שחורי

מאחורי בנייני הרכבת יש משעול ארוך כמעט נטוש המוביל למרכז גילת. ארגז חול זנוח, נדנדות שבורות חצי מכוסות בחול, חצי מחלידות, אורנים גבוהים ובצדדים זבל ואשפה. שם פגשנו אותו. ליידי ואני. לא קראו לו שחורי. היה לו שם רגיל כזה של כלב. בובי, או ג'ק או ג'ורג', שם שגיליתי אחר כך. אבל בשבילי הוא תמיד יהיה שחורי .

הוא הגיח מאחורי השיחים יום אחד בצהריים, וכשראה אותי עיניו התרחבו. הוא ניגש ישר לליידי ,בכבוד, בראש מורכן. היא נהמה עליו קצת. הוא התרחק. ואז פנה אליי, קישקש בזנב והשפיל מבט, פיו היה פתוח ורך. ליטפתי את ראשו. הוא עצם את עיניו והתחכך בירכי. ואז הוא פתח אותן, נתן בי מבט, נראה היה שהוא מתלבט. כאילו ביקש, חכי רגע, וזינק שוב מאחורי השיחים. אני חיכיתי. הוא מיד חזר ובפיו היה משהו, הוא שמט אותו אל תוך כף ידי. זו הייתה גרב צמר גדולה בצבע טורקיז. לחשתי, "תודה, שחורי" ולקחתי את הגרב.

הוא ליווה אותנו הביתה ונשאר לעמוד בחוץ שעה ארוכה עד שהחשיך,  לצפות בנו מהחצר. באותו היום לא ראיתי את ערימות הכביסה מאחורי השיחים. לא נורא, בימים הבאים הכביסה ששחורי יגנוב תהיה הצרה הכי קטנה שלי.

למה כיניתי אותו שחורי ? כי זו הייתה התכונה הבולטת ביותר שלו. כלב גדול ושחור. ספק כנעני, ספק לברדור, ספק רועה תועה. תכונות בולטות נוספות: פיסת מתכת הקשורה ומקבעת את רגלו האחורית שהשוותה לו הליכה מצחיקה צולעת ומקרטעת, אם כי לא הפחיתה במאום מהמהירות שלו. לי היא הזכירה פרופיל בלגי שתולים עליו מדפים כי היו בה חורים קטנים במתכת. אבל למעשה שחורי שבר את רגלו וזה היה הקיבוע. היה זה כלב עליז ושמח עד מאוד. תמיד חייך חיוך רחב ולשונו הייתה משורבבת לצד. באותו היום שפגש בנו החליט מיד שאותי הוא רוצה. והוא היה כלב נחוש ודבק במטרה ולא נהג לשנות את דעתו אחרי שהחליט דבר מה.

מאוחר באותו הערב הוא הסתלק. כמובן לאחר שהספיק ללוות אותנו בטיול נוסף. תוך שהוא שומר מרחק מליידי, אך מתייחס אליה בכבוד רב. בא אליי מדי פעם לליטופים חפוזים. שומע "שחורי, תחזור הביתה", (באותו המקום שחורי לא היה כלב משוטט. רוב דיירי השכונה, למעט הסטודנטים, נתנו לכלביהם לשוטט לבד ובחופשיות. זה היה פחות מסוכן כשאלו היו פינצ'רים, אך גם האמסטפים הפיטבולים והרוטווילרים היו מסתובבים לבד ועוסקים בענייניהם ומכיוון שחלקם היו לא מאוזנים ולא יציבים בדיוק כמו הבעלים שלהם , קרבות כלבים היו דבר די שכיח באותה שכונה ) וחוזר לענייניו בשיחים בקפיצות של עז הרים. התנהגותו היה טובה וחביבה. כנראה היה חולה באותו יום.

למחרת בבוקר מצאנו אותו שוב מחכה מול החלון שלנו. נרגש מאוד ונלהב. בפיו היה גור חתולים מת. ניכר שהשקיע מאמצים מיוחדים ומחשבה רבה במתנה שהביא לי, אבל לא יכול היה להתאפק ונגס בה והתפלש בה קצת בעצמו. מה שהפך אותו מצחין במיוחד. ברגע שראה שאני כועסת הוא תפס מרחק. לא יותר מדי , אבל בדיוק המרחק שיאפשר לי לא להצליח לתפוס אותו, והתחיל ללוות את הטיול שלנו בלי לוותר על הנבלה בפה. אבל כשליידי ניגשה אליו בגן, הוא ויתר לה מיד . מבחינה מסוימת הוא היה ממש נדיב.  למרות המחאות שלי, החתלתול המת היה פיתוי שלא ניתן לעמוד בו  וליידי הפכה גם היא מצחינה. גררתי אותה עם הרצועה בחזרה הביתה. כששחורי מדלג לידינו בשימחה.

 בזמן שאני (או אני וליידי) הייתי הולכת בכיוון אחד, שחורי נטה לצדדים והסתובב סביבי. רודף בהתלהבות אחרי חתולים, אנשים מבוגרים, ילדים, ומוריד בזינוקים את הכביסה מהחבלים והחלונות.  מדי פעם הוא מצא פריט שנראה לו שווה והיה בא איתו בריצה אליי . כשראה שאני לא מעוניינת, היה שומט אותו ומנסה להביא לי משהו אחר. אולי המשהו האחר ימצא חן בעיניי יותר, אולי סוף סוף אני אשתכנע ואכניס אותו הביתה. אגיד לו, "שחורי בוא, עכשיו אתה שלי". אבל זה אף פעם לא קרה. חודשים ארוכים חלפו ומעולם לא אימצתי אותו, הרי היה לו בית משלו.

 אמרתי לא. ניסיתי לרדוף אחריו , למנוע ממנו להגיע לכביסה, או לחתולים, אבל זה היה חסר סיכוי וטעם. לשחורי הייתה אנרגיה שיכלה להאיר את כל באר שבע אם היו מנסים להפיק ממנו חשמל.

באותו היום הראשון שחורי התלווה אלינו לחצר ושם צפה בעניין בליידי העומדת ונשטפת מתחת לצינור , ואז איבד ריכוז והתחיל לנסות לתפוס את חתולי הבניין. השפרצתי לעברו , הוא ניסה לברוח אך פיספס. כדי להתמודד עם החוויה של להיות רטוב, הוא החליט להתפלש מעט בחול והתכסה כולו בשכבה של בוץ.

כשיצאתי מהבית הוא היה מוכן. הוא ליווה אותי לכל אשר אלך. שערים, דלתות, אנשים זועמים, כבישים, כל אלו היו כאין וכאפס עבור שחורי . והוא תמיד הביא לי משהו קטן בפה. בדרך כלל כביסה, אבל לא רק. לפעמים זבל, לפעמים חיות מתות. ובערב הוא היה מחכה מול הבית שלי, בחצר, צופה בנו מהחלון, עד שהיה מחליט ללכת הביתה.

באחד הימים פשוט נשבר לי. היום התחיל כשהלכתי לאוניברסיטה . שחורי ליווה אותי. בדרך הוא הוריד את כל הכביסה מהחבלים, כרגיל. הצליח לנשוך שני חתולים. להפיל כמה פחי זבל ולהפחיד ילדים. בשדרות רגר הוא החליט לרדוף אחרי המכוניות שנוסעות בכביש. אני ניסיתי לעצור אותו כדי שלא יפגע, ובטמטום התחלתי לרדוף אחריו כשאני מנסה לבעוט בו בלי הצלחה, רק שירד מהכביש. ניכר היה בו שהוא נהנה מכל רגע. לבעיטות שכן הצליחו לפגוע בו, הוא התייחס באופן פילוסופי, כחלק מהמשחק, מה שגרם לו רק לרוץ מהר יותר. בסוף התעצבנתי ,ויתרתי, איחלתי לו שידרס והמשכתי הלאה. כמובן שכשיצאתי מהשיעור הוא חיכה על הדשא.

כשרכבתי על אופניים לקופת חולים הוא ליווה אותי בריצה. והתיישב לחכות בדלת. אני זוכרת את זה היטב. כשיצאתי ראיתי אותו יושב ליד קערה של מים ואישה מלטפת אותו. הוא הרים ראש לעברי , חייך וכישכש בזנב. "את רוצה להגיד לי שכל היופי הזה שייך לך ?" שאלה האישה בהתלהבות ובמבטא אנגלוסקסי, "גברת" ,אמרתי לה בעייפות, "כל היופי הזה יכול להיות שייך לך, רק תקחי אותו ממני".

כשהלכתי אחה"צ לדואר במרכז גילת עשה שחורי את הדברים הבאים. הורדת כביסה, רדיפה אחר חתולים, רדיפה אחר ילדים, מכות עם כלבים אחרים. כמובן שאנשים צעקו עליי, כמו תמיד, "גברת תקשרי את הכלב שלך". אני מצדי ברחתי מהאנשים. אף אחד לא האמין לי שהכלב לא שלי. ובצדק. הרי הם כבר ראו אותו מלווה אותי לכל מקום ! ולפעמים ,כשהיה שקט, באמת הייתי יושבת ומלטפת אותו. באותו יום ניסיתי שיטה חדשה של זריקת אבנים. זה לא עבד משתי סיבות. אף פעם לא הצלחתי לתת לעצמי ממש לכוון לעברו , והאבנים נזרקו לצד או למעלה, כשהן כן פגעו בו בטעות כי הוא זז, הן לא ממש הזיזו לו, וגם כי אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי לזרוק משהו אחר מלבד חצץ. אם הייתי יכולה לתפוס אותו זה היה סיפור אחר, אבל כשהייתי כועסת הוא תמיד הצליח לשמור על מרחק, קרוב מספיק, אבל בלתי ניתן לתפיסה. ולחייך את החיוך המעצבן עם הלשון בצד.

כשהגענו למרכז גילת הוא זינק על הבד של הגגון אצל הירקן והצליח להוריד אותו, להרוס את כל הגג , ולהפיל את העמודים, להפוך דוכן של ירקות , להפיל אותם ולכרכר בתוכם ככה שיתפזרו טוב טוב. להפוך דוכן אחר של ביגוד. לדלג מעל הסחורה של הרוכלים שהייתה מונחת על הריצפה , להשאיר עליה טביעות רגל של כלב, ולחרבן באמצע הרחבה. נמלטתי לדואר כשאנשים צועקים בעקבותיי. שחורי שם ספרינט ונכנס אחריי. מעט מתנשם אך בסך הכל מרוצה מעצמו הוא התיישב לחכות בתור.

מנהלת הדואר ביקשה ממני להוציא את הכלב. "הלוואי שיכלתי", אמרתי לה. וסיפרתי לה את הסיפור שלי. "וככה", אמרתי לה , "הוא עוקב אחריי כבר חודשים. יש ימים שהוא בוחר לא להגיע ואז יש לי שקט ויש ימים שהוא מלווה אותי לכל מקום. ניסיתי כבר את כל מה שיכלתי לחשוב עליו." בשלב הזה הראיתי לה את החצץ בכיסים, " אבל הוא לא נותן לי לתפוס אותו. הוא תמיד יושב במרחק כזה שהוא יוכל לקפוץ בזמן ולהתחמק ממני. עם החיוך הזה שלו. אין לך מושג כמה הסתבכתי בגללו."

" בחיי, " היא אמרה, " זה הסיפור הכי מצחיק ששמעתי ". "אני שמחה שהוא מוצא חן בעינייך," אמרתי ביאוש. ראיתי ששאר הלקוחות הקשיבו גם הם בעניין , אך כולם שמרו על מרחק משחורי, ונמנעו מקשר עין, שמא יחליט פתאום ,שאני כבר לא מוצאת חן בעיניו והוא מעביר את הנאמנות שלו אליהם.

אבל לא, שחורי היה כלב נאמן וליווה אותי חזרה הביתה. אז כבר הייתי עצבנית ביותר. ואמרתי לבנזוג ,"היום אני מוצאת את הבעלים של החיה הזו ונכנסת בהם. "

וכך היה. יצאתי החוצה וחיכיתי. כששחורי הלך גם אני הלכתי, ובסוף, אחרי שמיצה את ענייני החתולים, החרא, הכביסה, תקיפת אנשים שזזים מהר מדי לטעמו,  אופניים וילדים, הגענו בשעת ערב מאוחרת לדירה באחת הרכבות. שחורי עלה לקומה הראשונה ואני עליתי אחריו. הוא נכנס לדירה ואני חיכתי קצת ואז נקשתי בדלת. המתנתי שעה ארוכה, התחלתי להתעצבן והקשתי על הדלת שוב ושוב. בסוף פתחה לי אישה מבוגרת בכיסא גלגלים. "כן, מותק", היא חייכה "אפשר לעזור לך ?". בדרך כלל, אני שונאת שקוראים לו מותק, אבל במקרה שלה זה פשוט נשמע טיבעי. "הכלב", גימגמתי, "הכלב שלך ?". "את יכולה להיכנס", היא אמרה והתגלגלה הצידה. ראיתי את שחורי יושב בשקט במיטת כלבים על שטיח פרסי ליד שולחן קטן. האישה כיוונה את כיסא הגלגלים שלה לשם והתמקמה לידו. הוא התרומם לישיבה והיא ליטפה את ראשו. "כן, זה הכלב שלי, כמו שאת רואה. הוא כלב טוב, כלב טוב מאוד, אבל מסכן. אני לא יכולה לטייל איתו בגלל המצב שלי.", היא החוותה בידה על הכיסא שלה, "אז הוא מטייל לבד. הוא כבר נדרס פעם אחת, אבל ביטוח לאומי לא נותנים לי כסף לשיפוצים , לרמפה החוצה, ובזמן האחרון המצב שלי החמיר והבן בצבא. מה רצית לומר לי ?" ."שום דבר". אמרתי. התביישתי מאוד מאוד. "הוא כלב חמוד מאוד. אני חייבת ללכת. לילה טוב". וברחתי משם.

"אל תתן לי לעשות כאלו דברים יותר", אמרתי לבנזוג המופתע בתוכחה. השלמתי עם העובדה ששחורי ילווה אותי תמיד ויעשה לי צרות ואני פשוט אצטרך לחיות עם זה.

אבל כמה שבועות אחרי הביקור שלי אצל בעליו הוא נעלם. לא ראיתי אותו יותר. חשבתי שבטח מצא מישהו אחר, שווה יותר , כדי להציק לו.

עברו שנתיים, עד שהכרתי את הבן של האישה המבוגרת, אחרי שהשתחרר מהצבא, כשהם לקחו כלבה נוספת שהתאימה להם יותר מבחינת מזג ואופי. אז גיליתי ששחורי מעולם לא ויתר עליי. הוא מעולם לא היה אחד שמוותר. הוא נדרס שוב , והפעם למוות, בשדרות רגר, כשעסק במשחק האהוב עליו של רדיפת מכוניות.

גם אני אהבתי אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s