על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כלב

/, יש מה ללמוד מהם, כלבים, סיפור/על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כלב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כלב

פסלו של האציקו הנאמן מחוץ לתחנת הרכבת בשיבויה, יפן

The consequences of an act affect the probability of it's occurring again.
B. F. Skinner

תוצאות המעשה משפיעות על האפשרות שיחזור על עצמו

סקינר

———————————————————————————————————————————————————————

האמת היא שאנחנו מדברים רק על עצמנו. הדרך הטובה ביותר להכיר מישהו באמת היא להסתכל על הכלב שלו. לפעמים אני חושבת שאם אנשים היו יודעים את זה, הם לא היו מוציאים את הכלב שלהם למקום בו כל אחד יכול לראות אותו. זה לא קורה לנו עם בע"ח אחרים אבל על הכלב בני האדם משליכים את כל הפנטזיות, התיסכולים, והפחדים. זה כאילו שנתלשה להם חתיכה מהנפש והיא עומדת בנפרד מהם ונראית כמו כלב.

  אולי אפשר להסיק מסקנות על בני האדם לא רק מהכלבים שהם בוחרים לגדל ומאיך הם בוחרים להתייחס אליהם, אלא מכל דבר שאדם מחליט לשייך לעצמו. סטייליסטים יגידו שמה שאדם לובש אומר איזה אופי יש לו. פסיכולוגים יגידו שהילדים הם המראה הכי טובה של ההורים. בלשנים ינתחו את השימוש בשפה ויסיקו משם את המסקנות שלהם. וסופרים יכולים לעשות את כל זה בבת אחת. וכולם ידעו עלינו כל מיני דברים מהבחירות שבחרנו.לא, אנחנו לא באמת יכולים להסתתר.

 אבל אני מבינה בכלבים. והאמת היא, שרק דרכם אני מצליחה להבין את בני האדם. להבין ולאהוב.

 הרבה אנשי מקצוע שפגשתי, גם אנשי מקצוע טובים, אמרו לי שלכלבים אין רגשות, לא באמת. שכלב לא באמת יכול לאהוב אותנו כי הוא תלוי בנו.

טוב, אולי האהבה בגירסתה האפלטונית, שאינה תלויה בדבר,שהיא בין שווים, היא נעלה יותר. אבל איפה תמצאו כזאת אהבה ? אני לא מצאתי. כולנו תלויים אחד בשני. פעם התלות של נשים בגברים הייתה בדיוק אותה התלות שיש לכלבים בבני אדם. חייהן היו לחלוטין תלויים בגבר, והמעמד שלהן היה דומה בכל התחומים למעמד שיש היום לכלבים. אבל זה לא אומר שנשים לא אהבו גברים. אפילו שהתלות קילקלה להן והיחס קילקל להן. ואני משערת שקילקלו מאוד. כולנו צריכים לאהוב. כולנו צריכים שיאהבו אותנו.

 ולקרוא לאהבה של הכלבים אלינו "אינסטינקט הישרדותי" , ולרצון להשתייך למשפחה שלנו בשם "יצר", זה לפשט את הדברים מאוד מאוד מאוד.עד שהם מאבדים משמעות.

 אמרו לי שכלבים הם אופורטוניסטים, כלומר שאין להם רגשות. הם רק מתנהגים כאילו הם אוהבים אותי מאינטרסים. לא יותר. האמת ?  יוצא לי לפחות פעם בשבוע לתהות אם לבני אדם יש רגשות, אבל אף פעם לא פיקפקתי בכך שלכלבים יש רגשות. את הרגשות שלו הכלב לא יודע להסתיר.

 כעס, פחד, זעם, שמחה, סקרנות, תשוקת משחק, רצון להשתייך. לכל היונקים יש אותם. המקום של הרגשות זה לא בקורטקסט האנושי , שאצלנו אמנם מפותח יותר, זה בחלקים הנמוכים יותר של המוח. החלקים שיש לכולנו, לכל היונקים. שם מקנן הרגש.

  יש לנו מערכת עצבים דומה מאוד ומוח מרכזי שמפקח עליה ואב קדמון משותף. ואם מחשבות ורגשות ותודעה הוכיחו את עצמם לאורך השנים כיתרונות אבולוציוניים אצל בני אדם, זה הגיוני להניח שהם משותפים להרבה מאוד יונקים.

 כל מי שחושב אחרת, בניגוד לכל היגיון או להוכחות המדעיות הרבות, מה זה בדיוק אומר עליו ? למה זה חשוב לו כל כך להתעקש על כך שלכלבים אין רגשות?

 אילוף כלבים מתעסק בעיקר בהתנהגות ובדרכים השונות להשפיע עליה ולא בהשערות למי יש רגשות ולמי אין, מי חושב ומי לא. ככלל, אילוף מתבסס על הגישה הבהביוריסטית. את הרגשות השליכו לצד. אי אפשר להבין אותם ואי אפשר למדוד אותם. לעומת זאת אפשר לעקוב אחרי קלט מסוים ולראות מה הפלט שהוא יתן. למשל, אם תאכילי כלב אחרי שהוא ישב, יש סיכוי גדול מאוד שהוא יתיישב כשיהיה רעב ויראה אותך עם הקערה שלו.

 הכללים שסקינר קבע אי אז, אומרים שהגמול שתקבלי (טוב או רע, או בכלל לא) ישפיע על הסיכויים של ההתנהגות להתרחש בשנית. אם לא תקבלי גמול על התנהגות מסוימת לאט לאט תפסיקי לחזור עליה ותתרחש הכחדה. פשוט לא ישתלם לך לבצע משהו שאין עליו פידבק או שיש עליו עונש. וזה נשמע מאוד הגיוני. אבל זה גם מאוד מאוד פשטני. המציאות נותנת לנו דוגמאות סותרות לכלל הזה, דוגמאות הקוראות להבנה ומחקר נוסף בנבכי הנפש הכלבית, או לפחות כאלו שמעמידות אותו בסימן שאלה רציני.

 אחת מהדוגמאות שריתקו וריגשו אותי הוא הסיפור שהיה באמת על כלב האקיטה האצ'יקו (פירוש שמו – הנסיך השמיני) שחי בטוקיו בשנות העשרים של המאה הקודמת. האצ'יקו נהג להתלוות בבוקר אל בעליו לתחנת הרכבת ולבוא בערב לחכות לו באותה תחנה וללוות אותו הביתה.

 באחד הימים בעליו של האצ'יקו לא חזר מהעבודה.  הוא קיבל שבץ ומת במקום עבודתו. האצ'יקו התייצב, במשך כמעט עשר שנים, באותה השעה, בכל יום, בתחנת הרכבת שבה נהג לחכות לבעליו. עד שמת גם הוא.

 אומנם, לא חסרים סיפורים על נאמנות כלבית שנמשכה שנים ארוכות. על כלבים שחיכו לבעליהם שנים ארוכות באותו המקום בו נעזבו. על כלבים שחיו ומתו על הקבר של בעליהם. על כלבים שמתו מכאב כשהבעלים שלהם מתו.

לכלבים יש רגשות עזים, דווקא כי הם פשוטים כל כך וטהורים כל כך. הם לא יכולים לאהוב מישהו ולשנוא אותו בו זמנית. הם לא בני אדם. אין להם רגשות מעורבים. הם אוהבים אותך וזהו. והאהבה ממלאת אותם.

 לא, מה שריתק אותי בסיפור הוא החזרה הקבועה לאותו מקום כל יום באותה השעה.

המסקנה ההגיונית הראשונה שלי, אחרי שהצלחתי להשתלט על עצמי ולהפסיק לבכות, הייתה שהכלב חזר לתחנה כי קיבל חיזוקים חיוביים לכך. ידוע שבעלי הדוכנים במקום האכילו אותו. מעשיו לא היו סוד. הוא הפך מפורסם מאוד. היפאנים בנו פסל בדמותו במקום בו נהג להמתין. בטקס גילוי הפסל (הטקס הראשון) נכח גם האצ'יקו עצמו שעדיין היה בחיים.

 אבל הייתי חייבת לפסול את ההסבר הזה. אם הכלבה שלי הייתה רגילה לחכות לי באיזה מקום ולא הייתי חוזרת והיו מאכילים אותה שם, היא פשוט הייתה חותמת שם קבע ורובצת שם כל הזמן ותוך כדי כך הופכת לבועה ענקית של שומן מצופה פרווה. לי יש לברדורית, האצי'קו היה אקיטה, גזע שמפורסם בנאמנות מוחלטת לשותפו האנושי ובעקשנות שלו. אבל גם זה לא מסביר את ההתנהגות.

 האצ'יקו חי עם הבעלים שלו בקושי שנה לפני שהוא נפטר ובכל זאת המשיך להגיע למקום המפגש שלהם במשך כמעט עשר שנים עד שמת. כל אחד, גם הכלב הכי עקשן ביקום, היה מבין אחרי חודש (וזו הערכה נדיבה ביותר שלוקחת בחשבון כלב אטום במיוחד) שהבעלים שלו לא יחזור.

האציקו נמסר על ידי האלמנה לבעלים חדשים. הוא ברח לבית הישן שלו אינספור פעמים וידע שהבעלים שלו לא שם. הוא בחר לחכות בתחנת הרכבת בשעה שבה היה נוהג בעליו לשוב. וכן, זה ברור לי בוודאות שהוא ידע כי הוא לא ישוב. כי הוא איננו.

 אז למה הוא בחר לחכות? כי הוא אהב אותו. זה למה. זה מה שאני חושבת. כי הוא אהב אותו וזו הייתה הדרך שלו להראות אהבה. ולזכור. וכי גם אם לעולם התוצאה תהיה אחת, ברורה וידועה, כי גם אם לעולם הוא לא יחזור, זה לא משנה, זו הייתה הדרך שלו לזכור. גם אם לא יחזור לעולם, בכל זאת צריך לנהוג על פי החוקים, ואם הוא אמור לחכות הוא יחכה. ככה צריך. זה תפקידו. וכלבים מאוד מכבדים חוקים. ואולי גם לכלבים יש טקסים. טקסי זיכרון משל עצמם. כי גם הם מחפשים דרך לכבד את האנשים שאהבו ואינם עוד. כי אנחנו חשובים להם מעבר לאוכל ולטיולים ולבית. כי מעבר לתלות יש אהבה. אהבה שלא תלויה בדבר. כן, ברור לי שזה שהאכילו אותו והתלהבו ממנו הוסיף לרצון שלו להמשיך להופיע שם. אבל אני מאמינה שהוא היה מחכה בכל מצב.

 התיאוריות הרגילות על התנהגות לא באמת יכולות להסביר את הסיפור הזה. לא באמת. לא לגמרי. אומנם אפשר להגיד שההמתנה לבעלים שימשה לכשעצמה כגמול של הכלב, אבל זה ממש למתוח את ההגדרות הישנות, כי הן לא מדברות על אהבה ולא על רגשות ולא על אובדן. הן מדברות רק על תוצאות וגמול וכל מיני דברים שאפשר לחשב.

 כלב זו לא סתם עוד חיה. בני האדם והכלבים פיתחו במשך השנים שחיו יחד קשר מאוד מיוחד.אפילו קשר סימביוטי. אנחנו צריכים אותם והם זקוקים לנו. הם מבינים אותנו בדרכים שלעולם לא נוכל להבין בעצמנו. הם אוהבים אותנו רק כי אנחנו אנחנו. הם  יודעים מה אנחנו מרגישים עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים בעצמנו. האם הכלבים הפכו אותנו לאנושיים יותר, לאנשים שאנחנו היום? אני חושבת שכן. לפחות לגבי עצמי אני יודעת שכן.

 גם הפוסט הזה לא מדבר על כלב, הוא מדבר עליי. זה מה שאני בוחרת להאמין שהוא נכון. וזה אומר עליי משהו. זה גם יכול לנבא את הדרכים ואת ההתנהגויות שאבחר לאמץ ביחסים שלי עם הכלבים. ואם אינכם מאמינים באהבה וברגשות של כלבים אולי אתם צריכים לשאול את עצמכם במה הצורך שלכם, שלא להאמין, משרת אתכם ? האם זה מאפשר לכם לאמץ ללא דאגה פרקטיקות פוגעניות ביחס שלכם למי שאין לו כביכול רגשות ? עושה את הדברים קלים יותר ,פשוטים יותר , ניתנים יותר לשליטה?  

 הסיפור על האצ'יקו ריגש אותי כי אני יודעת שאני לא מיוחדת, שאני רגילה, שאני לא מעוררת רגשות מיוחדים, שאם אמות העולם ימשיך לנהוג כמנהגו, שאף אחד לא באמת צריך אותי. אני מודעת לחוסר החשיבות שלי בעולם ורוב הזמן אני משלימה איתו. אבל זה לא יהיה ככה בשביל הכלבים שגידלתי והצלתי. הם יזכרו אותי לנצח. הם מעולם לא יחשבו שאני רגילה וחסרת חשיבות. בשבילם זה לא ככה, הם ישפטו אותי לפי הסטנדרטים שלהם. והם יאהבו אותי כמו שאף אדם לא יכול, רק כלב.

 

By | 2012-02-17T23:17:40+00:00 פברואר 17th, 2012|Categories: התנהגות, יש מה ללמוד מהם, כלבים, סיפור|Tags: |2 Comments

About the Author:

2 Comments

  1. מיא עשת 23 בפברואר 2012 at 19:28 - Reply

    כל כך נוגע ללב ועצוב…. אני חווה את האהבה הזאת עכשיו עם הכלב שלי.

  2. גלי 22 במרץ 2012 at 16:58 - Reply

    כרגע, אני מודה לאלוהים שאינני מאלפת,
    אני לא בוחנת את הקשר של קוקי ושלי אל מול תיאוריות אילופיות שונות, אלא פשוט נהנית ממה שיש,
    כל עוד זה קיים… 🙂

Leave A Comment