם מעוררת השתאות היא ולדימיון האנושי אין גבולות ואין חוקים. בינתיים עוד אנשים הגיעו. ואז חברה שלי הגיעה. אלגנטית ואצילית על נעלי עקב ובבגדים סקסיים היא ריחפה לעברי, ראתה את הכלבים המתכתשים ולחשה באי אמון ובתסכול, "זו את !?!", ואז חשבה לרגע שוב, ניענעה את ראשה לצד אחד ואז לצד שני חייכה ואמרה שוב בקול שקט ומלודי שניכרה בו ההשלמה והקבלה, "זו את !". "בבקשה אל תגלי לאף אחד", אמרתי וניסיתי להסתתר גם אני מאחורי "השבוע בקולנוע" , אך מה שהיה מתאים עבור קטנה, היה מעט קטן עבורי. היא חייכה ועמדה לידי.

השעה כמעט הגיעה, המבואה המתה אנשים והכלבים קצת הפריעו להם כנראה. ראיתי כמה סטודנטיות שנרתעו בצרחות ועזבו את הבניין, אבל שכנעתי את עצמי שאי אפשר לקבוע בוודאות שיש קשר בין שני הגורמים. צוות הקולנוע לא חשב כמוני. שניים מהם באו לעברנו כשהם סוחבים פח גדול ביניהם. הכוונה שלהם הייתה כנראה לנתב את הכלבים באמצעות הפח. וכך גם לדחוק אותם החוצה וגם לשמור על חציצה מהם. לפחות זה מה שאני חושבת שהייתה הכוונה שלהם. אבל אולי אני טועה וזה לא היה באמת כישלון מוחץ. מה שבאמת קרה הוא שבזוקה ברח והמסלול שלו עבר מתחת לכורסאות ודרך הרגליים של מי שישב בהן, וזה גרם לחלק מהיושבים מצוקה כלשהי. בובי נשאר על מקומו באדישות כשהפח פגע בו , וכתוצאה מההדף החוזר אחד מהם קיבל מכה בעצמו מהפח, הפח נפל, ותוכנו התפזר על הריצפה. אבל הם עשו עבודה מצוינת על הכנעני. ממש מצוינת. פגעו בו בכל העוצמה והוא נפל אחורנית בתדהמה וכאב. הוא דידה למרכז הרחבה. שם התיישב על אחוריו ויילל יללות זועקות ומצמררות אל השמיים כמזמין את כל היקום לחזות בעוול הנורא שנעשה לו. בשלב הזה גם חברה שלי לקחה עותק של "השבוע בקולנוע" וניסתה להסתתר מאחוריו.

ואז ראיתי אותן עומדות בצד. החוקרת המפורסמת מלווה באחת מהמרצות הבכירות במחלקה. היה זה ביקור נדיר שלה בארץ שזכה להרבה מאוד יחסי ציבור. היא נראתה משועשעת ואמרה באנגלית למרצה, "סטודנטים נחמדים יש לכם כאן". המרצה מצידה חייכה בחזרה ואמרה, "אצלנו לומדים רק הטובים ביותר". "והחמודים ביותר", הוסיפה החוקרת האורחת בתגובה, והן הסתלקו להן שתיהן לתוך הקולנוע. אחרי שהן הלכו ונראה היה לי שאני לא מזהה אף אחד באיזור שיוכל להצביע עליי אחר כך, החלטתי שזה תורנו לזוז פנימה.

קטנה החליטה להישאר בחוץ לרווחתי העצומה. זרם האנשים המתגבר הרתיע אותה והיא בחרה שלא לעקוב אחריי. השארתי אותה על הכורסה מכוסה בפלייר. חשבתי שכך נגמרו הצרות שלי ואני אוכל לנוח. כך דישדשתי לי למקום שלי בשלווה וקרסתי לתוך המושב בכבדות. אבל כמו שסבתא שלי אומרת לנוח זה רק בקבר. בובי והכנעני החליטו לוותר על קטנה לטובת שעשועים פיקנטיים יותר והצליחו איכשהו לפרוץ לתוך האולם והיו עסוקים בלרדוף זה אחר זה במעברים למטה ולמעלה כשהם רצים בין האנשים ומעיפים דליי פופקורן המומטר בנדיבות לכל עבר. ואז שניהם עלו על הבמה של האולם ומול המסך ומול כולנו ערכו קרב כלבים לדוגמא. חברה שלי במושב ליד הפטירה בשקט, "אני לא הולכת איתך יותר לשום מקום", וכבשה את פניה בידייה. אני התכווצתי בכיסא שלי. בשלב הזה קרה הדבר ההיגיוני הראשון שקרה כל הערב ואחד מהעובדים הצליח לתפוס את הכנעני בעורף ולשנע אותו מחוץ לאולם. זה השאיר את בובי לרוץ חופשי ברחבי האולם, אך אז הוא איתר אותי יושבת באחת השורות העליונות, רץ לכיווני בהתלהבות ובהחלטתו להגיע אליי הוא נהג ככלב מגזע קלפי , כלומר, הוא הלך ודרך בדרכו על האנשים שישבו בשורה. לשמחתי, שני כיסאות בערך לפני שהגיע אליי הוא נתפס על ידי אותו עובד מוכשר ,שתפס את הכנעני , ונזרק גם הוא החוצה.

ואז כבר התחיל הסרט.  היה זה סרט תקופתי על התקופה האדוארדיאנית. היו שם המון כלבים. וכולם התנהגו בנימוס היו מאולפים למופת וידעו את מקומם. גם האנשים. 

 

* קדחת קרציות או ארליכיה היא מחלה קטלנית המועברית לכלב דרך קרציות ונפוצה בדרום הארץ. אין חיסון לקדחת קרציות. רק מניעת הדבקה על ידי קולר נגד קרציות וטיפול קבוע בקפסולות הדברה.  וטיפול אנטיביוטי לאחר ההדבקה, שלא מבטיח שלא תתרחש הדבקה שנייה. לקדחת קרציות יש שלושה שלבים. לרוב, מגלים אותה רק בשלב השלישי (לפני זה אין כל כך סימנים) ואז לעיתים מאוחר מדי והכלב מת. בשלב התת קליני לא ניכר בכלב שהוא חולה, אבל מניסיוני, הרבה פעמים יש בעיות בקרישת דם כבר בשלב זה. כלומר, קטנה דיממה על כל רצפת הסלון שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s