נסיכה קטנה

במשעול המוביל למרכז גילת, קצת אחרי גן השעשועים ההרוס והמפורק, שכן גן ילדים מסורג כולו ("את רואה," יורי היה אומר, "ב-ד' חושפים את הילדים מגיל צעיר לסביבה הטבעית שלהם – הכלא" ) ומאחוריו ביוב פתוח שזרם בין שיחי קני סוף. ושם היא הייתה יום אחד. גורה קטנה ומכוערת.

כשראתה אותנו היא נהמה ונבחה. ליידי לא התרגשה. גם אני לא. היה ברור שהגורה מפחדת. ידעתי שאני חייבת לתפוס אותה. שהנביחות והנהמות הן מפחד, אבל שהאחרים לא ידעו את זה ורק חסר שמישהו יתלונן. והמראה שלה. זו מציאות אכזרית , אבל כלב שנראה טוב יש לו יותר סיכוי לעורר רחמים ולמצוא בית. והגורה הזו הייתה לגמרי עקומה, רזה וחסרת כל פורפורציות. חסרת כל יכולת להתקרב לאנשים , למצוא חן או למצוא אוכל. היא הייתה שם לבדה מבוהלת ומפוחדת. חוסר האונים והבדידות שלה הצמיתו לי את הלב.

"אנחנו חייבות לתפוס אותה", הודעתי לליידי. וכך ליידי הלכה לצד ימין ואני הלכתי לשמאל וביום השלישי לניסיונות הצלחנו לתפוס אותה. כשהגענו אליה היא הפסיקה לנבוח. היא הסתכלה עליי. הסיקה את המסקנות שהסיקה בדממה ונצמדה אליי. היא נדחקה אליי, עלתה, התכרבלה ועצמה עיניים. לפעמים כלבים עושים דברים כאלו שמציפים אותך בתחושה איומה של רכות ומאותו רגע את שבויה.

חיבקתי אותה והלכתי הביתה כשליידי מלווה אותי .הגורה פקחה עיניים אבל מיד עצמה אותן ושבה והתמקמה בנוחות בזרועותיי. ידעתי שאסתבך קשות עם יורי שנמאס לו לגמרי מ"גן החיות שפתחנו" , כמו שכינה את הדירה שורצת הכלבים שלנו. אבל איך אפשר לסרב למי שבוטח בך כל כך?  

"הייתי חייבת לקחת אותה", יללתי כשיורי חזר הביתה, "רק תראה איך היא נראית". "היא נראית נורא," הוא פסק, " כאילו הרכיבו אותה מחלקים של כלבים שונים. אולי היא בכלל חולה, תראי כמה היא רזה, ואת מביאה אותה הנה כדי להדביק את הכלבה שלנו במחלות ?". " אבל היא הייתה מתה שם ! אף אחד לא ירצה אותה בגלל איך שהיא נראית". "אז כמובן, היא תתקע אצלנו. למה שאני ארצה אותה אם אף אחד אחר לא רוצה?" . "כי היא ממש מתוקה". אמרתי. "איך אפשר לא לאהוב אותה?". יורי עשה פרצוף והגורה החביאה את שלה מתחת לזרועי.

אחרי שהוויכוח, אם עדי ("למה קראת לה ככה ?, כי זה השם הכי יפה בעולם ! ואל תקרא לה מכוערת !" ) חולה או מעוותת או האם היא גוועת ברעב, לא הוכרע, הלכנו לוטרינרית שלנו. "וואו" , היא אמרה, " איזו מציאה. זו כלבה גזעית. הכלבים האלו עולים הרבה מאוד כסף. זו סלוקית". "אז יש סיכוי שמישהו ירצה אותה", יורי התעודד מיד. "כל מה שצריך זה לפרסם ויהיו מלא קופצים על ה- " וכאן הוא הביט בה ולא מצא מילים.

באמת פירסמנו אותה. עשינו לה תמונות ובחרנו את זו בה היא נראתה הכי חמודה ושמנו מודעות ברחבי האוניברסיטה. אף אחד לא התקשר. היא נשארה אצלנו.

הגורה לא עזבה אותי. בחודשיים הראשונים היא הלכה אחריי לכל מקום כשהיא אוחזת בפיה בשולי המכנסיים שלי. או דורשת לעלות ולבלות על הידיים. היא לא ביקשה, לא התחננה, ולא ניסתה להיות חמודה. היא לא הייתה כמו שאר הכלבים. היא דרשה. וכשעדי דרשה משהו, היא הייתה מקבלת אותו. זו הייתה תכונה כזו שלה. לדרוש דברים ושכולם יעשו אותם. עדי הסתובבה בעולם בתחושה שמגיע לה. תחושה שאני חיבבתי, אבל יורי תיעב. "למה שאני אעשה מה שהיא רוצה?", הוא היה מתמרמר, "היא הכלבה ואני הבנאדם. זה לא אמור להיות ככה".

לא הייתי היחידה שנפלה ברשת החמידות של עדי. ליידי הייתה השבויה השנייה שלה והמטרה להרבה שיגועים ומעשי ניצול מכוערים. כל כלב אחר שהיה עושה אפילו עשירית ממה שעדי עשתה היה נשלח אקספרס לוטרינר הגדול בשמיים. עדי גנבה לליידי את האוכל (לי היא הייתה שואבת את הקפה באמצעות חרטומה הארוך והמחודד. שנייה של חוסר תשומת לב והקפה הלך), וליידי נתנה לה , היא לקחה לה את כל הצעצועים וליידי הרשתה, ישנה במקום שלה ולפעמים טיפסה וישנה ממש עליה או צמודה אליה  וליידי הסכימה להכל . עדי אומנם העדיפה לישון איתנו. אבל יורי לא הסכים. הייתי מגניבה אותה למיטה כשהוא היה נרדם. עד שעלה עליי וגירש אותה. לא לפני שהשתינה לו על הכרית.

נראה היה שיש חבר אחד במשפחה שלא אוהב את עדי, שלא מסתדר עם עדי, שעדי עושה לו פריחה מגרדת בכל הגוף. אני הסתדרתי יופי. אפילו הצלחתי לאלף אותה לפקודות בסיסיות. וזה באמת היה הישג. עדי לא הייתה מהסוג שאוהב לעבוד היא הייתה מהסוג המתפנק. תמיד היה נראה לי שהיא עשתה את המאמץ הזה עבורי כאקט פילנתרופי, רק כי ביקשתי כל כך יפה. כמובן, אילוף ללא כל אברסיה. ברגע שהיית מערבת אפילו קצת כפייה, כמו משיכה ברצועה או טון דיבור לא הכי נחמד. היא הייתה –   נעלבת נורא, מזדעזעת מחוסר הנימוס שלך, משתינה על המקום, בורחת ממך, אוכלת חרא של חתולים, שומרת טינה, ואז משתינה על הכרית שלך. והיית צריכה להתחנף אליה כדי שתסלח לך. זה מאוד הצחיק אותי, כי כשאת אוהבת מישהו הוא פשוט לא יכול לטעות גם אם הוא משתין לך על הכרית.

 אבל יורי לא הסתדר. יום אחד ישבתי ליד החלון וראיתי אותו מטייל עם הכלבות בחוץ. הטיול נראה כמו ריקוד מודרני. שני בעלי חיים שמזנקים בתיאום כמעט מושלם אחד אחרי השני. אבל השני תמיד מחמיץ את הראשון ואז הוא עומד, מנפנף בידיו וצועק. והראשון ,אומנם ממורמר מאוד אך מהיר, מצליח לאכול חרא של חתולים ולתת זינוק נוסף. מהצד ראיתי שכל צעקה וכל משיכה רק הרעו את המצב וגרמו לעדי להפוך עצבנית ומפוחדת יותר. אבל יורי היה כל כך מתוסכל שהוא לא יכל לעצור את עצמו. השיא אולי היה (כי היו כמה ) כשהוא כן הצליח בסוף לתפוס אותה בקולר ולמשוך אותה לכיוונו ואז היא השתינה עליו. כשהוא נכנס הביתה עצבני כולו, עדי ניצלה את ההזדמנות ואת דלת חדר השינה הפתוחה והלכה להשתין שוב על הכרית שלו.

הוא ישב על הספה וטמן את ראשו בכפות ידיו. "אני שונא את עדי", הוא אמר בקול נמוך ושבור, " אני כל כך שונא את עדי, שאם יש באיזשהו מקום בעולם חיה שאני שונא יותר, זו חייבת להיות גם עדי". וכך, לתמהוני, הוא ניסח את משפט הזהות של ברטנרד ראסל בצורתו הכלבית.

ואז הוא אמר לי, "עכשיו, תגידי לה את לזוז מפה, אחרת, היא תשתין שוב על הספה.". כל פעם שהוא היה מסתכל עליה, או אומר לה משהו. היא באמת הייתה משתינה על המקום. "תתעסקי איתה את".

גם לי לא תמיד היו חיים קלים. באחד הטיולים שלנו, עדי התיישבה פתאום על האדמה והחלה ליילל. ניסיתי לבדוק אם היא לא פגועה ולא חתך אותה משהו או פצע אותה. אבל היא התפתלה בין הידיים שלי, ליקקה אותי והמשיכה ליילל חרישית. כשהנחתי אותה על הקרקע ורציתי להמשיך ללכת, היא נשכבה על האדמה והסתכלה עליי. החלטתי שכנראה משהו נורא קרה לה. הרמתי אותה על הידיים ורצתי לוטרינרית. בזמן שרצתי עדי המשיכה להתפתל, לייבב קצת ולנסות למצוא תנוחה טובה יותר. הייתי בטוחה שהיא עומדת למות. הגעתי לוטרינרית וישר צעקתי " תעזרו לי, הכלבה לא מסוגלת לעמוד, היא חולה מאוד". כמובן שכולם באו. בדקו אותה ואז הוטרינרית אומרת לי שהכל לגמרי בסדר. "את רוצה להגיד לי שסתם רצתי עכשיו קילומטר וחצי בשיא החום עם גורה במשקל 15 קילו על הידיים?". "אה, " היא הייתה נבוכה אך משועשעת, "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד לך". אתם מבינים, לא התחשק לה ללכת עוד אז היא התפנקה קצת. המנוולת. בפעם הבאה שזה קרה (וזה חזר על עצמו) השארתי אותה לשכב שם. אחרי דקה היא קמה והמשיכה ללכת.

יורי היה בטוח שהוא יתקע עם עדי לנצח. אבל בחודשים שהייתה אצלנו היא גדלה. כגורה עדי הייתה לחלוטין עקומה מסורבלת וחסרת כל פורפורציות, אבל לקראת גיל שישה חודשים היא הפכה יפהיפייה מדהימה. אצילית ונסיכית למראה. עדיין אנשים היו מאשימים אותי בהתעללות והרעבה כשהייתי הולכת איתה ברחוב. אבל היא התחילה להיות ממש ממש יפה. אם כי לא מסוג היופי ההמוני (לברדורים ) שאנשים בדרך כלל אוהבים בכלבים. ואז סבא שלי נפטר. כשנסעתי להלוויה השארתי את עדי אצל זוג חברים שלנו. כשחזרתי לבאר שבע אחרי שלושה ימים הם לא רצו להחזיר אותה, גם הם התאהבו בה. או שהיא זו שהחליטה להישאר איתם והם רק חשבו שהם אלו שרוצים אותה? גבולות ההחלטה האנושית העצמאית תמיד היו מאוד מטושטשים במקרה של עדי. הייתי קצת עצובה אבל לא יותר מדי. ידעתי שיהיה לה טוב שם. ליורי זה היה ממש יום חג.

אחרי עדי הם אימצו חמישה חתולים. אחד אחרי השני. בניגוד מוחלט למה שקורה בבתים של כלבים נורמליים, עדי היא זו ששלטה בחתולים ולא ההפך. גם הם עשו תמיד רק מה שהיא רצתה. היא שמחה כל כך לפגוש אותי כשביקרתי אצלם (לפעמים היא הייתה משתינה מההתרגשות. אבל זה הלך ונעלם ככל שהתבגרה). שאלתי את עצמי אם היא זוכרת את אותו היום בו פגשתי אותה ליד הביוב ולקחתי אותה איתי. אם היא יודעת שהיא חיה ומאושרת בגלל ההחלטה שלי. היה נפלא לראות את הבעלים של עדי מתנפלת עליה בחיבוקים ובקריאות, "ג'יזל אחת , מהממת שכמוך , דוגמנית !" . ו- "זו הכלבה הכי מושלמת בעולם ". כשהם התחתנו, עדי עמדה איתם מתחת לחופה עם הטבעות עליה.

לפני כמה שנים פגשתי זוג בדואים ששמרו על שטח פתוח באמצעות להקה (מקסימה) של כנענים קולניים ביותר. התיידדנו קצת, שתינו קפה והתחלנו לדבר על כלבים. כשהזכרתי את עדי שמעתי מהם המון סיפורים מאוד דומים לשלי. הבדואים משלימים עם האופי הסלוקי. נותנים לכלבים האלו להיכנס לאן שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואפילו לא מרימים עליהם את הקול, כי אחרת, כך הם הסבירו לי, הם יעלבו ולא יבואו. הם גאים בחברות שלהם עם הסלוקים וטענו בפניי כי אם אתה מתנהג עם סלוקי בעדינות ובכבוד הוא יחזיר לך באותו המטבע, ואם לא, בחיים לא תשמע או תראה אותו יותר. "הכלב הזה, זה הוא כמו מלך", הם אמרו לי בעברית קלוקלת. אבל זה לא מה שהם התכוונו לומר. מלכים הם חזקים מאוד, והם צריכים לעבוד קשה ויש עליהם אחריות וחוקים להפעיל ואנשים למשול בהם. הם רצו להגיד שהסלוקים הם בעצם נסיכים. נסיכים בגוף של כלב.

 

2 מחשבות על “נסיכה קטנה

  1. מקסים ומאוד מזכיר לי את החצי כלבה-חצי חייזר שלי – מזדהה מאוד! (והכתיבה עצמה מעולה)
    עדיין מנסה להשלים עם האופי הסאלוקי. רוב הזמן זה הולך די בסדר 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s