שמופי

שמופי

יום אחד בעודי מטיילת עם הכלבה בפארק התנפל עליה משהו חום, קטן מאוד ורעשני ונתפס בצווארה. לרוב, הכלבה לא נשארת חייבת, אך הסיטואציה הייתה כה הזויה והפעולה כה מיידית כך שהיא לא ידעה איך להגיב ופשוט המשיכה ללכת כשכלבת פינצר קטנה ונוהמת נאחזת בשיניים בקפלים שבצווארה, מיטלטלת בכל צעד.

תוך שתי שניות, הגיעה גם הבעלים. ביבבת "שמופי, אסור !” , היא קטפה את המדליון הצווח מצווארה של הלברדורית האדישה ואימצה אותו אל ליבה. “היא פשוט נורא מפחדת", הסבירה לי בעוד הכלבה נושכת את כפות ידיה.

רציתי להסביר לה שפחד לא נראה ככה. שכלב שמפחד מכניס זנב בין הרגליים, משפיל ראש ועיניים ומנסה להיעלם מהשטח כשהוא תופס כמה שפחות שטח ועושה כמה שפחות רעש. החיה הנוהמת, הצווחת והמתפתלת עשתה עליי רושם מעט שונה, אבל אחרי שנים כבר ידעתי שזה אבוד והחלטתי להיות עדינה עם הביקורת,“היא נושכת אותך", אמרתי. “אוה, היא סתם משחקת, היא אוהבת לשחק. "שמופי, אסור !”, היא הוסיפה בטון שאין צורך לתאר אבל הוא היה מבחיל. “שמופי, ילדה רעה, אמא כועסת". והסתלקה משם עם האוצר שלה.

כאלו הם השמופיות והשמופים של העולם. כל שמופי התחילה בתור כלבה, עד שנפלה לידיים של בעלים שנתנו לה הזדמנות להפוך למשהו שונה לגמרי. לרוב מדובר בחיה קטנה או בחיה מאוד קטנה. עוד לא פגשתי שמופי בגדלים אחרים. אולי יש כאלו באיזה מקום בעולם. אבל לכלב גדול פשוט אין אפשרות להפוך לשמופי. שמופיות אצל כלב גדול יוצרת בעיה, למעשה בעיה מסוכנת, שמביאה את הבעלים שלו כבר על ההתחלה לקחת לו מאלף . וכך נגדעת השמופיות באיבה. כשהמאלף מלמד את השמופי בהתהוות לעשות 'ארצה' לפי פקודה, הכלב נכנס לשוק, מבין שהוא לא שליט העולם ושבני האדם אינם פורפרות שנועדו לבדר אותו, וכך יוצא ממנו השמופי. זהו כעין דיבוק הרודף את העולם הכלבי. ואולי גם האנושי. קראתי פעם שגם אנשים שהגיעו לעמדת כוח נוטים מאוד להידבק בשמופיות ממאירה (אולי גם אתם קראתם ? או שסרתם מתישהו למשרד ממשלתי ?) וזו הייתה בעיניי עוד הוכחה עצובה שאין כל כך הרבה הבדל בין החיה שהיא חברו הטוב לבין האדם.

אבל כשהם מגיעים בקטן, מסווגים את התקפי הזעם שלהם כ-"חמודים", את הנשיכות שלהם כ-"משחק" ,את הנהמות שלהם כ-"אקספרסיביות", את הקפיצות שלהם כ-" התלהבות" ואת התקיפות שלהם כ-"מצחיקות נורא". כן, פה הגודל לגמרי קובע. לאט לאט השמופי משתלט ולפני שהבעלים מבין איך, הוא חי תחת משטר טרור ואינו יכול לגשת ולכבס את גרביו המלוכלכים כי שמופי החרים אותם בשביל עצמו ואם תנסו לקחת אותם בחזרה, הוא יתקוף.

החיים אט אט הופכים לסובבים סביב שמופי. בפארק תשמעו את בעליו מתלוננת על הטירחה הרבה שהיא טורחת בבישול כנפי עוף לשמופי והפרדת החלקים הרכים ביותר מעל העצמות, כי זה מה ששמופי מוכן לאכול. הכרתי גם שמופי אחד שהיה מוכן לאכול רק את החלק הלבן של הקצפת שבמילקי (נשבעת בכל היקר לי !). בזמן שהם מתלוננים (והם אוהבים להתלונן) הם לא שמים לב שהשמופי שלהם תוקף את הילדים שמשחקים במגרש המשחקים. ובעצם גם אם הם שמים לב , הם חושבים שהשמופי רק משחק עם הילדים, בקפיצות, נהמות ונשיכות. זה שהילדים בוכים ? זה כי הם חבורה של מטומטים שלא יודעים להעריך את שמופי. אבל אוי להם אם ירביצו לחיה המופלאה.

זה שאנשים יוצרים לעצמם את הגיהינום בו הם חיים זה לא חדש, אני מכבדת את זה,  אבל למה אנחנו חייבים לסבול ?

הבעיה האמיתית של כולנו היא שהשמופי חייב לצאת החוצה ואז אנחנו פוגשים אותו. ולשמופי יש עיוות קשה בבוחן המציאות בגלל הרושם המוטעה שהבעלים נטעו בו. כלומר הוא חושב שהוא הבוס, של הכל.

וזה הולך בערך כך –

פגישה שהייתה באמת בין שמופי כלשהי והכלבה שלי, ליידי –

השמופי (שעירה , קטנה ואדמונית) רצה אלינו, ללא היסוס. בוחנת בבוז ובמבט מאיים את הלברדורית שמעליה ומתחילה לנהום – השתחווי לי ולקקי את כפות רגליי, הוי, לברדורית בזויה שכמותך, האם אינך יודעת שאני שליטת היקום ? אפילו הבעלים שלי אומרת כך !

כמובן שהשמועה שיש שליטה ליקום ( וזו לא אני) , לא הגיעה לאוזניה של ליידי והיא מתעלמת מהשמופי, כי בעיניה זו רק כלבה קטנה ומפגרת. אבל השמופי לא מוותרת ותוקפת את הלברדורית כדי להכניע אותה. ולמה שלא תתקוף ? באמת, למה לא ? זה עבד כל כך טוב כשהיא עשתה את זה על בני אדם והם הרבה יותר גדולים וחזקים, אז ברור שזה יעבוד על כלבה אחרת. אבל איכשהו זה לא עובד. ליידי תופסת את השמופי בעורף, מטלטלת אותה ומועכת אותה על האדמה תוך שהיא עומדת מעליה. אני רואה שזה לא רציני , זה רק קטע חינוכי, אבל השמופי צורחת כאילו הורגים אותה.

ואז מגיעה הבעלים ששיחררה את השמופי שלה לחופשי וצועקת עליי איך אני נותנת למפלצת שלי לתקוף את השמופי הקטנה והאומללה שלה שלא עשתה כלום. ואני צועקת על הבעלים שיש לה בעיה בעיניים כי השמופי היא זו שהתחילה. ואז היא צועקת עליי, כי הכלבה שלי גדולה מדי לטעמה, ואיך אני לא קושרת אותה ? ואז אני צועקת עליה שהכלבה שלה לא קשורה ואם היא לא שמה לב, שלי דווקא כן. ושום דבר טוב לא יוצא מזה. כי אחד הדברים הכי מרגיזים בעולם הוא שמישהו בא ואומר על משהו שקרה בדיוק מול העיניים שלו שלא רק שזה לא קרה, זה קרה בדיוק ההפך מאיך שזה קרה. נכון שזה קורה כל הזמן , אבל אותי זה עדיין משגע.

אני רוצה לספר עוד סיפור. גם הוא בהשתתפות שמופי מסוימת וליידי אחת ויחידה ובו למדתי כמה לקחים חשובים. זה סיפור השמופי הראשונה שלי –

כשהייתי סטודנטית בב”ש, צעירה בעשר שנים, תמימה (יחסית) וחביבה הרבה יותר וליידי הייתה רק גורה, גרנו בבניין שהיה לו שמופית משלו. היא הייתה יושבת קבוע בארגז החול מול הבית ומפקחת משם על העניינים. כלומר, נוהמת ותוקפת את מי שלא נראה לה. והיא לא אהבה את ליידי. היא איימה עליה כל פעם שראתה אותה. אחרי זמן קצר היא עברה לרבוץ בחדר המדרגות, בדיוק מול הכניסה לדירה שלנו, כדי שכשנעבור שם עם ליידי, היא תוכל לאיים, לקלל אותה בשפת הכלבים ולעשות תנועות גוף מאיימות ביתר קלות. אז קשרנו את ליידי ברצועה ומשכנו אותה כדי שלא תתעכב לנבוח בחזרה על מה שחשבתי אז שהוא כלבה קטנה ומעורערת .

ואז יום אחד הכל השתבש בדירה השכורה שלנו, קצר בחשמל שהצית להבות בשקע חשמלי, נזילה מהצנרת ושכן צעיר שגידל יונים בתוך ארון החשמל (שזה סיפור כשלעצמו), גרמו לרשלנות ריגעית בשמירה שלי וליידי נמלטה מהדירה כשפתחתי את הדלת כדי להדליק את האור (דרך הארון חשמל שבו היו כזכור, יונים, אבל זה סיפור אחר).

היא ישר הלכה על השמופי. כשסוף סוף הבנתי מה קורה סביבי ולאן נעלמה לי הכלבה, איתרתי אותה בחוץ. דרך המרפסת ראיתי אותה רובצת בארגז החול ובתוך הפה שלה יש שמופי והיא לועסת אותה בנחישות. כל העולם השתתק, כאילו מישהו כיבה את הסאונד. כששעטתי החוצה היא כבר פלטה את השמופי ששכבה דוממת על החול. הילדה שהייתה הבעלים של השמופי הייתה שם והיא הרימה את השמופי על הידיים ונשאה אותה משם. אני לקחתי את ליידי בחזרה הביתה.

שבועיים לאחר אירוע הלעיסה הופיעה בארגז החול פינצ'רית קטנה ושמנה, אבל השמופי לא הייתה בה יותר. כשעברנו שם יום יום בדרך לטיולים הפינצ'רית וליידי התעלמו אחת מהשנייה בנימוס. הפינצ'רית המשיכה לרבוץ בארגז החול ואולי היא רובצת שם עד היום , לא אדע ,אנחנו עברנו אחרי שנה לדירה אחרת. אבל כשהיינו שם השמופי לא חזרה.

מאז הסקתי שתי מסקנות , האחת הייתה ישר על המקום –  לפעמים אלימות זו כן הדרך, לגמרי !

ומסקנה ב' שלמדתי במשך השנים – השמופיות זה תהליך הפיך . ניתן לחזור משם ולהפוך את המפלצת בחזרה לכלב.

לא תמיד זה דרמטי, זה לא חייב להיות אלים ופתאומי, וזה באמת לא צריך להיות התפקיד של הכלבה של השכנים. זה התפקיד שלכם.

אם יש לכם שמופי, אם אתם חושדים שיש לכם שמופי, אם יש לכם שמופי בהתהוות, גם אם אתם אוהבים לסבול ואתם מזוכיסטים, וגם אם השמופיות נוצרה בתום לב ומחוסר ידיעה, דעו לכם – הפיכת כלב לשמופי היא פשע. שמופיות היא התעללות קשה בכלב, הגורמת לו לחרדה, חוסר ביטחון, חוסר יציבות וחיים אומללים, בודדים, מלאי פחד ותסכול.

פנו לעזרה. אתם לא לבד.

By | 2011-12-12T22:20:10+00:00 דצמבר 12th, 2011|Categories: כלבים, שמופי|1 Comment

About the Author:

One Comment

  1. […] מכירים את השמופים ובעליהם. כולנו יכולים לראות בקלות איך כלב הופך לשמופי. […]

Leave A Comment