שכל של כלב

//שכל של כלב

שכל של כלב

תמיד קוראים בכל מיני מקומות שכלבים הם “בדיוק” כמו פעוטות בני שנתיים שלוש מבחינת  רמת האינטיליגנציה שלהם. זו השוואה משונה קצת, כי כלבים הם לא בני אדם. אם היינו הופכים את השאלה ושואלים על האינטיליגנציה של אנשים בהשוואה לכלבים כנקודת הפתיחה שלנו, כמודל למה נחשב לטוב ונכון, היינו מגלים שאנחנו לא כאלו חכמים כמו שנדמה לנו.

פ', כלב שפיץ בן שמונה , נמרץ ויפהיפה , שילוב של האסקי ואקיטה, הגיע אליי בגלל הדברים הרגילים שבזכותם אנשים מביאים אליי כלבים. השילוש הטרוויאלי של משיכות רצועה, אכילת זבל מהריצפה ותקיפות. המיוחד אצלו היה שהוא תוקף לפעמים בני אדם, בעיקר גברים וילדים קטנים, ותוקף בלי אזהרה, כביכול.

כן, הייתה לו גורות קשה. מי שלקח אותו בהתחלה, לקח אותו כי היה יפה כל כך ואז גילה שהגור הוא יצור חי ונושם בעל צרכים שונים ומגוונים, לפיכך הזניחו אותו וקשרו אותו בחצר. בקושי היה לו קשר עם אנשים, הוא ברח, הסתובב הרבה מאוד לבדו ובגלל הנשיכות נכנס ויצא מהסגרים, עד שאומץ על ידי אישה צעירה שאהבה אותו והשקיעה בו והוא נרגע ונעשה נחמד הרבה יותר .

כשהם הגיעו אליי. פ' מאוד עניין אותי. מערכת היחסים ביניהם מאוד עניינה אותי. מאוד רציתי לעבוד עם הכלב. לקחתי לי את הזמן להכיר אותו. טיילתי איתו, רצתי איתו, רכבתי איתו על אופניים, ישבתי לידו בבית, הסתכלתי עליו, האכלתי אותו מהיד שלי, פגשתי איתו כלבים ואנשים. והגעתי למסקנה שהבעיה היחידה שלו, הסיבה שאנשים רבים כל כך התלוננו עליו, היא שהוא אינו לברדור.

פ' היה פ', כלב נורמלי ומאוזן. הוא לא התעניין בלרצות אותי. הוא לא כיבד אותי ולא ציית לי רק כי אני בת אדם, הוא לא אהב אנשים כעיקרון גורף, הוא לא היה נחמד וחביב בלי סיבה טובה, הוא לא קישקש בזנב, והוא לא אהב שאנשים שהוא לא מכיר באים בלי אזהרה וחופנים אותו. הוא היה עצמאי, עיקש וגאה. אי אפשר היה לשחד אותו באוכל, והוא היה יצור פראי למחצה, כך שאי אפשר היה לעבוד איתו בשיטות האילוף הרגילות שכוללות תיקונים בהם מושכים את החיה מצד לצד. אם הייתי מנסה, הוא היה נכנס לפאניקה מוחלטת, או נכנס לפאניקה מוחלטת ותוקף אותי. הכרתי כלבי בר בבאר שבע , כלבים שחיו בלהקות מסביב ובשטחים הפתוחים של העיר ללא קשר או כמעט ללא קשר עם בני אדם, הכרתי את הטיפוס וידעתי שכאן השיטות הרגילות יזיקו.

אז החלטתי לשחק איתו. הרי כולנו אוהבים לשחק. הייתי סקפטית לגבי איכות התוצאות אבל זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי לחשוב עליה. שיחקתי איתו במה שקראתי לו "חם, קר". כמו המשחק ששיחקתי שהייתי ילדה. השתמשתי בקליקר.

מה זה קליקר ? אם לנסח את זה מאוד בכלליות ובפשטות, זו פשוט קופסת פלסטיק קטנה עם כפתור שכשלוחצים עליו הוא משמיע קליק. אחרי הקליק בא פרס. הקליק, אומר "חם". או בעצם, מה שעשית עכשיו, זה טוב! כשפ' טעה או עשה משהו שלא אהבתי הייתי אומרת לו "אה- אה", שזה בעצם אומר "קר", זה לא היה טוב, זו טעות. היה לו מטען שלילי גדול לגבי המילה "לא". היא הייתה גורמת לו לקפוא במקום ולהתבלבל. החלטתי להשתמש בה רק שהוא יעשה משהו באמת שערורייתי וגועלי.

היתרון של הקליקר הוא העיתוי. זה קל מאוד ללחוץ על כפתור. מהיר מאוד. מיד כשהיה בעיצומה של התנועה שמצאה חן בעיניי הייתי מקליקה, ואז היה לי זמן להוציא את החטיפים. אם הייתי משתמשת בקול שלי, היה לוקח לי המון זמן וזה היה הרבה פחות יעיל.

פ' אהב מאוד את המשחקים האלו. לי היה הרבה יותר קשה איתם. חלקם התנהלו מאוד לאט והתוצאות לפעמים איחרו להגיע. את ה"ארצה", למשל, הוא סירב לעשות. הייתי צריכה לחכות שישכב לבד ואז להקליק על זה. יצאה לי הנשמה מהעצבים , אבל גם זה הצליח, היום ה"ארצה" שלו הוא יציב ומהיר.

אבל בערך בשבוע הראשון למשחקים גיליתי משהו משונה מאוד.

כשפ' היה שומע את הקליקר פרצופו היה לובש ארשת מצחיקה של ציפייה והתרגשות, עם פה פתוח ומחייך ועיניים חולמניות, וזה לא היה החתיכת נקניק שקיבל. הוא לא מאוד מתרשם מאוכל, זו הייתה העובדה שיש לו למה לחכות, משהו טוב לחכות לו, שהוא סקרן ועם זאת הוא יודע מה הולך לקרות.

זה היה בשבוע הראשון, הוא עוד לא הבין בדיוק למה אני מצפה ממנו, הוא הבין רק מה הקליק אומר ודי ניחש מה אני מחפשת. ואז גיליתי את המשהו המשונה, פ' התחיל ללבוש את הפרצוף האקסטטי והמאושר עוד לפני שהייתי מקליקה. איך הוא ידע ? הרי הוא לא באמת ידע מה אני רוצה, הוא לא היה יכול לדעת. עבודה עם קליקר היא עבודה מהירה. מדובר בשברירי שניות. היא עבודה על טיימינג, ובכל זאת, שבריר שנייה לפני הקליק, פ' כבר ידע שהוא עומד לבוא.

אני לא מאמינה גדולה במיסטיקה. וגם לא בטלפתיה. הבנתי שאני עושה משהו, כל כך מהר, עוד לפני הקליק, שמסמן לו שמה שעשה הוא הנכון. אז התחלתי לשים לב, לא אליו, אלא אליי. מסתבר שכשאני לא מרוצה, אני נועצת את אצבעות רגליי באדמה, מטה את הראש קדימה, והשרירים שלי מתקשחים. כשאני מרוצה, אני מטה את ראשי הצידה, מזיזה משקל מרגל אחת לשנייה, ומרפה את שרירי הפנים שלי. אני בטח עושה הרבה יותר מזה, אבל זה מה שהצלחתי לשים לב אליו. ומדובר במחוות עדינות מאוד, מהירות מאוד, מי יודע מה עוד אני מספרת באמצעות הגוף שלי, סיפורים שאני בכלל לא מודעת אליהם, סיפורים שלכלב אין בעיה לקלוט ולהבין. זה כנראה מאוד טרייואלי עבורם אבל עבורי זה היה לקח חשוב.

כנראה שאני לא כל כך מוצלחת בעבודה עם כלבים כמו שהכלבים מוצלחים בעבודה איתי. אני חשבתי שאני מלמדת אותו, והוא באמת למד, וחוץ ממה שרציתי הוא למד כנראה עוד הרבה דברים אחרים, בין השאר הוא למד אותי.

חשבתי על הכלבה שלי שתמיד יודעת לאן אני הולכת עוד לפני שפניתי או הסתכלתי אפילו. ותמיד יודעת מה אני מרגישה. או על להקות הכלבים שראיתי שכשהיו צועדים ביחד בהזדמנויות רישמיות תמיד היו שומרים על מיקום קבוע ביחס אחד לשני לא משנה מה היה קורה. לפעמים הייתי בטוחה שזו טלפתיה, אבל זו לא, הם פשוט שמים לב. כלבים יודעים לקרוא שפת גוף ברמה שאנחנו לא מסוגלים לדמיין. אולי כי הם פחות מורכבים, אולי כי אין להם שפה מדוברת שתבלבל אותם, אולי כי מוח של כלב שם לב לכל פרט ואילו אדם בעל מוח אנושי רגיל מדי להכללות ומתעלם ממה שקורה באמת לפניו. הם יותר טובים מאיתנו בזה, ולעיתים יש לי הרגשה שכשאני עובדת איתם הם בעצם אלו שעובדים איתי. מתחשבים בחוסר היכולת שלי ובאים לקראתי.

ומה היה בסוף עם פ' ואיתי ? הוא הגיע לרמת עבודה שהייתי די מרוצה ממנה, ועבדנו על התנהגויות שיחליפו את ההתנהגויות הלא רצויות , בלי שהייתי צריכה להעניש או להפחיד אותו. הוא קיבל אותי כמנהיגה שלו, כמדריכה, היא למד לכבד אותי ולסמוך עליי. ואני למדתי כמה הוא מדהים, נאמן, רגיש ומלא אהבה. אך כעיקרון, פ' נשאר פ'. הוא היה בסדר בעבר והוא בסדר גם עכשיו, הוא רק מתנהג קצת אחרת, כך שיותר נוח לחיות איתו. ומה שחשוב עבורי לא פחות הוא שנוצר בינינו קשר חזק ונעשינו חברים ואנחנו אוהבים זה את זה. כל כך אוהבים שפ' ניסה לגייס את התוקפנות הטיבעית שלו כדי לנסות לעזור לי להיפטר מכל האויבים שלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

קריאה נוספת, מדריך בסיסי לקליקר

Getting Started: Clicker Training for Dogs, Karen Pryor 2005, Karen Pryor Clikertraining

 או

http://www.clickertraining.com/

By | 2011-12-08T09:53:08+00:00 דצמבר 8th, 2011|Categories: Uncategorized|0 Comments

About the Author:

Leave A Comment