חברו הטוב הוא מנוול שלא יאמן

///חברו הטוב הוא מנוול שלא יאמן

חברו הטוב הוא מנוול שלא יאמן

לכל אחד יש תחביבים (אני מקווה). אחד התחביבים היותר סטנדרטיים שלי הוא קריאה. אני מוכנה לקרוא כל סוג של ספר ובלבד שזה ספר טוב.

ואני מאוד אוהבת לקרוא ספרים על כלבים. לא רק ספרות מקצועית. "סתם" סיפורים על כלבים.

אני רוצה לכתוב על שני "ספרי כלבים" שקראתי וגרמו לי להתפרץ בקריאת " אבל זה בדיוק כך, בדיוק בדיוק כך. ככה כלבים הם באמת".

הם סותרים זה את זה לחלוטין, ועם זאת, בשניהם, כל מילה נכונה.

חברו הטוב,

הראשון, וזה בוודאי לא יפתיע איש, הוא הספר "מגילת סן מיקלה" של אקסל מונתה, שלא היה סופר, אלא רופא נוירולוג, ואני חושבת שזה ניכר בכתיבה, אבל זה לא מפחית מהעוצמה שלה, אולי להיפך.

"מגילת סן מיקלה" היא מעין אוטוביוגרפיה של מונתה. תיאורי הטבע שלו מרהיבים. אבל אני אהבתי במיוחד את סיפורי ותיאורי החיות ובמיוחד הכלבים. (לגבי הבני אדם ? הוא כנראה לא ממש אהב אותם והיה גם ממש שוביניסט, פטרוני, מתנשא, גזען, מיזוגני, טוב אתם מבינים את העיקרון).

הסצנה שבעיניי היא בעלת העוצמה הגדולה ביותר בספר , היא זו בה מונתה מספר על מותו. בזמן הזה הוא איש זקן , עייף ועיוור, הוא מת במיטתו וכלבו ממאן לעזבו. למרות תחנוניו של המת, הכלב לא מוכן לחיות בלעדיו, הוא נוטש את החיים ובוחר לחלוק עם בעליו את גורלו וללוות אותו לאן שלא ילך. ואז מונתה מגיע לשערי גן עדן, וקורה הדבר הכי סטנדרטי וצפוי מראש (עבור כל אחד מאיתנו שגידל כלב) – מסרבים להכניס אותו כי הוא הגיע עם כלב… כלב ,חיה נחותה ומזוהמת בעיניי האנשים הגדולים והמלומדים והקדושים של גן העדן.

אני לא אכניס כאן ספויילרים. לדעתי זו הסצנה המרגשת ביותר שנכתבה אי פעם. הספר נגמר במילים שמעולם לא הבנתי ולכן הן כנראה כל כך זכורות לי, "מת הייתי ולא ידעתי". וכמובן, אני בוכה, מנגבת את האף ואומרת לעצמי, "הרי זה בדיוק כך. גם אם מעולם לא היה, הרי כך היה צריך להיות. איזה תיאור נאמן של אצילות הרוח הכלבית. "

לפני כמה שנים רצתי בלילה בפארק עם ליידי ,הכלבה שלי , ונפלתי לבור רדוד (ותודה רבה לעיריית פתח תקווה) ונקעתי את הקרסול, נקע קשה. לא יכולתי לקום ונשארתי לשכב שם. ליידי שהיא תמיד ידידותית וחביבה לכל אדם, הסתובבה במעגלים סביבי ולא נתנה לאף אחד להתקרב ולעזור. ידעתי, הייתי בטוחה , כמו כל מי שראה אותה, שהיא תהרוג, או לפחות תנסה כמיטב יכולתה להרוג, כל מי שינסה להתקרב אליי. וכך היא המשיכה במעגלים סביבי, בנהמות וחשיפת שיניים לעבר כל אחד באיזור ומדי פעם ,בערך כל שלושה סיבובים, היא ניגשה אליי מייללת , ליקקה לי את הפרצוף ותחבה את הלשון שלה לתוך הפה שלי.

התקשרתי לבעלי, ועד שהוא הגיע ,שלושת רבעי שעה בערך, שכבתי על הדשא באמצע החורף עם פרצוף רטוב מרוק . ותאמינו לי, היה לי קר, מאוד. כל הצופים התרשמו מאוד מהמסירות של ליידי, אבל אני ידעתי את האמת, היא פוחדת פחד מוות לראשונה בחייה. ליידי האמיצה, הלברדורית שמעולם לא ידעה פחד , פוחדת נורא.

האם היא התנהגה כך בגלל שהיא אוהבת אותי? בגלל שהיא נאמנה ? או בגלל שבפעם הראשונה בחייה הרגישה כי אין לה איש שיגן עליה והיא נותרה לבדה ? היום אני חושבת שההתנהגות שלה הייתה שילוב של שני הדברים. בזמנו, ראיתי רק את הפחד ורציתי לבעוט בה כי היה לי כל כך קר ורטוב וכואב והיא הפריעה לאנשים לעזור. אבל שום דבר בעולם הוא לא חד ממדי. לכל דבר יש לפחות שני צדדים.

מנוול שלא יאמן

הספר השני האהוב עליי, הוא הנובלה הסאטירית "לב של כלב" שנכתבה ע"י מיכאיל בולגקוב בשנות העשרים ברוסיה הסטליניסטית ומתארת צד נוסף של הכלביות. בספר הזה, (חוץ מפרטים חיוניים רבים – הידעתם שכל הכלבים במוסקבה יודעים לקרוא ,אך כולם קוראים הפוך, במקום משמאל לימין, מימין לשמאל.) בתהליך מופרך לחלוטין שעם זאת מתואר באופן אמין ביותר, עורך פרופסור ניסוי בו הוא הופך כלב לאדם.

הכלב הפך לאדם ולכן הוא לובש בגדים, שותה וודקה, מנגן , שר, מדבר ואף קורא. אך עם זאת הוא נשאר כלב בכל מה שחשוב. ככלב הוא חמוד מאוד. כאדם (בדיוק עם אותה אישיות) הוא מנוול, סכסכן, חסר עמוד שידרה וחנפן. מתרפס בפני החזקים ובועט באכזריות בכל מי שלא יכול להועיל לו או שחלש ממנו. אין לו מצפון ואין לו מוסר ואין בו חמלה. כל אלו זרים לו. הוא לא באמת אנושי. מכל הבחינות החשובות הוא אינו אדם. יש לו לב של כלב.

באופן מפתיע, או שלא, הוא מתקדם כמטאור בשורות המפלגה, ונעשה אדם חשוב. בתפקידו כראש מחלקת התברואה הוא גם מתחיל לערוך ג'נוסייד באוכלוסיית חתולי מוסקבה. הרעיון פה ברור ועצוב, האדם החדש הסובייטי, האידיאל – הוא כלב. "אטאוויזם", כמו שאומר הפרופסור לשוטרים בסוף הסיפור.

כשהרגל שלי קצת החלימה והתחלתי לצאת חוצה עם ליידי, נגלה לעיניי עולם חדש בו הכלבה הצייתנית והממושמעת שלי עברה חילופים דרמטיים עם כלבה שנראית בדיוק כמוה, אבל רודפת ונוגסת בחתולים, בורחת ממני, אוכלת זבל מהריצפה ומושכת אותי ללא הפסקה. בשלב הזה קניתי את שרשרת החנק הראשונה בחיים שלי. לא היה לי שום חשק למצוא את עצמי משוטחת על הריצפה כמה וכמה פעמים במהלך הטיול. מנוולת, זה מה שהיא הייתה. מנצלת הזדמנויות אופורטוניסטית חסרת מצפון ומוסר ,שום התחשבות בבעלים הדואבת והמוגבלת.

אז מה באמת נכון ?

 מי היא ליידי האמיתית ? הכלבה שאוהבת אותי הכי בעולם ותעשה בשבילי הכל ? או הכלבה שדרכה עליי מכל כיוון ומצב אפשרי ? לדעתי, שתיהן הן ליידי . שתיהן אמיתיות , שתיהן קיימות. אני כבר לא מנסה להסביר את הסתירות אני פשוט משלימה איתן. המציאות, היא לא באמת קוהרנטית. גם לא בני אדם, וגם כלבים לא. החברה שלי מנוולת. אבל היא חברה. 

קישורים

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%91_%D7%9B%D7%9C%D7%91

http://en.wikipedia.org/wiki/Axel_Munthe

By | 2012-02-06T23:11:48+00:00 פברואר 6th, 2012|Categories: כלבים, סיפור|0 Comments

About the Author:

Leave A Comment